הישיבה השלוש-מאות-ושישים של הכנסת השישית – יום רביעי, י״ח טבת תשכ״ט (8 ינואר 1969) – שאילתות ותשובות
ברשות היושב -ראש, - הידיעה נכונה. כפי שהודעתי בתשובתי לשאילתה של חבר-הכנסת אורי אבנרי, הצעתי תכנית להתנחלות בשטחי המולדת המשוחררים, בעיקר על-ידי הקמת קריות עם תושבים יהודים בערי ארץ ישראל שנפדו במלחמת הישע של ששת הימים.
כידוע, יש עוד שתי תכניות התנחלות, כפי שהוגשו על-ידי סגן ראש הממשלה, מר יגאל אלון, ושר הביטחון, מר משה דיין. אתמוך בשתיהן; ובלבד, כפי שהודעתי, גם בפומבי, שלא תהיה ההתנחלות קשורה קשר כלשהו עם תכנית כלשהי שיש בה יזמה או הסכמה יהודית לחלוקה מחדש של ארץ-ישראל המערבית. את תמיכתי בתכניות ההתנחלות עצמן, כפי שהוגשו על-ידי שני עמיתי, לא אתנה בתמיכתם שלהם בתכנית ההתנחלות, כפי שאני הצעתיה. כי העיקר בעיני היא ההתנחלות, חקלאית כעירונית, בארצנו. זו זכותו של העם היהודי להתנחל בכל חבל של ארץ-ישראל, כפי שזכות הבעלים עליה מעולם לא פקעה תחת שלטון נכרי שהיה קיים בתקופות הקודמות, או בשמונה-עשרה השנים האחרונות, מאז הסכם שביתת הנשק ב-1949 ועד הימים שקדמו להסכם הפסקת האש ב-1967. אך לא רק זכות היא, אלא גם חובה. ההתנחלות היא צו עליון לקיום הביטחון הלאומי.
היו״ר י. סרלין:
שאלה נוספת לחבר-הכנסת דניאל לוי.
דניאל לוי (מפד״ל):
איך ניתן להסביר את עמדתו של כבוד השר לפני העולם הרחב, על מנת שזו תתקבל בהבנה מצד העולם?
השר מ. בגין:
אני חושב שאת אשר אמרתי צריך להיות מובן לכל בעלי הרצון הטוב בעולם כולו. ארץ-ישראל היא מולדתנו, כבוד חבר -הכנסת דניאל לוי, ובמולדת מתנחלים. כל מי שיש לו רצון טוב ויודע את האמת ההיסטורית — לא רק יהודים, אלא גם בני עמים אחרים וגם בני דתות אחרות — צריך להבין את הזכות ואת החובה, כפי שהסברתי אותן.
הודעה על התנגדות ישראל להסדר כפוי חבר-הכנסת י' תמיר שאל את השר מ. בגין ביום ט"ו בטבת תשכ״ט (5 בינואר 1969):
בדברו בפני חברי הקיבוץ עין-הנציב ב-23 בדצמבר 1968 אמר השר כי "ממשלת ישראל מאוחדת בהתנגדות לכל הסדר כפוי על-ידי המעצמות או האומות המאוחדות".
בקשר לכך אבקש לדעת: האם הציטוט הנ׳׳ל נכון?
הציטוט הוא נכון. יכול אני לשוב ולאשר, כי לפי הערכתי מאוחדת ממשלת הליכוד הלאומי - על אף חילוקי דעות ידועים בין חבריה הנני מחזיק בדעה כי יש לדחות, ללא סייג, כל נסיון להטיל הסדר כפוי במזרח התיכון.
יש יסוד להניח כי תמימות דעים זו בתוך ממשלה, המייצגת למעלה מ-90% של ציבור הבוחרים, על ההשקפות השונות של סיעותיה וחבריה, נובעת מניסיון העבר ומן הדאגה לעתיד. בעקבות מבצע קדש הוטל מעין הסדר כפוי על המזרח התיכון. הוא הביא לנסיגה, לא לשלום. תוקפנותם של אויבינו נמשכה כל עשר השנים שחלפו מאז "הצליח" מזכיר המדינה פוסטר דאלס, בעזרתה הפעילה — בייחוד בהשמעת איומים — של מוסקווה, להטיל את הפתרון הנודע. עלי להוסיף, כי אף לא קיימו את אשר הבטיחו. בין השאר היתה התחייבות כי הצבא המצרי לא ישוב לעזה. הוא שב והשתלט על חבל זה של ארץ-ישראל. משנשאל מר פוסטר דאלס המנוח על-ידי שרת החוץ דאז, הגברת גולדה מאיר: "ומה על ההבטחה שקבלתי מכם"? — היתה התשובה, בזו הלשון: ״אמנם כן, הבטחנו, אבל כלום בגלל זה תצאו למלחמה חדשה?״
בימים ההם גם אושר על-ידי המעצמות הימיות העיקריות, שאם באחד הימים ישוב נאצר וישים מצור על מצרי טיראן, תהיה ישראל זכאית להשתמש בזכותה להגנה לאומית עצמית על- פי סעיף 51 למגילת האומות המאוחדות.
אך כשהגיעה שעת המבחן, והרודן המצרי, עשר שנים לאחר מכן, ביצע את מעשה התוקפנות, גירש בחרפה את כוח האו״ם והודיע, כי מצרי טיראן הם כביכול מימי החופים של מצרים וכי שום אוניה נושאת דגל ישראל לא תוסיף לעבור בהם עוד. שוב לא נמצאה שום מעצמה שהיתה נכונה לעשות משהו כדי להבטיח את חופש השיט בנתיב המים הבין-לאומי הזה. אמנם, שמענו על תכנית להקמת כוח-משימה בין-לאומי, שיקיים את חופש השיט במפרץ שלמה, אולם מן התכנית ההיא, כפי שכל בר -דעת יכול היה להבין מראש, לא נותר אלא תכנונה. ואילו ממשלת צרפת הפרה אמונים, התכחשה להתחייבותה המפורשת, הודיעה כי ההתחייבות משנת 1957, בשמה של הרפובליקה הרביעית, איננה מחייבת את הרפובליקה החמישית - אחת התופעות המוזרות בתולדות העמים, ויעצה לנו ללכת להאג, להתדיין עם נאצר, האם מימי המפרץ הם מים טריטוריאליים של מצרים או נתיב מים בין-לאומי, במצב בו הוא מונע מישראל את הגישה לאילת ואת היציאה למים הדרומיים והמזרחיים.
בני ישראל, ללא הבדל השקפה, למדו בוודאי מן הנסיון המר הזה. ההסדר שהוטל אז על ישראל התפורר מתחילתו, כפי שציינתי בהזכירי את הדו-שיח בין מר פוסטר דאלס, המנוח, והגברת גולדה מאיר תיבדל לחיים ארוכים, והתמוטט לחלוטין כעבור עשר שנים בלבד, בעוד אויבינו מרכזים במשך עשרה ימים כוחות אדירים נגדנו ומכריזים בגלוי כי מטרתם למחות את ישראל מעל פני האדמה.
הודות להכרעותיה הגורליות, בעלות החשיבות ההיסטורית, של ממשלת הליכוד הלאומי — כוונתי לא לשמונה-עשר, אלא לעשרים-ואחד שרים — ובעיקר הודות למסירות הנפש ולגבורה העילאית של בנינו הלוחמים, נחלצנו מסכנת הכחדה, סכנה שכמותה לא היתה צפויה לישראל מאז שנות הארבעים. כל הסדר כפוי — אחת תהיה משמעותו: חידוש התנאים שבהם יכלו אויבינו לאיים עלינו, כפי שאמר נאצר, בהשמדה ובחיסול, או כפי שאמר אטאסי - במחיקה מעל פני האדמה.
ויש עוד זכרון לבני דורנו. הסדר כפוי, שמו: הסכם מינכן. האנושות כולה שילמה בעד ההסדר הדראוגי [לא ברור במקור א"נ] ההוא בדמי מיליונים אנשים, נשים וילדים, והוא נעשה על -ידי ידידיה של צ׳כוסלובקיה אשר לחצו עליה להיכנע לרצונו של רודן תוקפני. לאור הנסיונות ההיסטוריים הללו אין להעלות על הדעת שיימצא בישראל מי שיציע להיכנע ללחצים דומים ולקבל הסכם כפוי שהוא תרתי סתרי, ועלול היה להוליך לשואה. יש גם יסוד לקוות כי ארצות-הברית של אמריקה, אשר מדינאיה הרבים מודים כי ממשלתם עשתה שגיאה חמורה בשנת 1957, לא תחזור עוד על משגה כזה, אשר בדיעבד פגע קשות גם באינטרס של הדמוקרטיה המערבית הגדולה.
הריני רוצה גם להביע תקווה, כי הנשיא הנבחר של ארצות-הברית, מר ניכסון, אשר כיהן בשנים ההן כסגן הנשיא, לא רק יודע מקרוב, אלא גם זוכר היטב את השגיאה המדינית הקשה שנעשתה בעקבות מבצע קדש.
עלי לציין, כי הממשלה אף לא היתה יכולה, מבחינה קונסטיטוציונית, לשנות את עמדתה לשלילה מוחלטת של הסדר כפוי בלי לבקש את הסכמתה של הכנסת לשינוי עמדה כזה. הכנסת החליטה פעמיים, כמעט פה אחד, כי הדרך היחידה לפתרון הבעיות במזרח התיכון היא כריתת חוזי שלום בין ישראל לבין מדינות ערב. לפי טבע הדברים לא ייתכן חוזה שלום בלי משא -ומתן בין הצדדים העומדים לכרות אותו ולחתום עליו. בין המושג- המקובל של חוזה שלום במשפט הבין-לאומי לבין הרעיון הנקלה של הסדר כפוי - קיימת סתירה שאין כל אפשרות לגשר מעליה.
הממשלה, כמובן, תקיים את החלטת הכנסת, ורצוי להזכיר את האחרונה, מיום ה-13 בנובמבר 1967, וזו לשונה:
"לאור הדיונים בעצרת ... רושמת הממשלה לפניה בצער את העובדה כי מדינות ערב מחזיקות בעמדתן, שלא להכיר במדינת ישראל, לא לבוא עמה במשא-ומתן ולא לכרות עמה חוזי שלום.
ממשלת ישראל מביעה תקוותה כי עמי העולם וממשלותיהם לא יתעלמו מעובדה חמורה זו, העומדת בניגוד גמור למשפט הבין-לאומי ולעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. נוכח עמדתן זו של מדינות ערב, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע בהסכמי הפסקת האש, ותבצר מעמדה בהתחשב עם הצרכים החיוניים של בטחונה והתפתחותה.
ממשלת ישראל חוזרת ומדגישה כי רק בשלום של קבע, על יסוד משא-ומתן ישיר בין מדינות ערב לבין ישראל, טמון הפתרון לבעיות האזור. זוהי החלטת הכנסת מיום ה- 13 בנובמבר 1967. ומאז, לפי דעתי, לא זו בלבד שתכנה מול המציאות לא הוחלש, אלא נהפוך הוא: נוספו דברים שהוכיחו, כי יש לקיים במלואו את המצב שנוצר בעקבות הפסקת האש ולבצר את מעמדה של המדינה, בהתחשב עם הצרכים החיוניים של בטחונה והתפתחותה.
הריני שב ומאשר, בסיפוק רב, את הערכתי, כי אין כל מגמה בממשלת הליכוד הלאומי להציע לבית- הנבחרים לשנות את החלטתו המחייבת, כפי שקראתיה. ממשלת הליכוד הלאומי מאוחדת בעמדתה נגד מעין מינכן במזרח התיכון.
היו״ר י. סרלין:
שאלה נוספת לחבר-הכנסת תמיר.
יוסף תמיר (גח״ל):
נשיא צרפת הטיל לאחרונה אמברגו על משלוחים של ציוד צבאי לישראל. האם כבוד השר איננו רואה בצעד זה מעין התחלה של אמצעי כפייה או פתרון כפוי על ישראל
השר מ. בגין:
אתייחס לשני חלקי השאלה הנוספת,
החלטתו של נשיא צרפת, הגנרל דה-גול, להטיל אמברגו, קודם חלקי ועתה מוחלט, על אספקת כלי הגנה לישראל מארצו הגדולה, בעוד מדינתנו עומדת בפני הכרזות תוקפניות מפורשות על-ידי מדינות ערב, והמדינות התוקפניות הללו מקבלות כמויות עצומות, כמעט בלתי מוגבלות, של נשק התקפי באוויר, בים וביבשה, בעיקר מהמחסנים האדירים של ארץ הקומוניסט הטוטליטרי — החלטה זו היא חזיון של הפרת אמונים וגם כפיות טובה, שקשה למצוא לו תקדים בתולדות היחסים הבין-לאומיים.
היו זמנים שבהם העם הצרפתי הגדול סבל אף הוא לא רק מתוקפנות, אלא גם מכיבוש, שיעבוד, ורדיפות. בימים ההם התייצב העם היהודי כולו, בעיקר בארץ-ישראל, לצדה של צרפת הלוחמת, והושיט עזרה ללא תנאי לתנועת צרפת החופשית, שבראשה עמד הגנרל דה-גול.
לימים קיימתי שתי שיחות עם הגנרל דה-גול, כאשר היה עדיין באופוזיציה. בפגישתנו הראשונה קיבלני כאיש מחתרת המקבל איש מחתרת. הוא הביע הכרה עמוקה לגבורתם של לוחמי החופש היהודים בארץ-ישראל ושפך רוב ברכות ודברי ידידות למדינה היהודית שקמה לתחייה. מעניין לציין שהגנרל דה-גול אמר לי אז, שהוא היה אולי מן המעטים בקרב מנהיגי עולם, שהאמינו כי במלחמה בין הערבים וישראל ב-1947-48 לא ינצחו הם, אלא ישראל היא שתנצח. והוא אף הוסיף את ההסבר הבא: אני האמנתי בניצחונכם בגלל שתי סיבות: היהודים בארץ-ישראל שבו ונדבקו אל אדמת אבותיהם, והם חידשו את הגבורה, כפי שנוכחנו לדעת - ואלה הם דברי הגנרל - בכוח המחתרת במלחמה נגד השלטון הבריטי.
פעם שנייה נפגשתי אתו אחרי מבצע קדש. אז כבר עזבנו את חלק סיני שהיה בידינו, אבל עדיין עמדנו בחבל ארץ-ישראל הקרוי בלשון המדוברת ״רצועת עזה״. הוא יעץ לנו אז בשום פנים ואופן לא לנטוש את עזה, ובשפתו: Ne quittez pas Gaza.
לאור הדברים הללו מוזר לשמוע מפי נשיא צרפת היום, שעמדתנו כפי שאנו מקיימים אותה היום, מתפרשת על-ידו כמה שהוא מכנה ״התפשטות״.
לימים נפגשו עם נשיא צרפת שני ראשי ממשלה בישראל - מר דוד בן-גוריון ומר לוי אשכול. באזני שניהם הוא כינה את ישראל, בלשונו, ידידתנו ובת-בריתנו. מתי דרושה ידידות? — בשעה קשה. מתי נבחנת ברית? — בימים שבהם עם עומד בסכנה. ומה אירע דווקא בימים שבהם הותקפנו על-ידי אויבינו מכל עבר ואתן מספרים, שאולי אינם ידועים לכל הציבור: רבע מיליון חיילים מקצועיים; שבע-מאות מטוסים סילוניים, ביניהם על-קוליים, שיכולים להגיע לערינו ולמושבותינו בזמן של 9-3 דקות, עם פצצותיהם, מלווים במטוסי קרב; 1700 טנקים מהטובים ביותר, ביניהם גם פאנטומים אמריקאיים, גם סנטוריונים בריטים, אבל רובם ככולם טנקים ״פרוגרסיביים״ של ברית-המועצות, ״המתקדמים", ״המשחררים"... והם אמרו אז במפורש, שמטרתם היא לעלות על ישראל כדי להשמידה - אלה דברי נאצר; כדי למחותנו מעל האדמה - אלה דברי אתאסי; להיפגש בתל-אביב - אלה דברי עארף; ורדיו קהיר ודמשק השמיע באזני העולם כולו דברים כמו: מוות לכם היהודים, אותו מוות שיכסה אתכם בלילה בשמלה שחורה, - אלה דברים איומים שכמותם לא נשמעו מאז יצאו מלים מפי חיה אנושית - ובלילה של ערפל, והכל יודעים למה הכוונה. בעצם הימים ההם נטש אותנו מי שהכריז כי מדינת ישראל היא ידידתו ובת-בריתו. זוהי הפרת אמונים מהחמורות ביותר בהיסטוריה האנושית. צר לנו עליה. אנחנו מאמינים שהעם הצרפתי הגדול, שעמו רקמנו ידידות במשך שנים, גם בימי סבלותיו וגם בימי גדולתו, עוד ישוב ויחדש את הידידות הזאת, שהיתה תמיד הדדית ושהיתה תמיד לטובת שני העמים.
אופייני הוא שדווקא גנרל דה-גול, הטוען כי מדיניות צריכה להתנהל על-פי קביעת השכל, הרציו, מוכיח כי על-ידו היא מתנהלת קודם כל על-פי יצרים. והיום אין ספק שיש לו איזה יצר מיוחד לנסות לנקום בנו. מדוע? - הוא יעץ לנו בימי מאי האחרונים להמתין. עד אימתי ועד מתי? כלומר, עד שהמטוסים של האויבים יפציצו את ערינו ויהרגו באוכלוסייתנו נשים, זקנים וילדים, עד שהטנקים של האויב יעלו על אילת או על נתניה, וגירושם היה עולה לנו במחיר קרבנות בלתי-משוער, ובמספר שעות בלבד - לו היו משתלטים על ערים אלה - ואז לא היה דרוש לילה של ערפל, אלא, לצערנו, שעות מספר היו מספיקות כדי להשמיד איש, אישה וילד לאלפים ורבבות, כפי שהבטיחו לנו וכפי שהודיעו בטווח השמיעה של כל עמי העולם ואז - כך אומרים - הודיע נשיא צרפת: אני אנסה למנוע את השמדתה של מדינת ישראל.
חובתי לשאול היום: כמה יהודים היו צריכים להיהרג עד שנשיא צרפת היה מחליט שהגיעה השעה לנסות למנוע את השמדת העם היהודי כולו? איננו מבקשים התערבויות כאלה, ואת זכותנו להגנה לאומית עצמית נקבע אנחנו בעצמנו. אנחנו למודי ניסיון. איש לא ניסה להציל אוכלוסיה יהודית העולה פי שלושה על האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל, כאשר אויב שואף דמים ובדבריו סחף שישה מיליונים אלי מוות, והעולם כולו - גם במערב וגם במזרח — החריש. לא נסמוך, לאור הנסיון הזה, על שום גורם בעולם כאשר נעמוד לפני תוקפנות או לפני סכנת השמדה.
אינני בטוח, ידידי חבר-הכנסת תמיר, שהאמברגו הזה הוא ניסיון להטיל עלינו הסכם כפוי. אני אפילו מביע את דעתי לשלילה. אבל יש לי הרושם שזה ניסיון להפחיד אותנו. לכן אני רוצה לומר, גם באזני נשיא צרפת הגנרל דה-גול, שחלפו הימים שבהם אפשר היה להפחיד יהודים העומדים על נפש עמם, המגינים על עצמם ועל כבודם האנושי. הימים ההם חלפו לבלי שוב.
