ה"פלוורע" וה"ים"

הסברנו, כי לפי הכרתנו הננו יוצאים למלחמה ממושכת. פעולה חד פעמית ותהא המרעישה ביותר, לא תקבע את גורל המערכה. יהי הכרח לבצע, או לפחות לנסות לבצע, פעולות רבות; יהי סבל; תהיינה רדיפות. ואם כך הרי חובה היא לקבוע מראש את עקרונות המלחמה, את מטרותיה, את דרכיה. ידע העולם על מה אנו נלחמים; ידע העם לשם מה הננו גורמים לו, כתוצאה מפעולותינו, צרות חולפות; וידע הנוער על מה ולמה הוא מסכן את נפשו.

ועוד הסברנו: מלחמתנו לא תהיה צבאית גרידא. יחסי הכוחות הם כאלה, שאין היא יכולה להיות רק צבאית. מלחמתנו היא גם מלחמה מדינית. ביתר דיוק: זוהי מלחמה מדינית שתתנהל באמצעים צבאים. על כן דרושה הסברה. הסברה מתמדת, שתלווה את הפעולות הצבאיות; הסברה מוקדמת שתסביר לכל, מדוע החלו הפעולות הצבאיות.

הקורא היום את הכרזת המלחמה שלנו, יודע, כי אף על פי שסגנונה אינו מן המשובחים וגם בתכנה ישנם לקויים, הרי הונחו בה היסודות למרד, אשר מקטנות החל ולגדולות הגיע. היה בה, בהכרזתנו נתוח גלוי ואף אכזרי של העבר וההווה; הותוותה בה התכנית המדינית למלחמת השחרור. נתנו התחיבויות: "להלחם ולא לסגת, חרות או מות". ומעל הכל: בפעם הראשונה הוצא השם המפורש: ממשלה עברית זמנית של ארץ ישראל. הדירשה הושמעה והיא לא ירדה עוד מהפרק, עד שהוגשמה, לפחות בחלקה. הדרישה המרכזית בהכרזה היתה: "השלטון על ארץ ישראל ימסר לידי ממשלה עברית זמנית".

בקשר עם ה"פלוורע" עלי לספר גם משהו מבדח. בימים ההם שלט בתל אביב קצין הבולשת הנודע, ווילקין, אשר היהודים קראו לו משום מה ווילקינס. ווילקין זה היה שועל ערמומי ואחד המעטים בקרב הבלשים הבריטיים שהיה מוכשר באמת. הוא ידע עברית על בוריה. ואף חוקי פסיכולוגיה ידע. כאשר נפל בידיו איש "חשוד", היה שואל אותו מיד: לאיזה ארגון אתה משתייך, לאצ"ל או לשטרניסטים? והיה, אם הצעיר היה מתמצא והיה משיב, כי אין הוא שייך לא לאלה ולא לאלה, היה ווילקין רועם, מתוך התפרצות זעם "כנה": "משמע, שהנך בוגד במולדת? היטלר שוחט את היהודים באירופה ואת האינך מצטרף ללוחמים?" אמנם, לא תמיד היה "הדייג" מצליח; אבל היו כאלה שבלעו את החכה... עם הגברת המלחמה של המחתרת עלה ווילקין בדרגה והועבר למרכז הבולשת לירושלים, מקום שם הומת ע"י אנשי לח"י. ע"י סילוקו של אחד החבלנים שהתנכלו במישרין לכח העברי נעזרו בלא ספק כל הארגונים העבריים. גם אנשי "ההגנה" שמחו מאד. וישראל גלילי אמר לי, בימי תנועת המרי, כי למעשה היתה "ההגנה" צריכה לסלק את "ווילקינס". זכתה ההגנה ומלאכתה נעשתה בידי אחרים. ולא רק פעם אחת זכתה.. עם הופעת ההכרזה "אל העם העברי בציון" הודיע לאותו ווילקין נושאי כליו כי "צרה גדולה מתקרב". הוא ציווה לקרוא בקפדנות את ההכרזה, אך בעקר צווה לשים לה לחתימה. אמרו לו כי על החתום בא "הארגון הצבאי הלאומי". אולם הוא לא הסתפק בכך. הוא הוסיף לשאול: איזה "ארגון צבאי לאומי"? "בארץ-ישראל" או "בישראל"? אמרו לו: בארץ-ישראל. עשה ווילקין תנועת יד של בטול ואמר: There is nothing to worry about… (אין כל סבה לדאגה....). הוא הוסיף עוד כמה מלים על חשבון מישהו אך עדיין לא הגיע הזמן לפרסמן. לא עברו אלא שבועות מספר, ווילקין למד כי טעה טעות גסה. ולא רק הוא למד. העולם כולו נוכח לדעת, כי הכרזת המלחמה של הארגון הצבאי הלאומי אינה "פלוורע".

"הים", כאמור היה שם קונספיראטיבי סתם, אך הרעיון שהונח ביסודו היה מעניין מאד. מרידור, שהגה את הרעיון הזה, הניח, כי מלחמת השחרור העברית תדרוש מצד אחד אנשים אמיצים שיקבלו הדרכה נפשית מיוחדת; ומצד שני תדרוש המלחמה אנשים, שיקבלו הדרכה טכנית מיוחדת והיו מסוגלים לפעול בשטחים ערביים, הן בארץ-ישראל, והן בארצות ערב. ל"ים" נבחרו, איפוא אנשים אמיצי-לב, שחומי-עור. הם למדו קשת ו...ערבית;... שהצלחנו להחדיר בקרב חיילי "הארגון" את העקרון, שלא האיש קובע אלא הרעיון. פלוני עזב; אלמוני "התאכזב". מה בכך? אתה, החייל, הטלת על שכמך, מתוך הכרתך הפנימית, שליחות היסטורית. מלא אותה ואל תשים לב למה שעושים אחרים בנגוד לשליחות, ויהיו אל יריביך, ויהיו אלה חבריך, ויהיו אלה מפקדיך, או אפילו מפקדי מפקדיך. הרעיון הוא המפקד העליון.

ב"ים", שבראשו עמד גונדר איתן, הוא ירוחם לבני, אשר תיכן וניהל את המלחמה הצבאית בשלטון הדכוי עד נפילתו בשבי האויב במערכת אשדוד – מקום שם הפך לחיים לוסטר, המפורסםממשפטם של 31 אסירי בת-ים – ב"ים" היו לוחמים אמיצים ביותר, וכולם, או כמעט כולם, "דמו לערבים". אך מי זה אמר, כי רק אחינו יוצאי עדות המזרח הם שחומי-עור? ישנם "אשכנזים טהורים" שהם שחומים לא פחות ולעתים אפילו יותר מ"ספרדים טהורים", למשל, אברהם שלנו, אחד מעמודי התווך של הארגון, האיש שהיה במשך שנים "העסוק ביותר בארץ-ישראל". (אברהם עבד ללא יום נופש, מ-14 עד 18 שעות ביממה), אברהם זה מטעה תמיד, וביחוד בימי-קיץ, את הבריות. פעם, בנסעו במכונית צבורית, נתקל בשתי גבירות לבושות הדר, שהחלו להתבדח "בשפתן", כלומר בפולנית, על חשבון מוצאו המזרחי וצבע פניו. אברהם, המחונן כרוב לוחמי המחתרת, בחוש הומור, נתן לגבירות "הנכבדות" לפטפט כאוות נפשן, אך לפני שיצא מן האוטובוס, פנה אליהן בפולנית רהוטה ואמר בשט אולימפי: "דובידזניה שאנאוונים פאניאם" (להתראות, גבירות נכבדות)."הגבירות" פערו פיהן, ולא ידעו כיצד לצאת מתדהמתן. הן החלו לגמגם בקשות-סליחה, אך אברהם הלך לדרכו. "הספרדי הטהור" הזה הוא יליד קראקוב.

אחינו, יוצאי עדות המזרח, טוענים, שהם מקופחים בארץ הזאת בשטחים רבים. ובעברך בשכונות העוני, הדוקרות את לבך, בגלל עניין, כבסכינים, הנך יודע, כי אין זו טענה חסרת-יסוד. אולם בשטח אחד לא "מקופחים" היו אחינו יוצאי עדות המזרח: במלחמת השחרור, בהסתערויות על המשעבד הבריטי ומבצריו, בבתי-הכלא, במחנות הרכוז ובמעלות הגרדום – נטלו את חלקם המלא, ואולי למעלה מזה. במלחמת הגאולה לא מקופחים היו, או ביתר דיוק, לא קיפחו את עצמם והם מילאו את חובתם כלפי העם והמולדת עד תומה. הם רשאים להתגאות בכך. ואנו חייבים לתת להם יקר וכבוד.