הישיבה השישים-ואחת של הכנסת התשיעית יום רביעי, י"ח טבת תשל"ח 28 דצמבר 1977- הודעת הממשלה על תכנית השלום של ישראל

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, עם השכנת השלום נציע להנהיג אוטונומיה מינהלית לתושבים הערביים של יהודה, שומרון וחבל עזה, על יסוד עקרונות אלה:

המינהל של הממשל הצבאי ביהודה, בשומרון ובחבל עזה יבוטל. ביהודה, בשומרון ובחבל עזה תוקם אוטונומיה מינהלית של התושבים הערביים באזורים אלה על-ידי תושביהם ובשבילם;

תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה יבחרו במועצה מינהלית שתמנה 11 חברים ;

המועצה המינהלית תפעל על-פי העקרונות הקבועים במסמך זה;

כל תושב בן 18 שנים ומעלה, ללא הבדל אזרחות, או ללא אזרחות, יהיה זכאי לבחור למועצה המינהלית. כל תושב, שביום הגשת רשימת המועמדים, הכוללת את שמו, למועצה המינהלית יהיה בן 25 שנים ומעלה, יהיה זכאי להיבחר למועצה המינהלית;

המועצה המינהלית תיבחר בבחירות כלליות, ישירות, אישיות, שוות וחשאיות;

תקופת כהונתה של המועצה המינהלית תהיה ארבע שנים מיום היבחרה; מקום מושבה — בית-לחם;

כל העניינים המינהליים, הנוגעים לתושבים הערביים של אזורי יהודה, שומרון וחבל עזה, יהיו נתונים לסמכותה של המועצה המינהלית;

המועצה המינהלית תפעיל את האגפים הבאים:

אגף החינוך; אגף לענייני דת; אגף הכספים : אגף התחבורה ; אגף הבינוי והשיכון ; אגף התעשיה, המסחר והתיירות; אגף החקלאות; אגף הבריאות; אגף העבודה והרווחה; אגף לשיקום פליטים; אגף המינהל המשפטי והפיקוח על כוח משטרה מקומי;

המועצה המינהלית תוציא תקוות הנוגעות לפעולתם של אגפים אלה ;

הבטחון והסדר הציבורי באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה יהיו מופקדים בידי השלטונות הישראליים;

המועצה המינהלית תבחר ביושב-ראש שלה; ישיבתה הראשונה של המועצה המינהלית תקויים 30 יום לאחר פירסום תוצאות הבחירות.

עד כאן, אדוני היושב-ראש, הביטוי המינהלי לאוטונומיה לתושבים הערביים של יהודה, שומרון וחבל עזה. ומעתה — הביטוי הפארלאמנטארי:

לתושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, ללא הבדל אזרחות, לרבות נטולי אזרחות, ניתנת הברירה החפשית — אופציה בלעז — לקבל אזרחות ישראלית או אזרחות ירדנית. תושב אזורי יהודה, שומרון וחבל עזה, שיבקש אזרחות ישראלית — יקבלנה, בהתאם- לחוק האזרחות של מדינת ישראל. תושבי יהודה, שומרון ועזה שיבחרו, לפי זכות הברירה החפשית, באזרחות ישראל, יהיו זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת, לפי חוק הבחירות;

תושבי יהודה, שומרון ועזה, אזרחי ירדן או אלה שיהיו לאזרחי ירדן, על-פי זכות הברירה החפשית, יבחרו ויהיו זכאים להיבחר לפארלאמנט של הממלכה ההאשמית הירדנית, לפי חוק הבחירות של מדינה זו;

שאלות, הנובעות מהצבעה של תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה לפארלאמנט הירדני, תובהרנה במשא- ומתן בין ישראל וירדן;

תוקם ועדה של נציגי ישראל, ירדן והמועצה המינהלית. הוועדה תבדוק את החקיקה הקיימת ביהודה, בשומרון ובחבל עזה ותקבע איזו חקיקה תוסיף לעמוד בתוקף, איזו תבוטל, ומה יהיו הסמכויות של המועצה המינהלית להתקין תקנות. החלטות ועדה זו יתקבלו פה אחד;

תושבי ישראל יהיו רשאים לרכוש קרקע ולהתנחל באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה; ערבים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, שעל-פי הברירה החפשית הניתנת להם יהיו לאזרחי ישראל, יהיו רשאים לרכוש קרקע ולהתיישב בישראל;

תוקם ועדה של נציגי ישראל, ירדן והמועצה המינהלית, לקביעת כללי ההגירה אל יהודה, שומרון וחבל עזה. הוועדה תקבע את הכללים שלפיהם תותר לפליטים הערבים, שמחוץ ליהודה, שומרון ועזה, הגירה במידה סבירה לתור חבלים אלה. החלטות ועדת ההגירה יתקבלו פה אחד;

לתושבי ישראל, יהודה, שומרון וחבל עזה יובטח חופש תנועה וחופש פעילות כלכלית בישראל, ביהודה, בשומרון ובחבל עזה;

המועצה המינהלית תמנה אחד מחבריה לייצגה בפני ממשלת ישראל, למען דיון בעניינים משותפים; ואחד מחבריה ייצגה בפני ממשלת ירדן, למען דיון בעניינים משותפים;

ישראל עומדת על זכותה ותביעתה לריבונות על יהודה, שומרון וחבל עזה. בידעה כי קיימות תביעות אחרות, היא מציעה — למען ההסכם והשלום — להשאיר את בעיית הריבונות באזורים אלה פתוחה;

בעניין ניהול המקומות הקדושים לשלוש הדתות בירושלים תוכן ותוגש הצעה מיוחדת, תוך הבטחת גישה חפשית לכל בני הדתות אל המקומות המקודשים להם;

העקרונות הללו יהיו נתונים לבחינה מחדש לאחר תקופה של חמש שנים.

אדוני היושב-ראש, עלי להבהיר עתה את סעיף 11 לתכנית הזאת וכן את סעיף 24.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

ראש הממשלה, אולי קודם תסביר מה עמדתך       - -

(קריאה: אולי קודם תשמע ?)

אולי קודם תבהיר מה עמדתך לגבי העם הערבי הפלשתינאי וזכותו להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית ? אתה מתעלם מהעם השני. אתה רוצה לחסל עם שלם.

אליקים (גוסטב) בדיאן (הליכוד):

אתה רוצה לחסל אותנו.

ראש-הממשלה מ. בגין:

בסעיף 11 לתכניתנו קבענו לאמור: ״הבטחון והסדר. הציבורי באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה יהיו מופקדים בידי השלטונות הישראליים״. בלי סעיף זה אין משמעות לתכנית של האוטונומיה המינהלית. אני מבקש להודיע מעל במת הכנסת שסעיף זה, כמובן מאליו, כולל התייצבותם של כוחות צה״ל ביהודה, שומרון וחבל עזה. כלל לא עולה על דעתנו   - -

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

זה המשך הכיבוש. איך ייתכן שלום עם המשך הכיבוש?

היו״ר י. שמיר:

חבר-הכנסת טובי, יתקיים דיון מדיני ותוכלו להביע דעתכם.

אני מבקש לאפשר לראש הממשלה להציג הודעתו בלי הפרעה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

כלל לא עולה על דעתנו, לוא היה מוצע לנו להוציא את כוחות צבאנו מיהודה, שומרון ועזה, לתת לאירגון המרצחים הקרוי P.L.O. או אש״פ בעברית מתורגמת — זה אירגון המרצחים השפל ביותר בהיסטוריה, זולת האירגונים החמושים הנאציים — להשתלט על אזורים אלה. הוא גם התפאר לפני כמה ימים ברצח של חנפי ארקאדי, סגן ראש לשכת החינוך ברמאללה, והוא מאיים היום לפתור את הבעיות במזרח התיכון על-ידי כדור אחד שיישלח אל לבו של נשיא מצרים סאדאת, כפי שקודמיו עשו במסגד אל-אקצא נגד המלך עבדאללה בכדור אחד. אין פלא שהממשלה המצרית הודיעה שאם יישלח כדור אחד כזה תשיב מצרים במיליון כדורים. אנחנו רוצים לומר שבשום תנאי לא יינתן לאירגון הזה להשתלט על יהודה, שומרון ועזה. לוא היינו מוציאים עצמנו, בדיוק כך היה קורה.

לכן, להווי ידוע שכל מי שרוצה הסכם עמנו יואיל נא לקבל את הודעתנו כי צה״ל יהיה ניצב ביהודה, שומרון ועזה וכי גם יהיו סידורים בטחוניים אחרים, כך שאנחנו ניתן לכל התושבים היהודים והערבים בארץ- ישראל את בטחון החיים; לאמור, בטחון לכול.

בסעיף 24 קבענו לאמור: ישראל עומדת על זכותה ותביעתה לריבונות על יהודה, שומרון וחבל עזה. בידעה כי קיימות תביעות אחרות היא מציעה, למען ההסכם והשלום, להשאיר את בעיית הריבונות באזורים אלה פתוחה.

את הדברים האלה השמעתי גם באזני נשיא ארצות- הברית קארטר וגם באזני נשיא מצרים סאדאת. יש לנו זכות ותביעה לריבונות על שטחים אלה של ארץ-ישראל. זו ארצנו, ובזכות היא שייכת לעם היהודי. אנחנו רוצים בהסכם ובשלום ; אנחנו יודעים שיש לפחות שתי תביעות אחרות לריבונות על שטחים אלה. אם יש רצון הדדי להשיג הסכם ולהביא שלום, מה היא הדרך ? אם התביעות המתנגשות הללו תעמודנה ואם לא תהיה תשובה להתנגשות ביניהן לא יהיה הסכם בין הצדדים. ומשום כך, כדי לאפשר הסכם ולעשות שלום, אין אלא דרך אחת, דרך אחת ואין זולתה; להחליט בהסכמה ששאלת הריבונות נשארת פתוחה ולטפל באנשים, בעמים. לאמור: לערביי ארץ-ישראל — אוטונומיה מינהלית, וליהודי ארץ- ישראל — בטחון אמת. זוהי ההגינות אשר בתכנה של ההצעה וכך נתקבלו הדברים גם בחוץ-לארץ.

אהרן ידלין (המערך):

מה יהיה בעוד חמש שנים ?

שמואל טולידאנו (התנועה הדמוקרטית לשינוי):

מה אתה מציע ?

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

קולוניאליסם חדש, זה מה שאתה מציע.

ראש-הממשלה מ. בגין:

בתכנית זו וכן בכללים שאבהיר אותם עכשיו — על הסדר היחסים בין ישראל ומצרים, שייקבעו בחוזה שלום בין שתי ארצות אלו — יצאתי לארצות-הברית כדי לבקר אצל הנשיא קארטר ולהביא לפניו את תכנית השלום שלנו על שני חלקיה.

החלק השני, כלומר, הכללים להסדר היחסים בין מצרים לבין ישראל בקשר עם חוזה שלום, הוא: פירוז — הצבא המצרי לא יעבור את קו הגידי והמיתלה, בין תעלת סואץ וקו זה יוסיף לחייב הסכם דילול הכוחות; הישארותם של הישובים הישראליים במקומותיהם ועל כנם. ישובים אלה יהיו קשורים במינהל ובשיפוט הישראליים. הם יוגנו על-ידי כוח ישראלי — אני חוזר על המשפט הזה בגלל סיבה ידועה לכל חברי הבית: הם יוגנו על-ידי כוח ישראלי; תקופת מעבר של מספר שנים, תוך עמידת כוחות צה״ל, בתקופה זו, על קו הגנה במרכז סיני וקיום שדות-תעופה ומיתקני התרעה ישראליים עד להסגת כוחותינו אל הגבול הבין-לאומי; הבטחת חופש השיט במצרי טיראן — שיוכרו על-ידי שתי המדינות, בהצהרה מיוחדת, כנתיב מים בין-לאומי החייב להיות פתוח לכל שיט של כל אניה תחת כל דגל — אם על- ידי כוח או״ם, שהוצאתו לא תהיה אפשרית אלא בהסכמה שתי המדינות ועל-פי החלטה פה אחד של מועצת הבטחון, או על-ידי משמרות צבאיים משותפים מצריים-ישראליים.

בתכנית שלום זו, על שני חלקיה, באתי אל נשיא ארצות-הברית מר קארטר. היתה לי אתו שיחה אישית, כפי שאומרים אצלנו: בארבע עיניים, והוא הביע — גם בשיחה האישית הזאת וגם בשיחות של שתי המשלחות, הישראלית והאמריקנית — הערכה חיובית לתכנית.

במוצאי שבת, בפגישה השנייה והמסכמת, הודיע נשיא ארצות-הברית שהתכנית הזאת היא יסוד הוגן למשא- ומתן על שלום.

דעה חיובית על תכניתנו הובעה גם על-ידי סגן הנשיא מונדייל, גם על-ידי מזכיר המדינה מר ואנס, גם על-ידי יועץ הנשיא לבטחון לאומי פרופסור בז׳ז׳ינסקי, גם על-ידי הסנאטורים ידועי השם, רמי המעלה ורבי- ההשפעה, ג׳קסון, קייס, יעבץ, סטון וידידנו היקר — שבשם כל הכנסת בישראל, אדוני היושב-ראש, אשלח לו היום איחולים להחלמה מהירה ושלמה — הלא הוא הסנאטור האמפרי. כמו כן הביעו הערכה חיובית על התכנית הזאת הנשיא לשעבר של ארצות-הברית מר ג'ראלד פורד, מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג׳ר, ודוברה של הקהילה היהודית באמריקה הרב ד״ר שינדלר. כולם הודיעו שיסודה של התכנית הוא הגינותה.

בדרך מאמריקה הביתה התעכבתי בלונדון והבאתי את תכנית השלום שלנו על שני חלקיה לפני ראש ממשלת בריטניה ושר החוץ הבריטי. גם מר קאלאהאן וגם ד״ר אוון הביעו את הערכתם החיובית לגבי תכנית השלום שלנו; וליועץ המשפטי שלנו אמר ראש ממשלת בריטניה מר קאלאהאן שזוהי תכנית קונסטרוקטיבית ביותר.

מסרתי את התכנית הזאת גם לשליחו המיוחד של נשיא הרפובליקה הצרפתית מר ז׳יסקאר דסטן, הלא הוא מסייה פרנסואה פונסה.

בהיותי בארצות-הברית של אמריקה ביקשתי את מזכיר המדינה לבוא בדברים עם הנשיא סאדאת ולבקשו בשמי לאמור שאני רוצה להיוועד אתו — אם בקהיר, אם במקום נייטראלי, וגם, אם ירצה בכך, באיסמאעיליה.

מקום המפגש, איסמאעיליה, הוזכר על ידי משום שעל אפשרות כזאת שוחחנו עם הנשיא סאדאת בימי ביקורו בירושלים. נשיא מצרים הודיענו על-ידי מזכיר המדינה שהוא בוחר באיסמאעיליה כמקום פגישתנו. הסכמתי. ולכן, ימים מספר לאחר סיום השליחות בארצות- הברית ובבריטניה, התקיים המפגש באיסמאעיליה.

אדוני היושב-ראש, זה היה מפגש מוצלח. הצלחתו באה עם פתיחתו. קיימנו שיחה אישית, הנשיא סאדאת ואני, ובמשך חמש הדקות הראשונות של שיחה זו הושג הדבר הקובע — המשך המשא-ומתן בין שתי המדינות למען חתימת ״חוזה שלום״ — במקום הביטוי ״הסכם שלום״ — כפי שנקבע בפגישה בין שתי המשלחות באיסמאעיליה. המשא-ומתן הזה יתנהל בדרג גבוה, הוועדות תהיינה: מדינית, שתשב בירושלים; וצבאית, שתשב בקהיר. יושבי-הראש של הוועדות יהיו שרי החוץ ושרי הבטחון של מצרים ושל ישראל. ראשות הוועדות תהיה לחילופין — שר החוץ שלנו יפתח בישיבות הוועדה בירושלים; שר הבטחון המצרי יפתח בישיבות הוועדה הצבאית בקהיר. כעבור שבוע ימים יתחלפו יושבי-הראש. הוועדה המדינית תטפל בישובים האזרחיים בחצי-האי סיני וכן בסוגיה המוסרית — אפשר לכנותה: יהודית- ערבית — של ערביי ארץ-ישראל. הוועדה הצבאית תטפל בכל הבעיות הצבאיות הקשורות בחוזה השלום לגבי חצי- האי סיני.

הנה כי כן, אדוני היושב-ראש, בפעם הראשונה אחרי שלושים שנה בקירוב, בעוד כשבועיים, ייפתח משא- ומתן ישיר, פנים אל פנים, בין נציגים מוסמכים, שרים של ישראל, לבין נציגים מוסמכים של מצרים, שרי החוץ וההגנה שלה. אדם שלישי לא יהיה יושב-ראש בוועדות הללו, כפי שהיה נהוג בכל המפגשים בינינו לבין מדינות ערב, אלא השרים עצמם ינהלו את הישיבות ויתחלפו ביניהם בראשותן. זה יהיה משא-ומתן יסודי, מפורט, מדיני, בטחוני, למען השגת וחתימת חוזה שלום. ומאחר שדבר זה קורה בפעם הראשונה אחרי קום המדינה, בפעם הראשונה אחרי חמש מלחמות, בפעם הראשונה לאחר הודעות מכיוונים שונים שיש לחסל את מדינת ישראל — עלינו לברך על המפנה הזה עצמו ולאחל ולייחל שבמשך השבועות או החודשים, שבהם תשבנה שתי הוועדות, הן תגענה להסכם. ואם יהיה הסכם הוא ישמש יסוד לחוזי השלום, שבמקרה דנן ייחתמו על-ידי נציגים מוסמכים של ישראל ומצרים.

אפשר לומר שבמפגש איסמאעיליה הסכימו שני הצדדים גם על הצהרה משותפת, אבל פירסומה נמנע משום ששתי המשלחות לא הגיעו לנוסחה מוסכמת ומשותפת ביחס לבעליה שאנו קוראים לה, ובצדק, בעיית ערביי ארץ- ישראל; ואילו המצרים קוראים לה בלשונם, וזו זכותם להשתמש בלשונם, הבעיה של העם הפלשתינאי. ניסינו- עשינו מאמץ גדול להגיע לנוסחה משותפת. אבל התברר שלא יכולנו לקבל נוסח זה או אחר: אם הוא יוצע על-ידי המשלחת המצרית — לא יתקבל על ידינו; ואם הוא יוצע על-ידי המשלת הישראלית — לא יתקבל על-ידי המצרים. בין עשר לעשר ושלושים בליל היום הראשון בשבוע דחינו איפוא את הפגישה ליום ב׳ בבוקר, מתוך הנחה שעל-ידי מאמץ של שני הצדדים נמצא מוצא; ואכן הוא נמצא.

מאין הסכמה על נוסחה משותפת, על-פי התקדימים בוועידות הבין-לאומיות, הצענו — וההצעה נתקבלה — שכל צד יקבע עמדתו וישתמש בלשונו שלו. משום כך, ההודעה על בעיית ערביי ארץ-ישראל, כפי שהוקראה על- ידי נשיא מצרים לפני מסיבת העתונאים המשותפת שלנו, היתה בשני חלקים. לאמור:

"The position of Egypt is that a Palestinian State should be established in the West Bank and the Gaza strip".

והחלק השני:

"The Israeli position is that the Palestinian Arabs, residing in Judea, Samaria and the Gaza District, should enjoy self-rule".

משום ההבדל בשאלה זו נמנע פירסום ההצהרה אשר על תכנה הוסכם לחלוטין, אנו לא חשבנו לנכון ללחוץ על פירסום הודעה משותפת אם הצד המצרי אומר שבתנאים אלה הוא אינו יכול לחתום עליה. אבל עלי לציין שהתוכן עצמו הוסכם על דעת שתי המשלחות גם יחד.

אהרן ידלין (המערך):

איזה תוכן ? מה נשאר עוד בתוכן?

ראש-הממשלה מ. בגין:

אם הוא לא מפורסם — למה לפרסמו מעל במת הכנסת ?

אהרן ידלין (המערך):

אני לא הבנתי איך יהיו הישובים מוגנים על-ידי כוח ישראלי כאשר צה״ל ייסוג לגבול הבין-לאומי.

ראש-הממשלה מ. בגין:

זה יהיה שייך לוויכוח. אני למדתי, בייחוד בוועדות, שאם מישהו אומר שאיננו מבין — משמע שאיננו מסכים.

אהרן ידלין (המערך):

נכון.

ראש-הממשלה מ. בגין:

בייחוד אדם אינטליגנטי כמוך.

אהרן ידלין, (המערך):

בעניין ימית יש בינינו חילוקי-דעות.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, עם השלמת המפגש באיסמאעיליה אנו עשינו את שלנו. אנו נתנו את חלקנו. מעתה, רשות הדיבור לצד השני. אנו, למען שלום, למען חוזה שלום, קיבלנו על עצמנו אחריות רבה וסיכונים רבים. אמנם כן.

כבר בימים אלה, מאז שבתי מארצות-הברית, מתנהל ויכוח קשה ומכאיב בין טובי הידידים שלי וביני. גם מעל במת הכנסת אודיע, כפי שהודעתי להם, כי אם נגזר עלי לנהל ויכוח כזה — אקבל את הגזירה באהבה. הם ידידי. הלכנו כברת-דרך ארוכה יחד בימים קשים ובימים טובים ואני אוהב אותם ומתייחס אליהם, ואוסיף להתייחס אליהם, בתיבה. אבל אין מנוס. עליך לקבל אחריות באותה מידה של אומץ אזרחי שבלעדיה אין הכרעות מדיניות.

לי ברור שאנו הולכים בדדך הנכונה למען אפשר משא-ומתן על חוזה שלום ולמען אפשר את חתימתו. ולאחר בדיקת כל שאר הדרכים, כפי שהוזכרו לא פעם בדיונים בכנסת, אין לי עוד שום ספק שהדרך היחידה לאפשר משא-ומתן וחתימת חוזה שלום היא זו המוצעת על-ידי הממשלה. לכן, אם יהיה הכרח לעמוד על עניין זה בוויכוח עם ידידים יקרים אף אהובים — נעמוד בו. עובדה היא שהאחריות היא רבה ויש סיכונים.

לכן אני שב ואומר : באיסמאעיליה, בעקבות הביקור בוושינגטון ובלונדון, אנו, ממשלת ישראל, עשינו את שלנו, נתנו את תרומתנו; ועתה הגיע תורו של הצד השני.

אם אנשי השיגרה המחשבתית במשרד החוץ המצרי מניחים שהם יצליחו להפעיל עלינו לחצים בין-לאומיים כדי שנקבל עמדות שלהם, שאינן קבילות עלינו ואנחנו לא נסכים להן, אינם אלא טועים. אילו היה מופעל עלינו לחץ, אדוני היושב-ראש, הוא לא היה מועיל לאיש משום שאנחנו רגילים בלחץ ובאי-כניעה לו. אבל אני משוכנע ששום לחץ בין-לאומי לא יופעל על מדינת ישראל ; לא ייתכן שיופעל. האנשים אשר שיבחו את תכנית השלום שלנו כהוגנת, כבונה, כפורצת דרך הם אנשים רציניים מאוד; הם יודעים את תכנה המלא, מלבד תיקונים מסויימים שאינם משנים את מהות התכנית ואשר גם אותם העברנו לידיעת ידידינו האמריקניים. זוהי התכנית אשר הבאתי לידיעתו של הנשיא קארטר ולידיעתו של הנשיא סאדאת; והם אינם יכולים, על-פי הזמנת אנשי השיגרה של משרד החוץ המצרי, לשנות אה דעתם במשך שבועות מספר.

יש לנו היום תמיכה מוסרית רבתי ברחבי ארצות- הברית, גם בממשל, גם בקונגרס על שני בתיו, גם בבית הנציגים — הודיע לי מנהיג הרוב הדמוקראטי שבו, מר רייט, שהוא משבח ומקבל את תכנית השלום הזאת — גם בדעת-הקהל האמריקנית ואחרון אחרון חביב — last but not least- בקרב הקהילה היהודית בארצות-הברית. לכן שווא משלים את עצמם אנשי השיגרה במשרד החוץ המצרי שאם אנחנו לא נקבל את נוסחותיהם המיושנות, שאין להן כל קשר עם המציאות, יופעל עלינו לחץ בין-לאומי. לא יופעל, ואנחנו נלך בדרכנו: להביא שלום לעם ישראל, להשכין שלום במזרח התיכון, כי זו משאת נפשי לא מימי מאי-יוני 1977 אלא מימי נובמבר-דצמבר 1947 — מן הימים שבהם נורה, אחר הפסקה של יחסי שלום בין ערביי ארץ-ישראל לבין יהודי ארץ-ישראל, הכדור הראשון ששולח בידי ערבי אל לבו של יהודי; ומן הימים שבהם פניתי אל ערביי ארץ- ישראל מן המחתרת וקראתי להם: אל תשפכו דם יהודי; נבנה את הארץ יחד כדי שתהיה ארץ לתפארת לשני העמים. אבל שפיכות הדמים נמשכה, היו חמש מלחמות דמים ואנחנו רוצים לשים להן קץ על-ידי השכנת שלום וחתימת חוזי שלום.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

איר תהיה ארץ לתפארת כאשר עם אחד רוצה לדכא עם שני? איר אפשרי שיתוף פעולה כזה כפי שאתה מציע?

ראש-הממשלה מ. בגין;

זו משאת נפשנו.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

לא יהיה שלום כזה.

השר לקליטת העלייה ד. לוי:

ישיבתך פה היא ביטוי לדיכוי ?

תופיק טובי (החזית הדמקרטית לשלום ולשוויון):

אל תטשטש את הבעיה של עם הרוצה עצמאות ורוצה מדינה משלו.

ראש-הממשלה מ. בגין :

זו משאת נפשנו. ואני בטוח, אדוני היושב-ראש, שאני יכול לבטא את דעת כל הבית, אולי זולת דעתה של סיעה אחת, אם אומר: זו משאת נפשו של כל העם היהודי לתת שלום לארץ לאחר שקראנו דרור לארץ.

תשובת ראש הממשלה

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, כולנו — מנסיוננו וגם מנסיונם של עמים אחרים — יודעים מה הם חיי יום של פארלאמנט דמוקראטי: ימי קטנות, בדרך כלל — חוק, תקנה, דיון. הצרפתים אומרים על כך שבעצם מנת חלקו של חבר פארלאמנט היא שיעמום. אבל יש יום בחייו של בית נבחרים דמוקראטי שבו מתבטאת כל גדולתו, כל חשיבותו — זה אחד הימים. אנו מסיימים כאחת-עשרה שעות של ויכוח בלתי-פוסק. הדיון עמד על רמה גבוהה. היה כאב, היתה שירה, היתה התרוממות רוח, היה פולמוס, היו קריאות-ביניים. כפי שצריך להיות בפארלאמנט נבחר. היום אנו דנו בעניינים הגדולים של עם ישראל ומדינתו, ואולי זה אחד ההבדלים בין התקופות הקודמות לבין התקופה הזאת. אשרינו שזכינו לכך.

ישב פארלאמנט במשך יום תמים ודן על עתיד האומה. דיברו בני-חורין, כל אחד ביטא את דעתו בחפשיות מוחלטת וכל אחד יסכם את דעתו בהצבעה כבן-חורין, ללא משמעת סיעתית הכפויה עליו אלא על-פי הכרתו ומצפונו.

יש לי בימים אלה ויכוח עם טובי ידידי, ואני לא אירתע מפניו. לכן אתחיל באימרה שהושמעה אמש בכנס עפרה. שם נאמר שאני הבאתי את תכנית השלום ושהמניע שלי הוא לזכות בפרס נובל. איש צעיר אמר זאת. אולי עדיין לא היה בעולמנו כשאחרים היושבים פה קמו לעשות משהו בשביל עם ישראל בארץ-ישראל. אינני בא בטרוניה. אני בא רק להפנות את תשומת-הלב להפקרות הלשון. פרס נובל זו טובת הנאה. לא חשוב פה הכסף אבל הפרס.

ובכן, לעת זיקנתי הגעתי לכך שאיש צעיר מ"גוש אמונים״ יאמר שאני עמלתי, עבדתי, הבאתי תכנית שלום מתוך מניע של טובת הנאה. מניין נובעת הפקרות הלשון הזאת, לרבות דברים אחרים שהושמעו ? את זאת אמרתי פעם בוויכוח לחברי "גוש אמונים", שאני אוהב אותם גם היום ואוסיף לחבב אותם גם מחר. אמרתי להם: אתם חלוצים נפלאים, בוני הארץ, מתנחלים על אדמת טרשים, בגשם, בחורף, מתוך קשיים. אבל יש לכם חולשה אחת — פיתחתם בקרבכם איזה תסביר משיחיות.

(רעש באולם)

מה קרה ? מה קרה ל

(קריאה: לא פלא — היה להם משיח.)

כר אמרתי אני להם בימים ההם, לא עכשיו, לא בוויכוח הנוכחי; ואני רוצה [במקור רוה –ט.ק.] שהציבור ישמע זאת, כי בכנות דיברתי. והוספתי ואמרתי: עליכם לזכור שהיו ימים, כאשר עדיין לא נולדתם או הייתם ילדים קטנים, ימים שבהם אנשים אחרים סיכנו נפשותיהם יומם ולילה, עבדו ועמלו, הקריבו קרבנות ועשו את מלאכתם בלי כל שמץ של תסביר משיחיות. ואני קורא גם היום לידידי הטובים מ"גוש אמונים" לעשות את המלאכה בצניעות לא פחותה מזו שבה עשו קודמיהם, בימים אחרים ובלילות אחרים.

לכן אמרתי: לי דרושים חברים, ידידים; אד דרושים לי גם יריבים, כי הם מפרים את המחשבה. אבל משגיחים על בשרותנו הארץ-ישראלית אינם דרושים לנו. את כל חיינו הקדשנו לארץ-ישראל ולמאבק על שיחרורה וכן נוסיף. יניחו לנו ונתווכח על העניין עצמו, בלי ביטויים כאלה ובלי ביטויים אחרים שהושמעו בשבוע האחרון אלא מתוך כבוד.

חברי הכנסת, חברת-הכנסת גאולה כהן אמרה שפעמיים היכה אותנו סאדאת בהלם: פעם אחת ביום-הכיפורים ופעם שנייה כשהוא בא לירושלים. הצטערתי מאוד על ההשוואה הזאת. יש בה מידה של קלות-דעת ואין בה יסוד. זה הלם ? זה הלם ? טאנקים, מטוסים, הפתעה, אין גיוס בישראל, אין הכנות מתאימות — זה היה הלם עם התוצאות הטראגיות שלו. בא נשיא מצרים אלינו, אנחנו מקבלים אותו בכבוד        - -

(קריאה : לפי הזמנתנו ?)

הוא מבקש לפנות אל הכנסת בנאום, אנחנו מאפשרים לו לפנות אל העם מבמת הכנסת — אל העם מבמת בית הנבחרים. הוא מבקש להיפגש עם הסיעות, עם כולן, לרבות סיעות האופוזיציה. בבקשה. זה אותו הלם? הוא בא, לפי הבנתו ולפי תנאיו, עם בשורת השלום.

התיתכן השוואה בין זה לבין זה?

לי לא היה שום הלם. מדוע ? — כי רציתי שכל הכנסת תדע: בעצם, מעיקר הדבר, כל זה קרה ביזמתנו. ההפתעה היחידה שערך לנו הנשיא סאדאת היתה בבואו לירושלים, אבל לא הפגישה עמדי או עם חברי. מאז קיבלנו את הנהלת העניינים על-פי התהליך הדמוקראטי של העם בישראל לא פסקנו להציע — במישרין ובעקיפין, מעל הבמה ובדרך המקובלת שאיננה פומבית — לא פסקנו מלהציע מפגש בינו לביני. משביקרתי ביולי בארצות-הברית של אמריקה והתקבלתי על-ידי נשיא ארצות-הברית, העליתי את האפשרות של הפגישה עם הנשיא סאדאת. כאשר מזכיר המדינה ואנס ביקר במזרח התיכון והוא שב אלינו ממצרים, אמרתי לו: ומה דעתך על האפשרות של פגישה עם סאדאת? הייתי רוצה להיפגש אתו. ותשובתו של מזכיר המדינה היתה; גם הוא היה רוצה להיפגש אתך. כאשר ביקרתי בחודש אוגוסט ברומניה וקיימתי שיחות עם הנשיא צ׳אושסקו העליתי את האפשרות ואת המשאלה להיפגש עם נשיא מצרים. אמרתי לנשיא של רומניה, אשר מילא תפקיד תשוב וחיוני בהתפתחות האחרונה — ועל כך עלינו להודות לו גם מבמת בית-הנבחרים שלנו — שהייתי רוצה להיפגש עם נשיא מצרים. הוא השיב: בשלב הקרוב הוא היה רוצה שתהיה פגישה בין נציגים שלו ושלך, אבל גם פגישה אישית תהיה אפשרית. הלך נשיא סאדאת לרומניה וידוע לי מן המקור המוסמך ביותר שהנשיא צ׳אושסקו מסר לו דין-וחשבון על שיחותיו שלו, של נשיא רומניה, אתי והמליץ לפניו, לפני נשיא מצרים, שתקויים פגישה כזאת. וכנראה הסיק הנשיא סאדאת את המסקנה שהדבר רצוי וראוי. והראיה — לפני מספר שבועות הוא גילה, בעצם, שבטוסו לבוקארשט ולטהראן, אחרי השלמת ביקורו ברומניה, עלה בדעתו גם הרעיון של ביקור בירושלים. לא היתה זו שום הפתעה בשבילי.
נכון — כאשר השמיע הנשיא סאדאת בפעם הראשונה את הודעתו בפארלאמנט המצרי שהוא היה מוכן לבוא גם לירושלים ולפנות אל הכנסת — נכון, ביקשנו, הזמנו:

אדרבה, תבואו. בהודעה הראשונה שלנו אמרנו במפורש: שתי דרישותיך לנסיגת ישראל לקווי 4 ביוני 1967 ולהקמת מדינה פלשתינאית אינן קבילות עלינו, אבל אם אתה רוצה לבוא לירושלים תוכל גם את רעיונותיך אלה להעלות, משום שזהו המושג של אי-הצגת תנאים מוקדמים. אתה יכול להביע את רעיונותיך; אל תתנה את הפגישה בקבלת הרעיונות האלה על-ידי הצד השני. ואחר-כך, מדי יום ביומו, היתה לי הזדמנות, בהופעות פומביות, להעמיק את ההזמנה הזאת. לבסוף בא אלי שגריר ארצות- הברית והודיע לי שהנשיא סאדאת מחכה להזמנה בכתב, רשמית. אמרתי: ברצון נשלח אותה. במשך 24 שעות היא היתה בידו. כתבתי לו: משתבוא תתקבל בכבוד ובלבביות. ונאמר לי שהדברים האלה הרשימו את הנשיא סאדאת. והוא בא וכך קיבלנוהו.

מכאן תבינו, רבותי חברי הכנסת, שכל מה שעשינו — בטבעיות עשינו. לא הופתענו, לא היה שום הלם על ראשינו. להיפך, ציפינו לכך. ומשבא — קיבלנוהו, שמענו אותו, השבנו לו, שוחחנו עמו ומכאן כל שאר היזמות עד עצם היום הזה.

איך עלי לומר ? — אין השוואה כזאת בין הלם לבין הלם, כביכול. אסור לערוך השוואה כזאת. מן השפה אל החוץ היא. אין לה שום יסוד במציאות. צריך להיזהר בדברים.

חברת-הכנסת גאולה כהן אמרה שאולי יש פה משהו — איך אמרה? נסיון לרמות את העולם. לא, יקירתי, אנחנו לא מרמים את העולם, לא את מצרים ולא את עצמנו. אין פה שום רמייה. הכול נאמר בגלוי. התכנית עובדה: ניתן לי ייפוי-כוח על-ידי ועדת השרים לענייני בטחון להביאה לפני נשיא ארצות-הברית. הממשלה אישרה אותה. הודעתי לנשיא ארצות-הברית: Subject to confirmation by the Goverment of Israel. הממשלה ערכה תיקונים מסויימים ועל תכנם הודענו למזכיר המדינה של ארצות-הברית. שום רמייה, הכול בגלוי ובגילוי לב. מדוע צריך להאשים את עצמנו במעשה שלא ייעשה כאשר אנחנו מדברים בכנות עם העם והעם מבין את כנותנו? וכך גם טילגרף מזכיר המדינה לנשיא מצרים לפני בואי לאיסמאעיליה. דברים כאלה אסור להשמיע כאשר הממשלה עושה מעשה היחלצות בכל הכנות הדרושה ומדברת עם אויב ועם ידיר באותו גילוי הלב.

אבל גברת גאולה כהן משוכנעת שחברי מסביב לשולחן הזה ואני טועים. זכותה. והיא אפילו סיפרה שלפי דעתה, זאב ז׳בוטינסקי טעה. והיא אמרה שכולם טועים, כולם יכולים לטעות. אני מסכים, אבל יש לי רושם חזק שכאשר גאולה כהן אומרת: כולם טועים, היא לוחשת לעצמה: מלבדי. היא צריכה לשאול את עצמה אולי היא טועה, אולי זאת תכנית טובה ולא רעה, אולי זאת תכנית ציונית ולא סכנה למפעל הציוני, אולי זאת תכנית לתנופה אדירה של ההתנחלות ולא להפסקתה, אולי זאת תכנית שנותנת לנו היחלצות מן הבדידות בעולם ולא מעמיקה אותה, אולי זאת תכנית פאטריוטית אמיתית שאיננה זקוקה לאישורם של משגיחים על הכשרות אלא לדיון רציני בעד ונגד. אולי היא טועה. "זאב ז׳בוטינסקי״ — אמר לי נשיא ארצות-הברית לפני עשרה ימים שהוא לומד עכשיו את הכתבים של זאב ז׳בוטינסקי. שמחתי לשמוע את זה. כן, כך אמר לי. הוא חש שיש לו צורך ללמוד את הכתבים האלה, ויש בכך מן התופעה של צדקי היס- טורי. אין שום ספק בכך. אבל גאולה היתה עדיין צעירה מאוד וגם אני הייתי צעיר מאוד. הייתי בסך-הכל בן 26 כאשר היה אותו ויכוח, באמת גדול, ב-1938. אינני חושב שז׳בוטינסקי טעה אז — לא זה; אבל היה ויכוח על הדרך לשחרר את ארץ-ישראל ואת עם ישראל, ואני גם זוכר את דבריו. אבל לומר שאפילו הוא טעה ולא להניח ש״אולי אני במשהו טועה״ — מרחיק-לכת.

בואו ונהיה פשוטים. אני מודה שאני יכול לטעות, וייתכן שגם בזה יש לי טעות. נראה. אבל מה שאני יכול לומר במפורש, ללא היסוס : הנה כי כן, למה גרמה תכנית זאת? היינו מבודדים מבחינה מדינית ומוסרית. כל התכניות שהוגשו היו תכניות של זרים; ואנחנו ? גם הממשלה הקודמת גם הממשלות הקודמות היו מתייחסות, בדרך-כלל, לתכניות של זרים ובדרך כלל היו נאלצות לומר: לאו, אנחנו איננו יכולים לקבל. יושבים פה ראש הממשלה לשעבר, שר בטחון לשעבר, שר חוץ לשעבר, והם יודעים. מפעם לפעם נקראו לעיין בתכנית ונאלצו לומר: לא. בפעם הראשונה יש תכנית ישראלית, כל העולם מתווכח על התכנית הישראלית, לחיוב ולשלילה; בוושינגטון — חיוב, במוסקבה — שלילה. אם הנציג של ברית-המועצות ירשה לי לומר את זאת — אז ברור לי שבמוסקבה שוללים את התכנית הזאת.

(צחוק באולם)

שמעון פרס (המערך):

אדוני ראש הממשלה, נסיגה לגבול הבין-לאומי בסיני — זאת תכנית ישראלית חדשה ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני, אני מדבר על תכנית השלום שלנו; וכפי שאמר בצדק אבא אבן — אתה עדיין לא היית חבר ממשלה — זה נכון שב-17 ביוני 1967 הוגשה, על דעת כל ,חבר הממשלה, וגם על דעתי, תכנית מעין זו — זה נכון. הנה כי כן. אז אתה אומר: לא תכנית ישראלית, כן תכנית שלום ישראלית. אתה יכול להוסיף: במכאובים, בייסורים, בחרדה. תכנית שלום ישראלית. כפי שאמרתי קודם: בברית-המועצות שוללים אותה, בוושינגטון מחייבים אותה, ואני יודע את כל עוצמתה של ברית-המועצות. אני יודע אותה גם מנסיון אישי. בכל זאת אומר בגלוי: תמיכתה של ארצות-הברית בתכניתנו חשובה בעינינו מהתנגדותה של ברית-המועצות, עם כל הכבוד למעצמה המזרחית הגדולה. והוא הדין בריטניה והוא הדין אולי מדינות אירופה האחרות. יש הבדל — זה קרה בשבועיים האחרונים, לא לפני כן — ואין להתעלם ממנו: אנחנו היינו מבודדים באמריקה ובאירופה והיום אנחנו מבודדים את מישהו, וזו התפתחות חשובה מאוד שאסור להתעלם ממנה.

בסופו של דבר, מהו מעמדם של הטריפוליטנים, אפילו רוסיה תומכת בהם? מה מעמדם של הטריפוליטנים אפילו בקהיר? ואנחנו משוחחים על שלום ועל חוזה שלום.

עתה אני אספר על שני רגעים בוועידת איסמאעיליה, שבהם הייתי מוכן לומר לנשיא מצרים: "נון פוסומוס" ולבקש את חברי להיות מוכנים לשוב הביתה. גם זה לקח לעתיד; ולכן היום אספר את הדברים לכנסת: ברגע מסויים הוגשה לנו הצעה ונתבקשנו לקבל אותה, לאמור: ישראל מתחייבת לסגת מיהודה, שומרון, סיני, רמת- הגולן ורצועת-עזה, בהתאם להקדמה בהחלטה 242:

"The Security Council emphasizing the inadmissibility of the acquisition of territory by war"

והוויכוח היה דראמאטי. הסברתי לנשיא מצרים שאותה הקדמה — מה פירושה האמיתי ? אם מדובר בכל מלחמה, לרבות מלחמת מגן, איך זה העולם כולו מקבל בהכרה — בייחוד לאחר הלסינקי — את העובדה שברית-המועצות נמצאת בקניגסברג והיא קוראת לה ״קאלינינגראד", כאשר הרוסים מעולם לא היו בפרוסיה המזרחית ? ואיך עומדים הפולנים על הנהרות אודר-נייסה מאות קילומטרים מערבה מגבולם הקודם, בשעה שהם היו שם בפעם האחרונה לפני 850 שנה ? אלא מאי ? אמרתי: זה בצדק; משום שזו היתה מלחמת מגן, וכאשר מתנהלת מלחמת מגן יש בחוזה השלום גם שינויים טריטוריאליים. ואנחנו — אמרתי לו — אדוני הנשיא, נמצאים בסיני באופן לגיטימי לחלוטין. הכל תלוי בחוזה השלום ובתנאיו, כלומר בהסכם. אבל הימצאותנו לגיטימית לחלוטין; ו-242 אינה מחייבת את ישראל לנסיגה כזאת ולכן לא צריך לחתום על הצעה זאת. היא לא קבילה עלינו, בשום פנים ואופן אנחנו לא נשלים עמה. היתה הרגשה שדעה אחת עומדת מול השנייה והיינו מוכנים לומר: אם ככה, אין אפשרות להמשיך. אלא מאי ? הוסכם שהסעיף הזה יימחק בהודעה משותפת, לא יהיה. אז יכולים היינו להמשיך ולהכין הודעה משותפת.

רגע שני היה כאשר אנחנו נדרשנו בתמליל מיוחד, קצת מוסווה ובכל זאת גלוי, להודיע שאנחנו נסכים להקים מדינה הקרויה "פלסטינית" ביהודה, שומרון ועזה. ושוב אמרנו : בשום פנים ואופן לא נקבל את זאת — בפנים אמרנו את זאת — זאת תהיה סכנת נפשות למדינת ישראל. בשום פנים ואופן אין להתעלם מזכותנו; זו ארצנו. ומבחינת הבטחון יש לנו נסיון בן 19 שנים, אפילו מן הקו. אי-אפשר למנוע, על-פי נסיון של שתי עשרות שני בקירוב, שמאותו שטח של יהודה ושומרון ועזה — ויהיו בידי מי שיהיו — חדירות לירושלים או לפתח-תקווה או לשפריר או לאשקלון או לאשדוד. וזה נכון שזאת תהיה סכנת נפשות לנו — סכנה גם לירדן, גם לך, אדוני הנשיא, וגם סכנה לעולם החפשי — בגלל הנסיון של רכבות האוויר עד לאנגולה ומוזאמביק ואתיופיה, כשזמן הטיסה מאודיסה לבית-לחם הוא פחות משעתיים. וכך היתה ההתפתחות.

אחר-כך היה ברור שאיננו יכולים להגיע להסכם על נוסחה משותפת. דחינו את הישיבה ולמחרת היום קיבלנו אותה נוסחה שאיפשרה לנו להמשיך במשא-ומתן על-ידי הוועדות אשר על הקמתן החלטנו לפני כן. אבל בשני הרגעים האלה היתה אפשרות של אמירת שלום איש לרעהו בלי שום הסכמה ומתוך הפסקת הדיונים המשותפים.

עתה אני אבקש להסביר מדוע הצענו בחירה חפשית באזרחות, לרבות אזרחות ישראלית. סוף כל סוף, רעיון זה הצגתי שנים רבות — גם בממשלה שבה הייתי חבר, גם מעל במת הכנסת, גם בעתונות — ושוב, התשובה היא הגיונית. אומר דברים פשוטים, בלי לפגוע באחרים: מעולם לא רצינו להיות כרודזיה. זו הדרך להוכיח הגינות לכל בעל רצון טוב. אתם מאשימים אותנו ברודזייניות ועוד. הנה אנחנו מציעים שיווי זכויות מלא. אנטי- גזענות. שיווי זכויות בכול. כמובן, אם יבחרו באזרחות הזאת.

להווי ידוע כי מאז 1871 — כאשר גרמניה סיפחה את אלזאס-לוריין וכפתה את אזרחותה על כל תושבי שני האזורים האלה — נחשב עניין זה, כפיית האזרחות, במשפט הבין-לאומי לעוול. לכן אנחנו לא כופין את אזרחותנו על איש. אנחנו מציעים בחירה חפשית. איש לא יוכל עוד לזרוק בפנינו: אתם רוצים להיות זה וזה וגומר. זו ההגינות.

לכן הצענו את ההצעה. כמובן, יכולות להיות הלכות שונות. אדרבה, הייתי רוצה שמספר מסויים יקבל את האזרחות, כי זה לא טבעי שתושבים באזור מסויים יהיו כולם בעלי אזרחות אחת שהיא שונה מזו של המדינה, אז שיהיו מאות אלפי אנשים נטולי אזרחות כתושבי עזה. לכן, בהגינות הצענו בחירה חפשית בין אזרחות ירדנית לבין אזרחות ישראלית.

מישהו התחכם ואמר שמה שהצענו ביהודה ובשומרון זהו הסדר-ביניים נוסף. "התחכמות" — אין יסוד לכך. אם אומרים שכעבור חמש שנים יכול כל גורם לבקש בדיקה מחדש — זה עושה את ההסדר להסדר-ביניים? מדוע? בדרך כלל, אפשר לבדוק אפילו לפני עבור חמש שנים. כל אחד יציע — ממשלת ירדן תוכל, ממשלת ישראל תוכל, המועצה המינהלית תוכל — בואו ונבדוק; אולי נוסיף משהו, אולי נגרע. נכון. בעצם, המסגרת הזאת של חמש שנים הרי, בינינו, היא מקרית לגמרי. אפשר לכתוב עשר שנים, שבע שנים ושלוש שנים. אבל האדם נוטל איזו מסגרת פחות או יותר סבירה. היסודות הם לדבר חדש באמת: ניהול החיים על-ידי התושבים הערביים ביהודה, בשומרון ובעזה על-ידי נבחריהם. זו משמעות האוטונומיה. לכן הרעיון תפס — איך אומרים — את דמיונם של אנשים בעולם החפשי, גם באמריקה גם בבריטניה, אני בטוח שגם בארצות אחרות. אם מישהו טוען שזה עדיין לא קביל — הוא יכול לטעון זאת. אבל אנחנו את דברנו בשאלה זו, שהיא מוסרית, אמרנו.

אם כבר מדברים על הסדר-ביניים הייתי רוצה לומר לחברים אשר רק לפני חודש המליצו לפנינו ללכת לא בדרך של השכנת שלום כולל או חתימת חוזה שלום — הם אמרו שהדבר בלתי-אפשרי — אלא בדרך של הסדר ביניים נוסף: מהו הסדר-ביניים נוסף על-פי המתכונת של הסדרי-ביניים מתאימים ? נסיגה נוספת בלי שלום. אני שואל אתכם, גבירותי ורבותי — וגם את עצמי, אם מותר — איפה אפשר היה לעשות הסדר-ביניים כזה ? ברמת-הגולן ? כאשר ראש-הממשלה לשעבר מר יצחק רבין אמר: שם ייתכנו רק תיקונים קוסמטיים, הוא התכוון לכמה מאות מטרים. זה היה היום קביל, רציני? אפשר לעשות הסדר-ביניים עם ירדן על סמך זה שירדן תיכנס ליריחו בלי שלום? זה היה הסדר-ביניים?

ולבסוף — סיני. אנחנו נסוגונו פעמיים, עכשיו עוד פעם — שלישית, ובאין שלום. עד מתי ?

יגאל אלון (המערך):

אדוני ראש הממשלה, תרשה לי תיקון אחד פשוט, לא לצורך קינטור. דוברי המערך — כאשר הזכירו את האפשרות להסדרי-ביניים — הציעו זאת כאופציה שנייה במעלה עם עדיפות ראשונה להסדר-שלום כולל. בעתיד, אם יתברר שיש קשיים מיוחדים, אל תשלול זאת מראש.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני מדבר על האופציה השנייה. אני אומר לכם, רבותי, אין לה קשר עם המציאות. פשוט אין שום קשר בינה לבין הדברים הממשיים. אי-אפשר.

עכשיו אני אגיע למושג המפורסם של פשרה טריטוריאלית, שבו חלק מן הבית הזה ממש התאהב. מאז התאהבתי באשתי לא ראיתי אהבה כזאת.

יגאל אלון (המערך):

דרגה גבוהה של אהבה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

זה היה לפני הרבה שנים.

איך לוי אשכול היה אומר: כל אחד מתאהב בפשרה שלו. הרי הם התאהבו במושג הזה. הפתרון היחידי - פשרה טריטוריאלית. מה מסתבר ? עכשיו, בשכל ישר: מה היא פשרה טריטוריאלית? חלק להם וחלק לי. אתה צריך לחתום שהחלק יהיה לישראל. לחתום — זה חוזה שלום.

ידידים יקרים, צריך גם להודות בשגיאה. מסתבר שפשרה טריטוריאלית היא המכשול לחוזה שלום. האמינו לי: לוא היינו באים לסאדאת והיינו אומרים: דע לך, יהיה עליך לחתום ולהודיע לכל העולם הערבי שאתה מסכים בחתימה מוסרית שבקעת-הירדן תהיה תחת ריבונות ישראל — הוא מצדו היה אומר באמת: ״נון פוסומוס״. משום כך בא הרעיון הזה כדי לאפשר את ההסכם.

ואת השלום        - -

(קריאה: גם זאת פשרה).

- - להשאיר את שאלת הריבונות פתוחה, מתוך קביעתנו וזכותנו לריבונות וכך אפשר להשיג הסכם. אנחנו היום לא דורשים מהנשיא סאדאת שהוא יתן לנו חתימה כלשהי. יש לנו דרך משלנו. הוא לא חייב לתת לנו שום חתימה. לכן אפשר לדבר, לשאת ולתת על חוזה שלום. אנא, הבינו, הדיבור הדוגמאטי הזה, השיגרתי הזה, המאובן הזה, על פשרה טריטוריאלית מכשיל כל סיכוי ואפשרות לנהל משא-ומתן על חוזה שלום.

שלמה הלל (המערך):

אדוני ראש הממשלה, אני מבין שנשיא מצרים העדיף נסיגה ישראלית כללית מאשר פשרה טריטוריאלית בסיני. האם הבנתי נכון ?

ראש-הממשלה מ. בגין.

כבר דיברתי על כך. יש משא-ומתן שווה בין שווים, בין שני צדדים; אין שום תכתיבים ואין שום איומים. איש לא יאיים על המשלחת הישראלית, לא בקהיר ולא בירושלים. אנחנו נדון בהצעות; הם ידונו בהצעות. אני מקווה שנגיע להסכם. אם הצד השני יציג לנו דרישות שאינן אפשריות, והוא יודע אילו הן — הן לא תתקבלנה. בשקט ובשלווה נאמר: אנחנו לא מקבלים את ההצעות שלכם. זה טיבו של משא-ומתן חפשי. כך היה מאז ומעולם בכל דיון על חוזה שלום. לבסוף הגיעו להסכם. לפעמים זה דורש זמן רב יותר. לפעמים יש אפילו הפסקות במשא-ומתן, שוב נפגשים, עד שמשיגים את ההסכם וחותמים על החוזה.

אהרן ידלין (המערך):

אדוני ראש הממשלה, זאת תהיה גם עמדתך לגבי הגולן — ההתנגדות לפשרה טריטוריאלית ?

ראש- הממשלה מ. בגין:

אדוני שר החינוך והתרבות לשעבר, היום אין אנחנו בכלל מדברים על הגולן וסאדאת לא מציע לנו לדבר על הגבול הצפוני. אסאד איננו רוצה לנהל אתנו משא-ומתן — אין שום משא-ומתן על רמת-הגולן. כשיבוא לנהל אתנו משא-ומתן, נקבע את עמדתנו. אתה תדע עליה ותתייחס אליה. היום אין שום שיחה על רמת-הגולן, כל עוד לא בא שליט סוריה למשא-ומתן — וזה בהסכמתו של נשיא מצרים.

אדוני היושב-ראש, תם הדיון שנמשך, כפי שאמרתי, קרוב ל-12 שעות.

יצחק יצחקי (הליכוד):

אדוני ראש הממשלה, אני מבקש לשאול: האם יהיה משאל עם בסוף, ברגע של הכרעה ?

ראש-הממשלה מ. בגין:

ידידי, חבר-הכנסת יצחקי, אין לנו בחוק שלנו מוסד של משאל עם. מי שרוצה להציע אותו — יציע. לשם כך יש לקבל חוק. אם יוחלט שיהיה משאל עם — אני, כמובן, אקבל את דין החקיקה של הכנסת.

שמענו שהוצע לנו גם לערוך בחירות חדשות. אני מוכן.

יצחק נבון (המערך):

זה לא דחוף...

ראש-הממשלה מ. בגין:

כל הדברים האלה — משאל עם או בחירות — זה לא מטריד אותנו. העם תמיד יכול לומר את דברו. העניין הוא במרכז התעניינותנו. עלינו על הדרך של משא-ומתן ישיר ויש לנו תמיכה מוסרית רבה מאוד בעולם החפשי. נלך בדרך זו. אם-ירצה-השם, נצליח. הלוואי ונביא שלום.

אדוני היושב-ראש, תם הדיון. אני מבקש להצביע. אני מבקש את כל חברי הכנסת, ללא הבדל סיעה, להצביע כל איש ואיש על-פי מצפונו. אין כופין, אין אונס. כל אחד על-פי מצפונו. אני בטוח בתוצאה.