לקח העבר

לקח העבר

ודאי אין זה אלא מקרה, שביום אחד החלו שני המאורעות הכבירים והטרגיים בדברי ימי הדור. ב-19 באפריל, לפני עשר שנים, פרצו בארץ המאורעות, שהולידו את הספר הלבן, את פסק דין המוות ליהדות הגולה; וב-19 באפריל, לפני שלוש שנים, הורם מעל חורבות גיטו ורשה נס ההתנגדות המיואשת, שהציל את כבוד ישראל וסימל את שקיעת הגולה. אולם ההיסטוריה יודעת לספר על הרבה מקרים, שעל אף היותם מקרים עוורים, הריהם משקפים קשר פנימי בין המאורעות. וכזהו המקרה שלנו, של יום-הזכרון הכפול. אין ספק, שקיים קשר מהותי בין מה שקרה בשנת 1936 ברחובות יפו, לבין המעמד, אליו הגענו כעבור שבע שנים, בחורבותיה של ורשה העיר.

ה"הבלגה", כפי שהסברנו לעיל, היתה לא רק פרי עוורון פוליטי; הולידה אותה גם רוח מסויימת, רוח ששלטה בעמנו בכל התקופה שבין שתי המלחמות העולמיות. הרוח הזאת התייצבה נגד הקמת הגדודים של טרומפלדור וז'בוטינסקי; הרוח הזאת פיזרה, או השלימה עם פיזורו, של הלגיון העברי. הרוח הזאת הסתפקה בהעברת המסורת של "ההגנה העצמית" מימי הפוגרומים ברוסיה הצארית לארץ המולדת, המוקפת אויבים ומתנקשים. היא לעגה למושג "צבא עברי". היא הכריזה, שהסיסמה "לימדו לירות" היא סיסמה מיליטריסטית וריאקציונית. היא סנוורה את עינינו באשליות על "הקידמה האנושית"; היא החרישה את אזנינו משמוע את רעמי הקטסטרופה שהתקרבה אל בתינו בצעדי ענק. והיא שהשאירה מיליונים יהודים, שמסביבם שנאה יוקדת, קנאה תהומית, אימה וצלמוות - היא שהשאירתם בלי נשק, בלי ידיעת נשק ובלי נכונות נפשית לקחת נשק ביד.

אין פלא, איפוא, שמן המיליונים הללו רק אלפים הרימו את זרועם, כדי להגן על חייהם, או כדי להציל את כבודם. אין פלא, שמאות אלפי היהודים בווארשה הבירה הובלו לטבח ללא התנגדות; ורק מתי מספר קמו ברגע האחרון, כדי להציל את הדבר היחידי, שהיה עוד לאל ידם להציל: את כבוד העם המושמד. כמובן, מפעלם הוא נצח; גבורתם עליונה; ובפני זכרם ישתחוו דורות ועמים. אולם מלבד אמת זו, האמת שלהם, קיימת גם האמת שלנו. ואותה נאמר בגלוי: אוי לו לדור, אוי לו לעם, שבניו מגיעים למעמד של גיטו ווארשה.

לא למען גירוי פצעים, השותתים דם, הננו אומרים את הדברים הללו; אנו אומרים אותם, מפני שצפון בהם לקח לעתיד לבוא. אם נלמדהו, עוד נקום ונחיה ונהיה לעם; אם נשכחהו, נחרץ גורלנו לחרפת עולם. והלקח הוא פשוט. יש להילחם לפני שהאויב השלים את ההסגר עלינו. יש להתקיף, כדי להגן על האומה; ולא להתגונן, כדי להתקיים, זמנית, כיחיד, או כקבוצה. תחדל בקרבנו ההפרדה בין "הגנה" לבין "התקפה"; ייסתם פה המטומטמים, המתיימרים להבדיל בין "נשק טהור" לבין "נשק טמא". ההתקפה העברית, כל התקפה עברית, איננה פרי תוקפנות של אומה שלטת, כי אם פרי רצון החיים של אומה משועבדת ומושמדת. על כן אין היא אלא הגנה במובנו העליון של המושג. והנשק העברי הוא כולו טהור, קדוש ומקודש כי בלעדיו, ובלי הפעלתו במלחמת שחרור, יהפכונו לעבדים, ירמסונו כתולעת וישחטונו כצאן, הן בגולה והן בציון.