מבוא מאת מנחם בגין ספרו של ד"ר אליהו בן אלישר לקשר ההשמדה

ספר
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
ספר כ"ב טבת התשל"ח, 1 בינואר 1978

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

היה היתה יהדות. איכה השיגה בין המיצרים אויב-משמיד, הרג ולא חמל, המית ולא הפסיק, רצח וחנק איש, אישה, זקן, ילד ויונק? אולי אין תשובה לשאלה זו. ואולי רבות מספור התשובות. נשתדל לברור שתי סיבות מבחוץ וארבע מבית. הסיבה הראשונה, בוודאי המכרעת, היא באויב עצמו. יש ויש חיית, טרף בלב האדם והיא, מסוכנת מכל חיה המהלכת ביערות עד. לרשותה לא שיניים, ולא ציפורניים אלא מדע, טכנולוגיה, מוח שטני, ממציא ומסיג לאחור ומטילי את אפלת הלילה על אנוש. מימי מסדר נושאי הצלב בפרוסיה המזרחית, שהשמידו בחרבותיהם, מיליוני סלאבים כדי לפנות את הדרך בפני הכובש והרומס הגרמני, ועדי הצהרת, הקיסר ווילהלם כי ירמוס כל מתנגד בפרסות סוסו; דרך מרטין לותר, נושא הקדמה הרפורמי כביכול, אשר ציווה להשמיד ללא רחם, לא רק כל איכר-מורד אלא גם כל יהודי אומלל - לשרוף את בית הכנסת שלו ולשימו באורווה שם יבכה ויקרא לאלוהים כי עזבהו ועד הסיסמה הרומית: ה"פ, ה"פ, Hep - Hierusalem Est Perdita שחזרה והדהדה בקרב העם הזה, ובאחד הימים הגיעה לאוזניו של עיתונאי צעיר ושמו תיאודור הרצל; ועד האפותיאוזה של החיה הבלונדית החופשייה מכל מעצור, של ניטשה; ועד קריאת ההמון המוסת צמא הדם – בכל הדורות האלה ובכל התקופות האלה טופחה חיית הטרף בלבו של הגרמני כלפי כל עם שעמד בדרכו, ובמיוחד כלפי עמנו שלנו. הסיבה השנייה היא בעולם החיצוני העולם דיבר על אלוהי הצדק אך סגד לבעל – לבעל הכוח. חלאת המין האנושי, שעלתה מן העולם התחתון של וינה שמלפני מלחמת העולם הראשונה ומחפירות הדמים של מלחמה זו, כבשה לה עמדת כוח, הסיתה עם שלם, השתלטה עליו הצליחה והעולם כולו, התרבותי, הנאור, הרכין ראשו בפני חלאת אדם זאת. ג'יימס מקדונלד היה ראש ממשלת בריטניה, סוציאליסט. והוא אמר כי, מראשיתן, הוא לא נתן אמון בידיעות על פרעות בגרמניה; יתרה מזאת, הוא אף מבין היטב את אופין של הסיבות המיוחדות המתלוות אל מהפכה, והוא, ראש ממשלת בריטניה הלייבוריסטית, מבין גם את התנועה של גרמניה הצעירה שאין לו סיבה לבקר אותה. לויד ג'ורג', הליברל הגדול, הארי במלחמת העולם הראשונה, כותב לקורגן אוונס, כי הוא רוחש הערצה אישית עמוקה אל היטלר, והוא, לויד ג'ורג', "אך מייחל שאיש בעל איכות עליונה כזו יעמוד בימים אלה בראש ארצו שלו". כך הם דיברו עליו, כך הם נסעו אליו, כך הם החניפו לו, כתך הם סגדו לבעל, לבעל הכוח הפיסי הגס ביותר, אשר כמוהו לא היה בתולדות האנושות. וכך הם אפשרו לו, צעד אחרי צעד, לצבור עוד ועוד כוח, עוד ועוד מטוסים, עוד ועוד טנקים, עוד ועוד תותחים, עד אשר הם עצמם, כולם, בהפקירם להתעללותו עם אחד, חסר כל אמצעי הגנה, הועמדו בפני אותה סכנה לא רק של שיעבוד אלא ברבות הימים, גם של כליה. ובנס, נס ההשגחה העליונה המוליכה את האנושות מעבר לתהומות, מעל למכשולים ולכשלונות אלי עולם של צדק וחרות, ניצלו הם, ועמם שארית פלטתנו.

שנאת הנשק. נכון, הנשק היה תמיד בידי עמים אחרים. אנחנו נתנו להם את החזון של אחרית הימים. אבל הם דוחים את הגשמתו מדור לדור, מתקופה לתקופה, העמים הוסיפו להחזיק נשק ולהשתמש בו. העם היחיד שפרק מעל עצמו כל נשק הוא העם שנתן לעמים אחרים את חזון אחרית הימים. והוא היה מוקף אויבים ומשנאים ורודפים ומלעיגים - ולא החזיק נשק. הנשק שאחרים השתמשו בו היה נשק דמים, נשק של רצח, נשק של עבדות, נשק של השמדה. עמנו ראה את הנשק הזה בידי משנאיו וגעל נפשו בו. והוא בחל בו ובהם גם יחד, והחל לשנוא את הנשק בתור שכזה, זרק אותו ממנו ולאה, השליך אותו מעליו ואף לא רצה לשמוע עלו. משבא זאב ז'בוטינסקי אל עמנו ואמר לו: משום שאין לך נשק ומשום שאין אתה יודע להשתמש בו, חרות וחתום על מצחך "הפקר" – קראו מנהיגים מוכים בסנוורים להטפתו זו בשם האווילי "מיליטאריזם". הם לא אבו להבחין בין נשק השמדה ובין נשק הצלה, בין נשק טומאה ובין נשק קדושה, בין נשק לזריעת מוות ובין נשק להבטחת הקיום, בין נשק השפלה ובין נשק כבוד. והלא כאלה הם החיים על ההבדלים הצפונים בהם. יש אשר שורפת, ויש אש צורפת; יש מים מטביעים, ויש מים מטהרי. וכאלה הם שני הסוגים של אותו נשק: לעבדות או לחרות, לטומאה או לקדושה. אבל היהודים, אחינו האומללים, בלבלו את שני הסוגים גם יחד, זרקו את הנשק. לו ידעו את חשיבותו, את הכרחיותו, היו בעוד מועד קונים, רכשים, כובשים, מסתירים, קוברים כמה אלפים ורבבות של יחידות נשק – עד בוא יום הפקודה. ובבוא היום, המר והנמהר, ואויב משמיד פורץ למושבותיהם, היו מוציאים את נשק מן הבורות ומתחת לרצפות והיו קמים על מכריתיהם והיו מצילים, לאלפים ולרבבות, את נפשותיהם והיו עושים שפטים בשופכי דמם. אך משלא החזיקו ולא רצו להחזיק בנשק, משלא למדו ולא רצו ללמוד איך להשתמש בו, עמדו חסרי כל הגנה, והלכו אל הנהרות ואל הבורות ואל הכבשנים, עד לרגע שלפני האחרון, ללא כל התנגדות.
...החזיקו נשק. לימדוהו וקדשוהו בכל מושבותיכם, בהם חיה חיית הטרף בלב האדם – במיוחד כלפי היהודי. זה נשק הקדושה, החיים, הכבוד, החרות. לעולם לא תעזבוהו עוד ולא תטשוהו ולא תשליכוהו. אמנם כן, מאמינים אנחנו בחזון אחרית הימים. אך מי ידע מתי תבוא. וכל עוד יש נשק ביד אויב אחד של העם הזה, אשר נשחט ונטבח בכל הדורות, עם האומר דווקא בליל הגאולה כי לא אחד בלבד אמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו; ודמו נשפך כמים, ואילמלא השחיטות והטביחות הללו, בהיותו עד מאה וחמישים מיליון נפש, ואילו בגללן לא נותרה ממנו אלא שארית פליטה של 13 מיליון בלבד. לאחר שבדור האחרון הושמד שליש ממנו, והשליש עצמו הוא כעם שלם, גדול מן העם הנורבגי, כמעט כעם השבדי – כל עוד יש נשק מחריב ומשמיד בדידי אויב אחד של העם הזה, יהודים – החזיקו נשק בידיכם, כל נשק הדרוש כדי למנוע ממנו את זממו.
...התורה, למען שמירתה דורשת לעשות מסביבה סייגים. קיומו של עם התורה, למען הבטחתו, מסביבו מתרסים. והמתרס הראשון הלא הוא הכבוד היהודי. ראשית ההשמדה בהשפלה. לא יכול היה האויב לעשות את עמנו לאפר אחר מותו, בטרם יעשה את עמנו לעפר בחייו. הוא השפיל את אחינו, הוא רמס אותם תחת רגליו, הוא הפריד בינהם, הוא רימה אותם, הוא הערים עליהם, הוא התעמר בהם, הוא הסית אישר נגד אחיו, ורק לאחר שכך עשה בהם, יכול היה להוליכם, כמעט ללא התנגדות, עד לשערי אושוויץ, עד לפתחי תאי החנק. שמרו על הכבוד היהודי לבל יושפל עוד בידי קלגס, בידי כל גס רוח בכל מושבותיכם, כי ה המתרס הזה הוא הראשון במתרסים לשמירת עצם קיומכם.

..דעו לכם להתאחד מול פני אויב. בגיטו הייתה התפוררות. יהודים נפרדו ורבו ובגדו איש ברעהו והסגירו איש את אחיו ולא קמה בהם עוד רוח להתלכד ולקום על משמידהם אלא ברגע שלפני האחרון. לא כן באומה. דעו להתאחד מול אויב ולעמוד נגדו תמיד עם אחד. לעולם לא יופקרו עוד המעטים למען הצלחתם כביכול של הרבים – גם הם יפלו. אך לעולם יקומו מעטים ויסכנו את עצמם למען הרבים – ואף הם יינצלו.