כבוד ישראל ועוד

שמעתי אומרים: ציור צלב הקרס בגרמניה, ובעקבותיה, ברחבי תבל, עשוי להניע את היהודים לעזוב את הגולה ולשוב למולדת, ואם כן... היניע? לפני שתגיע התשובה משם, מוטב לצפות להבהרה מפה. היניא צלב הקרס יהודים במדינתם מלנטוש את המולדת ומלשוב לגלות. נחכה, נצפה, נייחל.
ההסבר האמור הוא ציוני, מסורתי, נחמני, הגיוני, היסטורי, רציונלי, ואף על פי כן... אודה ולא אבוש, כי היום אין לנגד עיני אלא אותו צלב מתקרס, מתפרס, מצחק, עולה מן העמוקה והחשוכה בתהומות, הלא היא נפש האדם-זאב. נראה מחר, אם נוכל להתנחם. היום נביט.
תחת צלב הקרס הולכו הרכבות, נכרו הבורות, טובעו האבות, נטבחו האמהות, נחנקו התינוקות, עשנו המשרפות. תחת צלב הקרס הושמדו מיליונים אנשים, נשים, ילדים, לב מלבנו, עצם מתוך עצמנו, דם מדמנו. תחתיו הם כרעו, נפלו, שוסעו. תחתיו הוצא פסק דין מוות, המוני, מתוכנן, אשר כמוהו להמוניות ולתכנון, לא היה מאז ברוא האלהים את האדם, ומאז ברוא האדם את השטן.

פגיעה בכבוד האדם חמורה היא. פגיעה בכבוד המת נוראה היא. פגיעה בכבוד האבל איומה היא. אך פגיעה בכבוד המת האבל - היש תהומית הימנה? והמדובר הוא לא ביחידים, אלא ברבוא רבבות מתים ואבלים, לא באחד אדם, אלא בעם אחד... שנאת היהודים הזאת. היא גוברת לא רק על הטפה לאהבה. בשביל בלגי, או צרפתי, או נורבגי צלב הקרס הוא סמל התבוסה, ההשפלה, הכבוש, השעבוד והדכוי של עמו שלו; אף על פי כן, גם ידיו של בלגי, ושל צרפתי ושל נובגי מרימות אותו ומציירות אותו, בעוד פיה צוחק, צוחק. שנאה גוברת על איבה. שנאת השנאות... עוד טקיטוס ידע, ורשם, את קוו האופי של הגרמני, שפל במפלה, חצוף בנצחון, כך תיארו ההיסטוריון הרומי. זה סימנה הכפול, המובהק של הברבריות. איש תרבות, או, בקיצור נמרץ, אדם ינהג להיפך. הוא יהיה גאה במפלה, צנוע בנצחון... אנשים, הקוראים לעצמם ריאליסטים, רגילים לתהות, למשוך בכתפיים ולהקשות: מהו כבוד? כלום יש בו ממש? ורגש מהו? כלום יש להתחשב בו? אולי, נוכח התפרצות זו של שנאת עולם, שמקורה ומוצאה מגרמניה, ילמדו, כי רגש הכבוד האנושי, אך קודם כל היהודי, הוא הממשי בערכי הקיום הלאומי.