ה"פלוורע" וה"ים"
ה"פלוורע" וה"ים"
א.
שיקול רב היה בהנהגת ה"ארגון": במה להתחיל, במעשה או בהסברה. אחדים טענו, כי מסיבות חיצוניות ופנימיות כאחת, יש להתחיל בפעולה דווקא. נמוקיהם לא מבוטלים היו. בני הארץ אנשים מעשיים הם שאינם מכבדים את הדבור, אלא אם כן עומד מאחוריו מעשה. להכרזה לא יתיחסו ברצינות. יקראו, ינודו בראשם, יאמרו כי כבר קראו דברים יפי יותר מהבטחות קודמות שלא קוימו, רבה ומרה היא; הבטחה חדשה, הכרזה נוספת - לא תקח את לבם ולא תצית אש בקרבם. אף הם יקראו, ינודו בראשיהם ויאמרו: כבר שמענו כזאת... על כן, טענו הטוענים, יש להתחיל בפעולה נגד המשעבד, ורק אחריה לפרסם דברי הסברה. המעשה הוא שיוכיח גם לשלטון הדכוי, גם לצבור העברי וגם לחברים כי אכן החלה תקופה חדשה, תקופה שבה רשות הדבור נמסרה "לחבר פרבלום".
דעתם של חברים אחרים שונה היתה. טעון טענו, כי למרות הכל יש להתחיל בהסברה, להמשיך בפעולות מלחמתיות, לחזור להסביר ולחזור לפעול וכו', וכו'. לא ביטלנו את נימוקי חברינו. הם היו רציניים. וגם הנמוק הבטחוני (גורם האפתעה המוחלטת) לא היה חסר הגיון ומשקל. אבל הבאנו נמוקים נגדיים והם שקבעו את סדר הדברים בשלב הראשון של המרד. הסברנו, כי לפי הכרתנו הננו יוצאים למלחמה ממושכת. פעולה חד פעמית ותהא המרעישה ביותר, לא תקבע את גורל המערכה. יהי הכרח לבצע, או לפחות לנסות לבצע, פעולות רבות; יהי סבל; תהיינה רדיפות. ואם כך הרי חובה היא לקבוע מראש את עקרונות המלחמה, את מטרותיה, את דרכיה. ידע העולם על מה אנו נלחמים; ידע העם לשם מה הננו גורמים לו, כתוצאה מפעולותינו, צרות חולפות; וידע הנוער על מה ולמה הוא מסכן את נפשו.
ועוד הסברנו: מלחמתנו לא תהיה צבאית גרידא. יחסי הכוחות הם כאלה, שאין היא יכולה להיות רק צבאית. מלחמתנו היא גם מלחמה מדינית. ביתר דיוק: זוהי מלחמה מדינית שתתנהל באמצעים צבאים. על כן דרושה הסברה. הסברה מתמדת, שתלווה את הפעולות הצבאיות; הסברה מוקדמת שתסביר לכל, מדוע החלו הפעולות הצבאיות.
אחרי שיקול ודיון נתקבלה הדעה השניה. הוחלט לפרסם "הכרזת מלחמה" ובעקבותיה - לבצע פעולות-קרב נגד המשעבד.
להכרזה זו, שנכתבה בשלהי 1943 (גלופתה נתפרסמה בגליון ערב ראש-השנה של "חרות") קראו חברי "הפלוורע".. הייתי "ירוק" ולא הבינותי את פרוש המלה ה"לועזית". ידידי הטוב, ישראל אפשטיין אחי-נפשי, הי"ד, דוד יוטן ומשה בן ארצי, שטפלו בהדפסת הכרוז "ובהדבקתו", הסבירו לי מתוך מבוכה מסויימת, שלמעשה לא הם המציאו את הכנוי הזה, כי אם בעל בית הדפוס, "איש ספרדי", שקבל על רבוי החומר. "פלוורע", הסבירו לי ידידי, פרושה: פטפוט ארוך. והצרה היתה, שאף אם לא הם המציאו את השם, הרי בתום לבם הזדהו עמו. ספקנים היו. כמעט כולם. אף הקרובים והטובים בידידי לא האמינו ב"המשך". והיו כאלה שהאמינו בחוסר אמונתם. הללו טענו בערך כך: "בגין וחבריו ירדו למחתרת ואינם יכולים לשאת עוד נאומים, על כן הם החלו "נואמים מן הקירות". "פלוורע". אין הדבר רציני.
הקורא היום את הכרזת המלחמה שלנו, יודע, כי אף על פי שסגנונה אינו מן המשובחים וגם בתכנה ישנם לקויים, הרי הונחו בה היסודות למרד, אשר מקטנות החל ולגדולות הגיע. היה בה, בהכרזתנו נתוח גלוי ואף אכזרי של העבר וההווה; הותוותה בה התכנית המדינית למלחמת השחרור. נתנו התחיבויות: "להלחם ולא לסגת, חרות או מות". ומעל הכל: בפעם הראשונה הוצא השם המפורש: ממשלה עברית זמנית של ארץ ישראל. הדירשה הושמעה והיא לא ירדה עוד מהפרק, עד שהוגשמה, לפחות בחלקה. הדרישה המרכזית בהכרזה היתה: "השלטון על ארץ ישראל ימסר לידי ממשלה עברית זמנית".
בקשר עם ה"פלוורע" עלי לספר גם משהו מבדח. בימים ההם שלט בתל אביב קצין הבולשת הנודע, ווילקין, אשר היהודים קראו לו משום מה ווילקינס. ווילקין זה היה שועל ערמומי ואחד המעטים בקרב הבלשים הבריטיים שהיה מוכשר באמת. הוא ידע עברית על בוריה. ואף חוקי פסיכולוגיה ידע. כאשר נפל בידיו איש "חשוד", היה שואל אותו מיד: לאיזה ארגון אתה משתייך, לאצ"ל או לשטרניסטים? והיה, אם הצעיר היה מתמצא והיה משיב, כי אין הוא שייך לא לאלה ולא לאלה, היה ווילקין רועם, מתוך התפרצות זעם "כנה": "משמע, שהנך בוגד במולדת? היטלר שוחט את היהודים באירופה ואת האינך מצטרף ללוחמים?" אמנם, לא תמיד היה "הדייג" מצליח; אבל היו כאלה שבלעו את החכה...
עם הגברת המלחמה של המחתרת עלה ווילקין בדרגה והועבר למרכז הבולשת לירושלים, מקום שם הומת ע"י אנשי לח"י. ע"י סילוקו של אחד החבלנים שהתנכלו במישרין לכח העברי נעזרו בלא ספק כל הארגונים העבריים. גם אנשי "ההגנה" שמחו מאד. וישראל גלילי אמר לי, בימי תנועת המרי, כי למעשה היתה "ההגנה" צריכה לסלק את "ווילקינס". זכתה ההגנה ומלאכתה נעשתה בידי אחרים. ולא רק פעם אחת זכתה..
עם הופעת ההכרזה "אל העם העברי בציון" הודיע לאותו ווילקין נושאי כליו כי "צרה גדולה מתקרב". הוא ציווה לקרוא בקפדנות את ההכרזה, אך בעקר צווה לשים לה לחתימה. אמרו לו כי על החתום בא "הארגון הצבאי הלאומי". אולם הוא לא הסתפק בכך. הוא הוסיף לשאול: איזה "ארגון צבאי לאומי"? "בארץ-ישראל" או "בישראל"? אמרו לו: בארץ-ישראל. עשה ווילקין תנועת יד של בטול ואמר:
There is nothing to worry about… (אין כל סבה לדאגה....).
הוא הוסיף עוד כמה מלים על חשבון מישהו אך עדיין לא הגיע הזמן לפרסמן.
לא עברו אלא שבועות מספר, ווילקין למד כי טעה טעות גסה. ולא רק הוא למד. העולם כולו נוכח לדעת, כי הכרזת המלחמה של הארגון הצבאי הלאומי אינה "פלוורע".
בהכרזה זו נתן האצ"ל התחייבות כוללת: להלחם במשעבד עד רדתו. האצ"ל מלא את התחייבותו. ומימי החורף של 1943 ועד ימי אביב של 1948 למד העולם, ובעיקר למד ארנסט בווין – שהאצ"ל נוהג לקיים את אשר הוא מבטיח. והן הגדולה והקדושה שבהבטחותיו כלולה היתה דוקא ב"פלוורע" בדברי הסיום:
"עברים. הנוער הלוחם לא יירתע מפני קרבנות ויסורים, דם וסבל. הוא לא ייכנע ולא ינוח כל עוד לא יחזיר ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מולדת, חרות, כבוד, לחם צדק ומשפט. ואם עזור תעזרו לו הרי תחזינה עיניכם בקרוב בימינו בשיבת ציון ובתקומת ישראל – כה יתן וכה יוסיף לנו האלהים".
ב.
ביציען של פעולות הקרב הראשונות הוטל על חטיבה שכונתה "ים". השם היה מקרי. לחטיבה קראו גם "החלק האדום" או "הפלוגה השחורה". עם התחלת המרד הקימונו בתוך הארגון הצבאי הלאומי חטיבות אחרות, לצורך תפקידיהן המיוחדים. גם להן נתנו שמות "מוזרים ", אבל לא היו אלה אלא ראשי תיבות של שמות אמיתיים, כגון "חק" (חיל הקרב) - החטיבה אשר על שכמה הוטלה כמעט כל המעמסה של המלחמה הצבאית במשעבד הבריטי.
"הים", כאמור היה שם קונספיראטיבי סתם, אך הרעיון שהונח ביסודו היה מעניין מאד. מרידור, שהגה את הרעיון הזה, הניח, כי מלחמת השחרור העברית תדרוש מצד אחד אנשים אמיצים שיקבלו הדרכה נפשית מיוחדת; ומצד שני תדרוש המלחמה אנשים, שיקבלו הדרכה טכנית מיוחדת והיו מסוגלים לפעול בשטחים ערביים, הן בארץ-ישראל, והן בארצות ערב. ל"ים" נבחרו, איפוא אנשים אמיצי-לב, שחומי-עור. הם למדו קשת ו...ערבית; הם למדו גם להסוות את עצמם. ההרכב האישי של חטיבת "הים" היה צריך להיות סוד גם לחברי ה"ארגון" האחרים. זה היה רעיון "המחתרת בתוך המחתרת", שלא עלה יפה. הנסיון היה נועז, אך הגשמתו גרמה צרות ובדיחות הדעת גם יחד. פתאום החלו עוזבים את שורות הארגון הצבאי הלאומי טובי אנשיו ואף טובי מפקדיו. והחברים הנאמנים, שהלכו עם ה"ארגון" בימים הקשים ביותר, תמהו והבן לא יכלו: הגם זה בין העריקים? ו"העריק" עוד הוסיף צער על חטא. הוא לא הסתפק בהצהרה קולנית, שאין לו יותר כל קשר עם האצ"ל; הוא גם התקיף וקלל את צור מחצבתו.. התנהגות מוזרה זו של חברים מסורים, ושל מפקדים חשובים והורידה את "מצב הרוח" בקרב השורות. ואם החרי העריקים מודמים מן "הים" לא נהו אחרים, עריקים אמתים, הרי זה מפני שהצלחנו להחדיר בקרב חיילי "הארגון" את העקרון, שלא האיש קובע אלא הרעיון. פלוני עזב; אלמוני "התאכזב". מה בכך? אתה, החייל, הטלת על שכמך, מתוך הכרתך הפנימית, שליחות היסטורית. מלא אותה ואל תשים לב למה שעושים אחרים בנגוד לשליחות, ויהיו אל היריביך, ויהיו אלה חבריך, ויהיו אלה מפקדיך, או אפילו מפקדי מפקדיך. הרעיון הוא המפקד העליון.
ענין "הים" נגמר, בכל זאת. לא בעצב, כפי שהתחיל בשביל רבים, אלא בשמחה. עם ראשית המרד נתגלו לפני החברים, או לפני רובם, כל ה"עריקים" הללו. ושוב היתה תמיהה, אך הפעם היתה מלווה התפרצויות-גיל. הכיצד? זה ה"מנוול", שאך אמש חירף את מערכות ה"מעמד", נמצא בקו האש הראשון ואף ממלא תפקיד של מפקד ומדריך? האנשים חככו עיניהם, התחבקו ואף התנשקו. ידידים, שדרכיהם נפרדו, שוב היו לידידים. מצב הרוח, שירד פלאים בימי ה"עזיבה" הכוונת, עלה שבעתיים.
ב"ים", שבראשו עמד גונדר איתן, הוא ירוחם לבני, אשר תיכן וניהל את המלחמה הצבאית בשלטון הדכוי עד נפילתו בשבי האויב במערכת אשדוד – מקום שם הפך לחיים לוסטר, המפורסם ממשפטם של 31 אסירי בת-ים – ב"ים" היו לוחמים אמיצים ביותר, וכולם, או כמעט כולם, "דמו לערבים". אך מי זה אמר, כי רק אחינו יוצאי עדות המזרח הם שחומי-עור? ישנם "אשכנזים טהורים" שהם שחומים לא פחות ולעתים אפילו יותר מ"ספרדים טהורים", למשל, אברהם שלנו, אחד מעמודי התווך של הארגון, האיש שהיה במשך שנים "העסוק ביותר בארץ-ישראל". (אברהם עבד ללא יום נופש, מ-14 עד 18 שעות ביממה), אברהם זה מטעה תמיד, וביחוד בימי-קיץ, את הבריות. פעם, בנסעו במכונית צבורית, נתקל בשתי גבירות לבושות הדר, שהחלו להתבדח "בשפתן", כלומר בפולנית, על חשבון מוצאו המזרחי וצבע פניו. אברהם, המחונן כרוב לוחמי המחתרת, בחוש הומור, נתן לגבירות "הנכבדות" לפטפט כאוות נפשן, אך לפני שיצא מן האוטובוס, פנה אליהן בפולנית רהוטה ואמר בשט אולימפי: "דובידזניה שאנאוונים פאניאם" (להתראות, גבירות נכבדות). "הגבירות" פערו פיהן, ולא ידעו כיצד לצאת מתדהמתן. הן החלו לגמגם בקשות-סליחה, אך אברהם הלך לדרכו. "הספרדי הטהור" הזה הוא יליד קראקוב.
כמוהו- רבים אחרים, וביניהם קבוצת לוחמי "הים", שנקראו כולם בשם אחיד: "חיים טויט". קורס צבאי היה להם, ללוחמים הללו, ולשם קונספירציה כפולה ומכופלת הוחלט לוותר אפילו על מתן מספרים סדוריים, במקום שמות, עליהם לשתוק, תמיד לשתוק, ולא להתגלות אף בפני חבריהם הטובים ביותר, כי אם "חיים טויטים" רבים. שנים מהם הכרתי,והם קשורים בפרשה מיוחדת בחיי. לוחמים מצוינים היו. אחד הוסגר לידי הבריטים בכפר חסידים, בצאתו לפוצץ את צנור הנפט האנגלו-עיראקי. הסגירוהו למאסר ולגירוש מלשינים "אנטי-אימפריאליסטיים", כדי למנוע פעולה, שהיתה, כנראה, מאד "פרו-אימפריאליסטית" – חבלה בצנור הנפט! "חיים טויט" השני ניהל את מלחמת הארגון הצבאי הלאומי בירושלים, מילא תפקידי-קרב חשובים ביותר, והיה סגנו של המפקד גדעון בימי כיבוש יפו, שניהם "ספרדים טהורים" לפי מראה פניהם: שניהם – יוצאי לוגז'.
בכל זאת נכון הוא, שחלק רב מבין לוחמי "הים" היה מיוצאי עדות המזרח, מכאן האגדה על "הפלוגה השחורה" של הארגון הצבאי הלאומי, המורכבת כביכול כולה "תימנים". אך עובדה היא, שהאמת, אם כי היא פשוטה יותר מאגדות, היא גם יפה מהן.
"הים" היה מורכב מלוחמים אמיצים, שהיו מוכנים כל רקע לסכן, ואף להקריב את חייהם במלחמת העם. היו בחטיבה זו, כמו באר החטיבות של הארגון הצבאי הלאומי, לוחמים מכל העדות, שהתקבצו למשפחה לוחמת אחת. והיה היו בחטיבות הלוחמות רבים מקרב בני עדות המזרח, אם אינני טועה, בין 30-40 עחוז. "שליטי הישוב" עטו על עובדה זו כעל שלל רב "כדי לנגח אותנו. ואחד מהם הגיע אפילו לבווין עם הספור על "הטרוריסטים התימניים"... אנחנו מתגאים בכך. אנחנו קובעים בשמחה ובגאוה, כי על ההתקפה ההיסטורית על המפקדה הראשית של צבא הכיבוש הבריטי, פקד "ספרדי", שגילה אומץ-לב – וגם קור-רוח! – להפליא. אחינו, יוצאי עדות המזרח, טוענים, שהם מקופחים בארץ הזאת בשטחים רבים. ובעברך בשכונות העוני, הדוקרות את לבך, בגלל עניין, כבסכינים, הנך יודע, כי אין זו טענה חסרת-יסוד. אולם בשטח אחד לא "מקופחים" היו אחינו יוצאי עדות המזרח: במלחמת השחרור, בהסתערויות על המשעבד הבריטי ומבצריו, בבתי-הכלא, במחנות הרכוז ובמעלות הגרדום – נטלו את חלקם המלא, ואולי למעלה מזה. במלחמת הגאולה לא מקופחים היו, או ביתר דיוק, לא קיפחו את עצמם והם מילאו את חובתם כלפי העם והמולדת עד תומה. הם רשאים להתגאות בכך. ואנו חייבים לתת להם יקר וכבוד.
