הישיבה המאתיים-ועשרים-ותשע של הכנסת השביעית – יום רגיעי, כ״ב חשון תשל׳׳ב 10 נובמבר 1971 – חילול קברותיהם של עולי הגרדום בבית-הקברות בצפת

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת. הגה החזיון הזה של הרוגי מלכות: הלוחם עומד לפני שופטיו. הם חרצו גורלו בטרם יוציאו מפיהם את המלים הנודעות. הוא יודע זאת. אין בלבו חרדה. הוא כבול והוא בן-חורין. הוא מוכן לכל, הוא אינו מבקש רחמים על נפשו. הוא שליחו של עמו, הוא בלתי-מנוצח. לאחר שהוא נידון למיתה מוליכים אותו לתא, שם הוא יושב בבדידות או יום או לילה, או ימים ולילות, או שבועות וחודשים. אין לפניו אויב. התליין אורב לו מאחורי הדלת הנעולה. אין לימינו חבר, אין לשמאלו ידיד, אין בידו נשק. זמן יש לו, ובזמן הזה, בבדידות מוחלטת, הוא מהרהר בכל הדברים הגדולים, הקדושים, הטהורים והא- הובים שיש בחייו של האדם החפשי, בהוריו הזקנים, ברעייתו הצעירה, בארוסתו, בערכים שיש בחיים, בעמו, והוא אינו נשבר. הוא שומר על כבודו האנושי. הוא שלו, הוא שלם עם עצמו. לאחר ימים ולילות כאלה, בבוקר- בבוקר מוליכים אותו אל הגרדום, והוא הולך בראש מורם ובלב מתרונן ומשמיע שירה, ברכה ונחמה לאלה שהוא מותירם מאחוריו. זה החזיון.

כל האצילות וכל הגדולה שיש בנפש האדם מוצאות את ביטויין המופלא — לעתים מעבר להשגת אנוש - בחזיון זה. אין תימה איפוא שכל העמים שנלחמו על חירותם ונתנו קרבנות יקרים, אלפים ורבבות ואפילו מיליונים, מייחדים בזכרם הלאומי את הקרבן המיוחד הזה. בימי מלחמת השיחרור של העם האמריקני, בימים שהאזרח תום פיין כתב על חיילי הקיץ, בימי הנסיגה האיומה, כאשר נפלו אלפים ורבבות, נתפס אחד מן הלוחמים, אחד הקצינים הצעירים של צבא וושינגטון בידי הבריטים - שמו היה נייתן חייל — כמרגל, הועמד לדין, נידון למוות והוצא להורג בתלייה. אחד ויחידי. מאז אין ילד באמריקה שאינו לומד את תולדות חייו, את מעשהו, את קרבנו, את עמידתו של נייתן הייל. אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר הצבא הסובייטי נסוג מפני ההסתערות של הצבא הגרמני הנאצי התוקפני, נפלו מיליונים בשדה הקרב. נערה אחת ושמה טינה, בת 18, פרטיזנית, נתפסה בידי הגרמנים, עונתה, נידונה למי- תה והוצאה להורג בתלייה. אין ילד ברחבי רוסיה שאינו לומד בבית-הספר מה עשתה ומה תרמה גערה זו, אתת ויחידה בקרב המיליונים של החיילים הרוסיים שנלחמו בגבורה רבה בחיה הנאצית.

ואצלנו? בדור בו היהודי נרמס, היה לאבק אדם, לסבון, קמו לנו שנים-עשר בנים לוחמים, מורדים; נתפסו, נשפטו, נידונו והיו בתאי המוות ימים ולילות, שבועות וחודשים; הפליאו עמים רבים במערב ובמזרח, בקצות תבל, בגבורתם הנפשית. שנים-עשר בנים כאלה הרוגי המלכות שקידשו את השם. לכן היו לבלתי-מנוצחים. אנו עדיין יכולים לראות אותם בעיני רוחנו, את כילם, הולכים אל הגרדום ושרים: ׳׳להיות עם חפשי בארצנו׳׳, שרים עד הרגע האחרון, עד הרגע האחרון.

ואצלנו? די לבוא בשערי כלא עכו ולדפדף בספרי הלימוד הנהוגים עד עצם היום הזה, כדי לדעת כיצד אנו, עם מקדשי השם שיצא מעבדות לחירות במאמץ עליון ובשארית כוחו הלאומי, מתייחס לגיבורים קדושים כאלה.

עד אשר הגענו לתופעה שבצפת, אילו הייתי אומר, אדוני היושב-ראש, שאדבר עליה בכאב, בצער, בזעזוע, מה תאמרנה מלים אלה? לכן לא אומר כלום, אלא אקבע את העובדה: קברותיהם של שבעה מתוך עולי הגרדום והרוגי המלכות חוללו ביד זדון. שבעת הלוחמים הועברו לקבורה לצפת. שם נטמנו עצמותיהם. לו היתה זו הפעם הראשונה של חילול קברותיהם, לא היינו באים בתלונה אל הכנסת. והראיה - כאשר חוללו קברותיהם של עולי הגרדום והרוגי המלכות, של לוחמים אחרים גם במקומות אחרים, של לוחמי המחתרת, לא הבאנו שום תלונה. החזרנו את הסמלים שהלוחמים קידשום בדם לבם. תיקנו את המצבות, ביקשנו סליחה, מחילה וכפרה מנשמותיהם. כך קרה בפעם הראשונה, כך היה גם בפעם השנייה. אבל כאשר תופעה זו חוזרת ונשנית, כאשר דווקא מן המצבות המכסות את העצמות הללו עוקרת יד זדון את הסמלים, מנתצת את המצבה, יחד עם הסמל הורסת את האבן, האם נוכל עוד להחריש?

יש אומרים: אבל על-ידי כך אנו מגלים את חרפתנו ברבים. חרפתנו נתגלתה ברבים, אבל הבעיה היא מה לעשות כדי למנוע את הישנותה.

אורי אבנרי (העולם הזה-כוח חדש):

מי עושה זאת ז

מנחם בגין (גח׳׳ל):

אני יכול לדעת את זה, חבר-הכנסת אבנרי ? אותי אתה שואל ? קראתי הודעה של מפקד משטרת צפת, והפעם כשאביא את דבריו אני יכול לדבר על זעזוע. אם הדברים שנתפרסמו בעתון נכונים ויצאו באמת מפיו, אינני יודע איך להעריך אותם. המשטרה בצפת חקרה, לא מצאה, לא גילתה, הגיעה למסקנה שהסמלים של האירגון הצבאי הלאומי, המודבקים על המצבות של הרוגי המלכות, נעקרו על ידי מטיילים, על ידי ׳׳אספני סמלים׳׳. אם הדברים באמת נאמרו, הם ראויים לכל גינוי אפשרי מוסרי מעל במת הכנסת. מי שמשתמש בפטיש, בצבת ובמכשירים אחרים כדי לעקור סמל כזה — אחרת אי-אפשר לעקור אותו — ובמלאכתו הטמאה הזאת הוא גם מנפץ את המצבה, האם הוא אספן או ונדאל שאין שפל ממנו, יהיה אשר יהיה ז אני אינני יודע מיהו. אם תופעה זאת חוזרת ונשנית, ברור שזה נעשה בזדון. מיהו? יש מי שצריך לקבוע, לגלות, למצוא, להביא לדין. אבל גם לא זה העיקר.

הבעיה העומדת לפנינו — איך לשים קץ פעם ולתמיד לחילול השם הזה, אשר בוודאי נורא ממנו לא ייתכן. לכן, אדוני היושב-ראש, הבאתי את ההצעה הזאת מעל במת הכנסת, ויש בפינו רק תביעה אחת: למנוע.

אנחנו כמובן נתקין את הסמלים, לא נבקש מאיש לעשות זאת במקומנו. כשאני אומר ׳׳אנחנו׳׳, אני מתכוון לאחיהם-לאמונה-ולנשק של הלוחמים. לא בכדי היה השם הנרדף למחתרת: המשפחה הלוחמת. כך הרגשנו וכך אנו מרגישים כיום. אנחנו נתקן את המצבות, אנחנו נחדש את השמות, נשיב ונתקין את הסמלים. אבל כלום עלינו לצפות שבאחד הימים עוד פעם נשמע ונראה, נשמע על עקירת סמלים ונראה מצבה מנותצת? הרי דעתו של אדם בישראל איננה סובלת מחשבה כזאת.

אחת היא תביעתנו: למנוע. זה לא מעבר לכוחותינו להעמיד משמר קבוע, בוודאי לתקופת זמן מסויימת, ל-24 שעות. יתחלפו שוטרים, יעמדו וישמרו - ואולי באמת נדע באחד הימים מי עשה את התועבה הזאת בישראל - ישמרו על קברותיהם של הרוגי המלכות ועולי הגרדום, של הגיבורים והקדושים. אם לא נשמור על קברותיהם מפני יד מחללת, על מה נשמור?