כבוד ישראל ועוד

שמעתי אומרים: ציור צלב הקרס בגרמניה, ובעקבותיה ברחבי תבל, עשוי להניע את היהודים לעזוב את הגולה ולשוב למולדת, ואם כן… היניע? לפני שתגיע התשובה משם, מוטב לצפות להבהרה מפה. היניא צלב הקרס יהודים במדינתם מלנטוש את המולדת ומלשוב לגלות? נחכה, נצפה, נייחל.

ההסבר האמור הוא ציוני, מסורתי, נחמני, הגיוני, היסטורי, רציונלי, ואף על פי כן… אודה ולא אבוש, כי היום אין לנגד עיניי אלא אותו צלב מתקרס, מתפרס, מצחק, עולה מן העמוקה והחשוכה בתהומות, הלא היא נפש האדם-הזאב. נראה מחר אם נוכל להתנחם; היום נביט.

תחת צלב הקרס הולכו הרכבות נכרו הבורות, טובעו האבות, נטבחו האמהות, נחנקו התינוקות, עשנו המשרפות. תחת צלב הקרס הושמדו מיליוני אנשים, נשים, ילדים, לב מלבנו, עצם מתוך עצמנו, דם מדמנו. תחתיו הם כרעו, נפלו, שוסעו. תחתיו הוצא פסק דין מוות המוני, מתוכנן, אשר כמוהו להמוניות ולתכנון לא היה מאז ברוא האלוהים את האדם, ומאז ברוא האדם את השטן.

את מתינו לא נוכל להחיות; אך הנה קם לתחייה, לנגד עינינו, הסמל שהוליכם לקיצם. מעל קברם הלא-נודע, האין-סופי, מושיטים ידיים מגואלות מרצחים, בפועל ובכוח, ומתרוננים ורוקדים וצוהלים – ומבטיחים עוד. ההבטחה אינה מפחידה, לא עוד, אך השמחה מבעיתה. פגיעה בכבוד האדם חמורה היא; פגיעה בכבוד המת נוראה היא; פגיעה בכבוד האבל איומה היא. אך פגיעה בכבוד המת והאבל – היש תהומית הימנה? והמדובר הוא לא ביחידים, אלא בריבוא רבבות מתים ואבלים, לא באחד אדם, אלא בעם אחד.

יש יום לנוצרים, בו בם מברכים איש את רעהו על אשר, על פי אמונתם שלהם, קם לתחייה אדם שהטיף לאהבה. היום יש נוצרים המברכים איש את מרעהו על אשר קם לתחייה סמל נוטף דמים. ואולי… שנאת היהודים הזאת. היא גוברת לא רק על הטפה לאהבה. בשביל בלגי, או צרפתי, או נורבגי, צלב הקרס הוא סמל התבוסה, ההשפלה, הכיבוש, השעבוד והדיכוי של עמו שלו; אף על פי כן, גם ידיו של בלגי, ושל צרפתי, ושל נורבגי מרימות אותו ומציירות אותו בעוד פיהם צוחק, צוחק. שנאה גוברת על איבה. שנאת השנאות.

ב.

האם בעקבות הפגיעה בכבודו של היהודי, תבוא התקפה על גופו? ייתכן. אמנם, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית מכין תכניות-ייעוץ לחינוך (מחדש?) של נוער הארץ, בה צלב הקרס עלה, התפשט, ניצח, הודבר ושב וקם; ואילו נשיא ההסתדרות הציונית האמריקאית רואה במצייריו משוגעים. אבל שניהם שכחו, אם להוסיף על גרסת שייקספיר, כי בטירוף הזה ישנה שיטה של חינוך. החניכים והמשוגעים יכולים להיפגש לא רק ליד בית כנסת מחולל, אלא גם בבית יהודים מופצץ.

עסקני הציונות הנכבדים שכחו עוד משהו; יש היום ברחבי העולם נוער חוליגני, לא לאלפים אלא לרבבות, אם לא הרבה למעלה מזה. הנוער הזה גדל באכזריות בתקופות הידועות. הוא קרוב בזכרונותיו, העצמים או המועברים, לשתי מלחמות עולמיות בהן הושמדו עשרות מיליוני אנשים. הוא קורא ולומד על אפשרות של השמדת מאות מיליונים, או של הכחדת המין האנושי כולו. הוא אינו נוער פלילי במובן המשפטי, החברתי המקובל של המושג. הוא אינו סובל; הוא משתעמם. אין הוא חסר כל; להפך, יש והכל לו. אך הוא מצפצף על הכל. צעירים אלה, אין אלוהים בליבם, אין אמונה בנפשם, אין רעיון ברוחם. לא נכון יהיה לקרוא להם בשם ניהיליסטים, שביניהם, בדורותם, היו אידיאליסטים טובים. הם אינם אנשי מאומה; הם אנשי מהומה. קוראים להם בארצות שונות בשמות שונים, אבל יש משהו משותף ביניהם, מעבר לגבולות, ליבשות ולימים: הריקנות המשעממת, המצפון – אם הוא ישנו – אינו נוקפם. ידיהם מגרדות. צריך לעשות "משהו". ואם בידיהם יינתן צלב הקרס, ולאזניהם תגיע זעקת הפורענות של שנאת השנאות, או אז יכול להתברר כי משוגעי רידלהיים אינם מעטים.

ג.

לפני שתוכניותיו החיוניות של דוקטור גולדמן נתקבלו, השיגו נושאי צלב-הקרס הגרמניים הישג בל ישוער. בשבילם – והם כידוע לכל איש שרוצה לדעת, מיליונים רבים – צלבם המקורס הוא סמל הכוח והתהילה הטבטוניים. הוא אות הצעידה מערבה ומזרחה, הוא סימן להדברת עמים, לשעבודם וניצולם. הם מעלים אותו לא רק בגאווה, אלא כם בגעגועים. הם מקווים כי אתמולם ישוב ויהיה מחרם. מה עשו? ומה השיגו? צלב הקרס קפץ, ממש בן-לילה, מארצם לעבר מדינות קרובות ורחוקות. היכן הוא לא הופיע? הוא באנגליה, אויבתם מימי שני הניסיונות להשתלטות עולמית; הוא בארצות הברית של אמריקה, מבצר הדמוקרטיה, הגדול במרכזי היהדות הנפוצה; הוא בדניה השכנה ובאוסטרליה הרחוקה; עולם ומלואו, וצלב הקרס.

תפוצה זו אינה "שובבית", אלא תכליתית; אין היא מקרית, אלא מתוכננת. הגרמנים, לעשרות מיליוניהם, שומעים ברדיו, רואים בטלוויזיה וקוראים בעיתונות, כי את היהודים שונאים – שנאה גרמנית מקורית, צלב קרסית – בכל העולם כולו. מיד שואל את עצמו אחד מהם: "מי צדק? ובמה עלינו להתבייש? כלום לא נאמר לנו בימים ההם, הגדולים, הכבירים, של הצעידה בסך, כי במלחמתנו ביהודי אנו ממלאים שליחות עולמית? מה נכונים היו הדברים, יכולים אנו, הגרמנים, לראות עם תום עשור החמישים ובפרוס עשור השישים. עינינו הרואות: צלב-הקרס חובק זרועות עולם." זאת הייתה התוכנית; ולעת עתה, היא הצליחה. אין לדעת כמה אנשים – אלפים או מיליונים – מבני העמים האחרים קיבלו את הרושם, על ידי מכשירי הפרסום ההמוניים של התקופה, כאילו האנושות כולה מוכנה לקום על היהודי; אולם אין ספק כי עשרות מיליוני גרמנים, נאצים מבטן ומלידה ומהשתייכות ומהשמדה, קיבלו החל מחג המולד את הרושם הזה, וישמח לבם הזאבי. הם כאילו נולדו מחדש.

זוהי סכנה, שיש לראותה בעיניים פקוחות. ההשפעה היא הדדית. במידה שצלב הקרס, בצאתו מגרמניה, מופיע בקרב עמים שונים, הוא משפיע על תושביה לאמור: מותר, כדאי. ובמידה שנושאיו הגרמנים יתחזקו, הם ישפיעו על מניפיו בארצות אחרות, וחוזר חלילה. זהו תכנון גרמני מובהק, ובימים האחרונים נעשו הצעדים הראשונים לקראת הוצאתו לפועל.

ד.

באנגליה אירע לפני ימים מספר מקרה רצח מזעזע: אישה צעירה נפלה קורבן לפושע, שקטע את ראשה מעליה. למשטרה, המחפשת את הרוצח בכל כוחותיה המגויסים, נודע כי בליל הרצח נראה אדם מגואל בדם באוטובוס לונדוני. באוטובוס הזה, שסומן במס' 8, נסעו שישים אזרחים אלמונים; המשטרה קראה להם לבוא ולהעיד, כיצד נראה אותו אדם חשוד. לקריאה ניתן פרסום רחב ככל האפשר, ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות; אך התוצאה הייתה דלה ומכזיבה. מתחילה, לא הופיע אלא נוסע אחד; כעבור ימים מספר התייצב שני. הקריאות חזרו ונשנו, אך הן לא הצליחו להניא אלא עוד אדם שלישי לבוא ולספר את אשר עיניו ראו. חמישים ושבעה אזרחים הוסיפו לשמור על אלמוניותם ושתיקתם. העיתונים עברו להתקפה מוסרית עליהם, אך גם זו הייתה לשווא. משום כך קרא אחד העיתונים לאוטובוס מס' 8 בשם "אוטו-החרפה".

מותר לשאול: האם ביחס לצלב הקרס, המסמל טומאה והתעללות והשמדה שכמותן לא היו בתולדות האנושות, יהלכו ברחבי עולם אוטובוסים-של-חרפה רגבים, או אולי אף רבים והולכים? לפני שנשיב לשאלה זו, או לפני שתינתן תשובה עליה, אסור לנו לא לנסות להמעיט, במידת האפשר, את מספרם. חובה לעשות את הניסיון לבידודם של נושאי-צלב-הקרס למיניהם. כי את הסכנה הצפויה מהם יש לראות לא באספקלריה של ימים, אבל בפרספקטיבה היסטורית.

והאמת היא, כי הסכנה היא משותפת לעמנו ולעמים אחרים. היה היה עם משועבד לזרים, אשר במלחמתו להשתחררות עצמית קרא, בכל זאת, את קריאת השותפות הטבעית: "למען חירותנו וחירותכם". בשינוי גרסה, יכולים אנו לומר לעמים רבים, אף משני חלקי המתרס הבין-לאומי: למען קיומנו וקיומכם יש להדביר את צלב הקרס ולשברו ולהכחידו ולהשמידו, עד שלא ישוב עוד קום לעולמים.

משום כך חייבת מדינת ישראל לפעול במהירות ובשיטתיות ובתקיפות. הפנייה שמטרתה בידוד ראשון, מוסרי, של נושאי-צלב-הקרס, צריכה לצאת הן לטובי האנשים בני החורין, הן לאומות חופשיות והן לעמים מעוניינים. אין זו מלחמה במה שנקרא אנטישמיות; "מלחמה" שכזאת הייתה – ותהיה – לשווא, כל עוד רוב היהודים יהיו נפוצים ברחבי עולם. אך את המערכה נגד צלב הקרס, נושאיו ומניפיו, אפשר לנהל בגאווה וביעילות, מתוך הכרת האינטרס המשותף מול פני סכנה משותפת.

ה.

אפס, לפני שנספור את האוטובוסים-של-חרפה הגויים, חובה מוטלת עלינו לראות, בעיניים מושפלות אך מתפקחות, את אוטובוס-החרפה שלנו. עיתון "דבר" קרא לשלושים אלף היהודים שחזרו או ירדו לגרמניה, לעזוב מיד את אדמתה. מה יום מיומיים, או לילה מלילותיים, עורכי בטאונה של מפא"י? הן מנהיגכם אמר, בהסכמתכם או בהשלמתכם, לפני חודשים מספר, כי גרמניה לעולם לא תשוב עוד להיות מה שהייתה. הוא אפילו לא דיבר, כפי שהיה פעם מקובל לדבר, על "שתי גרמניות" – האחת השחורה, הפשיסטית, הנאצית, והשניה הדמוקרטית, או הסוציאל-דמוקרטית, המטוהרת, החופשית. הוא קבע כי גרמניה בתור שכזו היא הטובה, שיש לקבלה למשפחת העמים, להתקרב אליה ולהתידד עמה. לגרמניה, שכך תוארה וכה טוהרה על ידי ראש הממשלה של מדינת ישראל – משום מה לא יסעו יהודים, או משום  מה לא ינסו לחיות בה? הלא תזכרו: עוד לפני עשר שנים חל איסור ממלכתי-מעשי ולא רק לאומי-מוסרי על נסיעה לגרמניה, על דריכת כף רגלו של יהודי על אדמתה הטמאה והמטמאה. מי ביטל את שני האיסורים גם יחד, רבותיי הזועקים מבית "דבר"?

לאור שאלות עובדתיות אלו, ניתן להעלות את הבעיה העיקרית: כיצד קרה שכבוד ישראל שוב הושפל, אף ברחבי תבל, על ידי גרמניה וסמל שנאתה המשמידה? יש אומרים כי מה שמתרחש בימים אלה – מקלן ועד מלבורן, ומהמבורג עד פורט-אליזבת – אינו אלא הוכחה לצדקת הפרוגנוזה של הרצל. אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, שנשא בגאווה כל ימי חייו את התואר "תלמידו של הרצל", איננו זקוקים להוכחות נוספות כאלו; ידענו, וקמנו, ועשינו. חשנו ואף אמרנו בימי מלחמתנו כי היא מתנהלת לא רק למען חירותו, אלא למען עצם קיומו, של עמנו. ברור כי בלי מדינה יהודית היה מקיץ הקץ על העם היהודי כולו.

אבל האמת היא כי הרצל לא חזה או דרש כי כל היהודים, עד האחרון שבהם, יבואו למדינתם שלהם. הייתה לו, כידוע לכל מי שהיטיב לקרוא את כתביו, פרוגנוזה שנייה: הוא טען כי עם הקמתה של מדינת היהודים, תבוא גם נורמליזציה ביחסים בין העמים ובין אותם היהודים שיעדיפו לחיות עמם, בקרבם. הטעה הרצל? לכאורה אפשר לטעון כי התהליך אותו הוא – ואחריו ז'בוטינסקי – חזה, עדיין לא נסתיים. אמנם, כמעט לכל עמי התרבות בנים, לאו דווא מעטים, החיים בארצות אחרות, עם ובקרב עמים שונים. אבל היהודים, רובם ולא מיעוטם, חי על אדמת נכר. במילים אחרות, האנומליה היהודית נמשכת, ורק עם ביטולה תקום, על פי שורת ההגיון, הנורמליזציה.

אף על פי כן, עובדה היא כי מאז החל העם היהודי ללחום במולדתו על חירותו ומאז הוא הקים את מדינתו, חלה, במידה מסוימת – לאו דווקא מעטה – נורמליזציה ביחסים בין בני עמים שונים ובין היהודים הגרים עמם. היהודי רכש את כבודו, וגוי החל לרחוש לו כבוד. אין פלא. לנגד עיני הגויים, פסק היהודי להיות קורבן נצחי, המבקש רחמים ומעורר בוז, ויהי ללוחם, לאו מילתא זוטרתא היא. ואין היהודי עוד בן-בלי-מולדת. אי שם יש מדינה ליהודים. וצבא להם, וזה העיקר, ומנצח הוא,  וזה הקובע. כבוד ליהודי.

מה קרה לכבוד היהודי בגרמניה, ועל ידה בארצות אחרות רבות? התשובה צפונה בשאלה. היא צפונה, אך מסתורין אין בה; פשוטה ובהירה היא. היהודים הושיטו ידם מעל לקבר לא-נודע ואין-סופי, למענים ולמשמידים ולמטביעים ולמרעילים של אחיהם, הוריהם וילדיהם. היהודים לקחו כסף, דמי דמים, מאת עם שלא נלחם בהם אלא השמיד אותם ודן את כולם, עד האחרון שבהם, למיתה משונה. כל איסורי המגע בוטלו תמורת הכסף, לא לפני קבלתו אלא כתוצאה ממנה. כל צווי ההתחברות, ההכרה וההתיידדות הועלו והופעלו. העבר – ומה כלול בו, אמור אתה, בן אדם – נמחק והושכח. אפילו נשק יהודי אפשר לתת לידי הדור הגרמני הצעיר, כי "חדש" הוא; כך אמר ראש הממשלה של מדינת היהודים. הוא לא שם אמרו במרכאות כפולות; להפך – הפעם הוא דיבר בלי סרקזם, אלא ברצינות. עד בוא יום, ובני אותו דור גרמני חדש ומחודש קמו וקראו "מוות ליהודים" וליוו קריאתם בסמל-מות-היהודים.

וודאי, לא מיד קמו. גרמניה שלהם הייתה צריכה להתחזק, להתעשר, לקבל הכרה, לחדש צבאה; אלה התנאים, הידועים מימים ימימה, להרמת ראש. עוד טקיטוס ידע, ורשם, את קו האופי של הגרמני: "שפל במפלה, חצוף בניצחון" – כך תיארו ההיסטוריון הרומי; זה סימנה הכפול, המובהק של הברבריות. איש תרבות – או, בקיצור נמרץ, אדם – ינהג להפך. הוא יהיה גאה במפלה, צנוע בניצחון.

הגרמנים כבר מרגישים כח; הכל נשכח ונסלח להם. והראייה: רבי הטבחים, חשובי הפושעים, פעילי ההשמדה שבו להיות שרים ומושלים, שופטים ושוטרים. איך אמר אחד מנושאי צלב הקרס: "מנהיגים יותר חשובים ממני של המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית יושבים בגבוהות במשרות, ומה כי תביטו בעברי?"

באותו זמן היה הכבוד היהודי, בעיניהם, ללעג וקלס. "עם היהודים," אמרו, "אפשר הכל לעשות. אפשר לרמוס אותם, והם ישלימו עם רומסיהם. אפשר להשמיד אותם, והם יתיידדו עם משמידיהם. כסף יבקשו, סחורה יקבלו; רווח יחפשו ואלינו יבואו; ואת אווירנו, זה שהרעילם, ינשמו; ועל אדמתנו, זו שהקיאתם, יחיו. מהו היהודי? האין הוא כפי שתואר לנו בימים ההם, הכבירים?... מהו כבודו של היהודי, ראינו. עתה הגיע הזמן לשוב ולהרסו בעיני כל העמים."

אנשים הקוראים לעצמם ריאליסטים רגילים לתהות, למשוך בכתפיים ולהקשות: מהו כבוד? כלום יש בו ממש? ורגש מהו? כלום יש להתחשב בו? אולי נוכח התפרצות זו של שנאת עולם, שמקורה ומוצאה מגרמניה, ילמדו כי רגש הכבוד האנושי, אך קודם כל היהודי, הוא הממשי בערכי הקיום הלאומי.