הישיבה המאתיים-ועשרים-ותשע של הכנסת השביעית – יום רגיעי, כ״ב חשון תשל׳׳ב 10 נובמבר 1971 – חילול קברותיהם של עולי הגרדום בבית-הקברות בצפת

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת. הנה החזיון הזה של הרוגי מלכות: הלוחם עומד לפני שופטיו. הם חרצו גורלו בטרם יוציאו מפיהם את המלים הנודעות. הוא יודע זאת. אין בלבו חרדה. הוא כבול והוא בן-חורין. הוא מוכן לכל, הוא אינו מבקש רחמים על נפשו. הוא שליחו של עמו, הוא בלתי-מנוצח. לאחר שהוא נידון למיתה מוליכים אותו לתא, שם הוא יושב בבדידות או יום או לילה, או ימים ולילות, או שבועות וחודשים. אין לפניו אויב. התליין אורב לו מאחורי הדלת הנעולה. אין לימינו חבר, אין לשמאלו ידיד, אין בידו נשק. זמן יש לו, ובזמן הזה, בבדידות מוחלטת, הוא מהרהר בכל הדברים הגדולים, הקדושים, הטהורים והאהובים שיש בחייו של האדם החפשי, בהוריו הזקנים, ברעייתו הצעירה, בארוסתו, בערכים שיש בחיים, בעמו, והוא אינו נשבר. הוא שומר על כבודו האנושי. הוא שלו, הוא שלם עם עצמו. לאחר ימים ולילות כאלה, בבוקר-בבוקר מוליכים אותו אל הגרדום, והוא הולך בראש מורם ובלב מתרונן ומשמיע שירה, ברכה ונחמה לאלה שהוא מותירם מאחוריו. זה החזיון.

כל האצילות וכל הגדולה שיש בנפש האדם מוצאות את ביטויין המופלא — לעתים מעבר להשגת אנוש - בחזיון זה.