הישיבה המאה עשרים ואחת של הכנסת העשירית יום רביעי, כ' באלול התשמ"ב 8 בספטמבר 1982 – הודעת הממשלה על מבצע "שלום הגליל"
אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, בארבעה תאריכים קשור מבצע "שלום הגליל". ב–6 ביוני, בעקבות החלטת הממשלה, מפקדו העליון של הצבא, במוצאי יום השבת 5 ביוני, יצאו חיילינו להלום במחבלים אשר משטח לבנון שפכו את דמנו במשך שבע שנים תמימות: במשך ארבע שנים – על ידי חדירות, תפיסת בתים, בני ערובה ואוטובוסים ורציחות של אנשים, נשים וילדים; במשך שלוש השנים האחרונות – בעיקר על ידי הפגזות יישובים אזרחיים בגליל המערבי והמזרחי יומם ולילה, בהפסקות מסוימות, בשימם את תושבי הגליל, 200,000 נפש, כבני ערובה, ובהטילם עליהם פחד מפני מוות פתאומי כמעט כל יום וכל לילה.
בא יום 6 ביוני, חיילי צה"ל יצאו להרוס את התשתית של המחבלים, להרחיק אותם צפונה, ועל פי החלטת הממשלה – להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של הקטיושות, 21.6 ק"מ, קטיושות כבדות יותר, טווח 30 ק"מ, תותחים 130מ"מ, טווח 27 ק"מ, ותותחים כבדים עוד יותר, 180 מ"מ, טווח 43 ק"מ.
ב-10 ביוני קיבלתי מכתב מאת נשיא ארצות הברית, ובו פנייה להכריז על הפסקת אש. לא יכולנו למלא את הבקשה הזאת של נשיא ארצות הברית הנכבד, משום שהאויב עדיין עמד 18 ק"מ ממטולה. במילים אחרות, כל אזור אצבע הגליל היה בטווח אשם של המחבלים. המשכנו בלחימה עוד עשרים וארבע שעות, וחיילינו דחקו את האויב מעבר ל-45 ק"מ.
או אז, וזה התאריך השני, ב-11 ביוני 1982 הכרזנו באופן חד-צדדי על הפסקת אש. לוא המחבלים, כמו הסורים, קיבלו באותו יום את הכרזתנו, היו נמנעים סבל, שפך דם, קורבנות, שכול ויתמות, קודם כול מאתנו, וגם מן האוכלוסייה האזרחית, גם בקרב המחבלים. אך הם לא שעו לנו, ולא רק המשיכו לירות על חיילינו, אלא גם הודיעו, שהמלחמה תימשך. אז לא היתה לנו שום דרך אחרת, אלא לדחוף אותם צפונה. והלחימה נמשכה.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
מי מאמין לדיבורים האלה שלכם?
ראש הממשלה מ' בגין:
אינני מבקש שתאמין.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
מי מאמין לכל ההודעות שלכם? מי פתח באש כל הזמן? העולם כולו יודע שאתם לא שמרתם אף רגע אחד על הפסקת האש.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת טובי, קריאת ביניים קצרה ביותר מקובלת, אבל לא ארוכה כזאת.
ראש הממשלה מ' בגין:
אין דבר, אינני שם לב לכך כלל.
בהחלטה המקורית של הממשלה נאמר, כי הצבא שלנו לא יתקוף את הסורים אלא אם כן הצבא הסורי יתקוף את כוחותינו. כשתקף הצבא הסורי את כוחותינו, תוצאות הקרבות היו ברורות. השמדנו לסורים 405 טנקים, ביניהם 9 מסוג טי-72, הנחשב בנאט"ו לבלתי ניתן לפגיעה; יירטנו 102 מטוסים, ביניהם מיג–25, בפעם הראשונה מאז עלה מטוס זה לשחקים; והשמדנו 21 סוללות של סאם-6, סאם-8 וסאם-9, נשק קטלני אשר נגדו עדיין לא היה לנו אמצעי מתאים במלחמת יום הכיפורים, בוודאי לא במלחמת ההתשה.
אז בא יום 27 ביוני, התאריך השלישי, ובו אמרנו כהאי לישנא: אנחנו מציעים למחבלים לעזוב את ביירות ואת לבנון. אם הם רוצים לצאת בדרך היבשה, בכביש ביירות-דמשק, בקטע שבו שולט צה"ל, נאפשר להם זאת; אם הם רוצים דרך אלטרנטיבית, ביבשה או בים, נבטיחנה – אבל יצאו כולם מביירות ומלבנון. זה היה ב-27 ביוני. לוא שמעו בקולנו, כמה דם, סבל, קורבנות היו נחסכים. אך הם לא אבו לשעות, והוסיפו ללחום ולהתנגד ולירות, וכך עוד נמשכה הלחימה חודשיים ימים בקירוב, עד אשר שמעו המחבלים בקולנו, נכנעו לתביעתנו, יצאו את ביירות. הם עזבו גם את לבנון. במשך חודשיים של לחימה – אילו קורבנות אפשר היה לחסוך לוא שמעו בקולנו. זאת הצענו להם.
התאריך הרביעי הוא 31 באוגוסט-1 בספטמבר: כולם יצאו ונתפזרו לשמונה או לתשע מדינות ערביות.
נזכור את ארבעת התאריכים האלה ואת היחס של צה"ל ושל הממשלה המפקדת עליו לחיי אדם.
שלושה הישגים קשורים במבצע "שלום הגליל": ראשון – שלום לגליל ובגליל לכל יישוביו ולכל תושביו. הייתי בנהרייה לפני שבוע ימים, ראיתי את התושבים ואת הילדים; שחוק בעיניהם, אושר בלבותיהם, חיים חדשים נתנו להם. אין חבר הכנסת שינסה להתעלם מעובדה זאת. יש לי הצעה: יצאו שני חברי הכנסת מהספסלים האלה לנהרייה או לקריית-שמונה – –
דניאל רוזוליו (המערך):
אנחנו מעולם לא היינו שם.
ראש הממשלה מ' בגין:
– – יציבו רמקול – – –
דניאל רוזוליו (המערך):
לא היינו שם מעולם.
ראש הממשלה מ' בגין:
רגע, יש לי הצעה, יש לי הצעה טובה מאוד. מה אתה מחייך פה?
יעקב ז'אק אמיר (המערך):
רגע, רגע, נשמע את ההצעה של ראש הממשלה.
ראש הממשלה מ' בגין:
הצעה טובת לב, חברית: יציבו רמקול, וברמקול יודיעו – "מבצע 'שלום הגליל' היה מלחמה מיותרת; מבצע 'שלום הגליל' היה מלחמה לא צודקת".
דניאל רוזוליו (המערך):
הצד הזה של הבית מעולם לא אמר זאת, אדוני ראש הממשלה.
ראש הממשלה מ' בגין:
כך אתם אומרים.
יעקב ז'אק אמיר (המערך):
איש אינו אומר זאת.
דניאל רוזוליו (המערך):
אתה שוב מלבה ריב?
ראש הממשלה מ' בגין:
מה יש? מה יש? יוסי שריד לא אומר זאת? יוסי שריד לא אומר זאת כל יום?
דניאל רוזוליו (המערך):
אל תלבה ריב מיותר בעם.
ראש הממשלה מ' בגין:
מה אני מלבה? מה אני מלבה? אינני מלבה שום דבר.
דניאל רוזוליו (המערך):
אל תלבה ריב מיותר בעם.
ראש הממשלה מ' בגין:
אתה רוצה להפריע לי, לא תצליח. אני מבטיחכם, שהראשונים – – –
אורי סבג (המערך):
עד היכן הידרדרת.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אדוני ראש הממשלה, יאפשר לי רק להשתלט על הבית, רק דקה אחת.
ראש הממשלה מ' בגין:
כן, כן.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חברי הכנסת, חברי הכנסת, חברי הכנסת.
דניאל רוזוליו (המערך):
לפני שנתיים, בנהרייה, אמרתי לתושבי נהרייה – –
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רוזוליו, הרשה לי לומר כמה מילים, מותר לי?
דניאל רוזוליו (המערך):
– – זה היה עוד לפני שאתה חשבת להיות בנהרייה, בזמן ההפגזות עליה – – –
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רוזוליו, אני מבקש ממך. חבר הכנסת רוזוליו, אני מבקש ממך – – –
דניאל רוזוליו (המערך):
מעלילים על האופוזיציה. ראש הממשלה מעליל עלילה על האופוזיציה.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רוזוליו, אני מבקש ממך. עד כה הדיון התנהל – – –
רענן נעים (המערך):
המערך לא צריך ללכת לנהרייה וליישובי הצפון, הוא נמצא שם.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת נעים, מותר לי לומר כמה מילים.
רענן נעים (המערך):
אני רוצה להגיד לאדוני ראש הממשלה – – –
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת נעים, הרשה לי.
דניאל רוזוליו (המערך):
אני הייתי שם, לא אתה. אתה היית שם עכשיו בהבראה.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רוזוליו.
פסח גרופר (הליכוד):
– – –
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת גרופר.
דניאל רוזוליו (המערך):
אני הייתי שם גם לפני שנתיים, לא רק עכשיו.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רוזוליו.
דניאל רוזוליו (המערך):
אבל ראש הממשלה דיבר על המערך.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חברי הכנסת, חבר הכנסת רוזוליו, חבר הכנסת רוזוליו, אני קורא אותך לסדר. חבר הכנסת רוזוליו, אני קורא אותך לסדר.
פסח גרופר (הליכוד):
– – –
דניאל רוזוליו (המערך):
למשל, חבר הכנסת זייגרמן.
חיים קופמן (הליכוד):
אתה במיעוט כפי שחבר הכנסת זייגרמן במיעוט.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חברי הכנסת, אולי תאפשרו לי לומר כמה מילים? אני מבקש מכם. עד כה הדיון התנהל – – –
אורי סבג (המערך):
– – –
פסח גרופר (הליכוד):
לא צריך לספר סיפורים.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת גרופר, חברי הכנסת, עד כה הדיון התנהל בשקט – – –
אהרן הראל (המערך):
היה שקט עד שראש הממשלה עלה לדוכן.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
הרשה לי. לכל אחד היתה רשות לומר מה שהוא רוצה, ולא הפריעו לו. זכור לי שחבר הכנסת צ`רלי ביטון אמר דברים קשים, והיושב–ראש – –
אורי סבג (המערך):
צ`רלי ביטון הוא לא ראש הממשלה.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
סלח לי. – –
לא הרשה להפריע לו. אני בוודאי לא אתן להפריע גם לראש הממשלה. עם כל הכבוד לכל אחד מכם, לא אתן, זה לא יעזור.
שולמית אלוני (המערך):
ראש הממשלה הזמין את זה, הוא הזמין את זה.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חברי הכנסת, ראש הממשלה רשאי לומר מה שהוא רוצה. אתם יכולים לחלוק על דבריו.
דניאל רוזוליו (המערך):
שלא יסית. תציע לראש הממשלה שלא יסית.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אתם רשאים לחלוק על דבריו, אבל זכותו לומר אותם, ואני אגן עליו כפי שאגן על כל חבר הכנסת.
רענן נעים (המערך):
אדוני היושב–ראש, מותר בכל זאת להעיר לו הערת ביניים.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אלה כבר לא היו קריאות ביניים. זה כבר גלש מעבר לכך.
ראש הממשלה מ' בגין:
הלוא הדברים כתובים. אינני מחדש מאומה. אני רציתי רק לומר, שהראשונים שהיו יוצאים לקראת חברים אלה היו חברי המערך במקום, והיו אומרים להם: רחמו על נפשותינו והסתלקו מכאן, אל תאמרו דברים כאלה, אנחנו נאבד את שארית השפעתנו במקום. תנסו, אז תשמעו את התשובה הזאת.
דניאל רוזוליו (המערך):
חברי המערך בנהרייה – – –
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
כמה פניות קיבלת דווקא מהם שלא תפתח במלחמה?
ראש הממשלה מ' בגין:
ההישג הראשון הוא – שלום לגליל חיים חדשים ל-200,000 נפש. אין קטיושות בקריית שמונה, אין קטיושות בנהרייה, אין קטיושות בכפר גלעדי, אין פגזים. הילדים יוצאים בבוקר לבית הספר, שבים בצהריים לאמותיהם ולאבותיהם – שמחת חיים, בנייה חדשה, שיבה לקריית שמונה, לכל הגליל. הגליל ייבנה לתפארת בדורנו, בזמננו. זה ההישג הראשון. מי שרוצה להתעלם ממנו, שיעלה על הגג ויצעק: מלחמה מיותרת, מלחמה לא צודקת.
שבח וייס (המערך):
מה זה קשור לביירות?
שולמית אלוני (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
ההישג השני הוא, אדוני היושב–ראש: נתנו מידה רבה של שלום לאזרחי ישראל. איני בא לטעון, שכבר נסתיימו המקרים אי פה אי שם של פגיעה. זה בלתי אפשרי, התקופה היא תקופה של אלימות; לפעמים אי אפשר להבין אותה. צאו וראו בכל העולם. מה מתרחש בלונדון, בפריס, ברומא, בפלרמו, בניו יורק – בכל העולם? אז ייתכן שיקרה אי פה אי שם מקרה של פגיעה. אבל לאחר שסילקנו כושר לחימה מ-25,000 מחבלים מצוידים בנשק חדיש, הצלנו מספר בלתי נודע של חיי אזרחים, ובמידה רבה הבטחנו גם שלום לישראל ולאזרחיה.
שלישית, אדוני היושב ראש: באמת הופגן וחודש כוח ההרתעה של צה"ל. היו ימים שהושם לגביו סימן שאלה; נעלם, איננו עוד. הופגן כוח הרתעה אדיר המונע תוקפנות, המונע מלחמות, לעיני כל מדינות ערב ובאוזני כל שליטיהן.
אלה שלושת ההישגים של מבצע "שלום הגליל".
היום, כאשר אנחנו דנים בסיום המבצע, אנחנו יודעים את המחיר היקר ששילמנו. רציתי לומר משהו מתוך הלב: אוי לאנשים שצריכים לקבל בימים ובלילות החלטות מסוימות, אבל אם אין ברירה, אם צריך להגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל – תתקבלנה, ואלה הממונים יעמדו בנחישות וברצון חזק ובאורך רוח, ולא יתחשבו בהשמצות, לא בארץ ולא בחוץ לארץ, ולא בתמונות עלובות, שפלות, ולא במאמרים פוגעים ומעליבים; לא יתחשבו באלה ויעשו את מלאכתם וימלאו את חובתם עדי הניצחון.
ההחלטות האלה הן מרות ומכאיבות, ואנו מרכינים את ראשינו בפני המשפחות השכולות, גיבורות האומה לא פחות מבניהן אשר מסרו את נפשותם, ונותנים להן כבוד מעמקי לב, ושולחים איחולים להחלמה מהירה ושלמה לפצועים.
אדוני היושב ראש, אני מסכם את הדיון המסכם על מבצע "שלום הגליל": אנחנו, במבצע הזה, הבטחנו שלום לגליל ולכל תושביו, במידה רבה שלום לישראל ולכל אזרחיה. הגברנו את כוח ההרתעה. ניצחנו. אשרינו שזכינו לניצחון הזה.
המשך – סיכום דיון
אדוני היושב ראש ירשה לי למסור לבית ידיעה שקיבלתיה לפני דקות מספר: נסתיימה התקיפה של טילי קרקע אוויר בלבנון. מטוסינו השמידו סוללה של טילי קרקע אוויר סוריים בתוך לבנון.
אני משתמש בהזדמנות זו כדי להזהיר פעם נוספת את ממשלת סוריה: אנחנו לא נסבול הכנסת טילי קרקע אוויר לשטח לבנון. כל סוללה כזאת שתוכנס – תושמד. אני מקווה שהאזהרה הזאת תישמע בדמשק בכל הרצינות. איננו רוצים שום לחימה עם הצבא הסורי. יש מצב מסוים. הצבא הסורי עומד לעזוב את לבנון בלאו הכי. גם אנחנו נעזוב את לבנון. לבנון תהיה מדינה חופשית ועצמאית על יסוד שלמותה הטריטוריאלית. אבל, עד אשר דבר זה יקרה, בשום פנים לא נסבול טילי קרקע–אוויר בשטח לבנון.
עתה, אדוני היושב ראש, בבואי לסכם את הדיון המעניין הזה, רצוני לשאול, מה היא הסיבה, שהחל ב-1 בספטמבר, מאז הודלפו קטעי ידיעות על העמדות החדשות של ממשלת ארצות הברית, באה שמחה באוהלי המערך, צהלה במשכנות האופוזיציה? מה היא הסיבה שהידד נשמע בחוצות חברינו, ידידינו, ממפלגת העבודה ומפ"ם? לכאורה הם היו צריכים להיות מודאגים, לא שבורים חלילה, לא הרוסים, אבל דאגה לאומית, טבעית ואנושית פשוטה צריכה היתה להיות בהם. מדוע? הנה כי כן מבקשים להודיע לי, לראש ממשלת ישראל, בשם הנשיא – אני מדגיש: לא הנשיא עצמו מסר לי את ההודעה הזאת אלא בשמו של הנשיא נמסרה לי הודעה, שלפיה – אני מצטט: "תהיה השתתפות של התושבים הפלשתינים של מזרח ירושלים בבחירות לרשות של יהודה, שומרון ועזה". רציתי לדעת אם חברי המערך, על שני החלקים שלו, מסכימים להסדר כזה. הרי כל בר-בי-רב מבין, שפירושו חלוקת ירושלים מחדש. תהיה – כפי שאנחנו עדיין רוצים לקוות – רשות מינהל עצמי –Governing Self-Authoruty – מועצה מינהלית – Administrative Council, של האוטונומיה לתושבים הערבים ביהודה, בשומרון ובחבל–עזה. והנה, בשם הנשיא מודיעים לי, שהתושבים הערבים של ירושלים ומזרחה, כך כתוב: East Jerusalem, יש לתת להם רשות להצביע לאותו מוסד אוטונומי. יוצא שעל חלק של העיר ועל תושביו של אותו חלק תחול מרות המועצה המינהלית, ועל חלק אחר – המרות של מדינת ישראל. וירושלים היא בירת המדינה. זוהי חלוקת ירושלים. האם זוהי בשורה טובה? האם היא צריכה לגרום לשמחה ולשמחה לאיד אפילו? אני חושב שצריך לקבל הודעה כזאת בלי שום פחד, בלי שום פיק ברכיים, בלי שום זעקת שבר, אבל בדאגה, עד אשר הקביעה הזאת תחוסל מעצמה והסכנה תעבור. אני מניח שכל אנשי המערך, בהיותם פטריוטים, אוהבי ציון וירושלים, כמונו, לא יותר אבל גם לא פחות, חושבים שזאת הצעה לא טובה, שלילית, שצריך ללחום בה, שצריך להתנגד לה וצריך להסיר אותה מסדר–היום. לכן, מנין בכל זאת השמחה?
אני מוסיף לקרוא: ביטחון – אחריות פלשתינית מתפתחת לביטחון פנימי המבוססת על יכולת וביצוע. מה נאמר בהסכם קמפ–דייוויד על ביטחון? אני קורא את המובאה כפי שנרשמה: תהיה נסיגה של הכוחות המזוינים הישראליים ואילו הכוחות הישראליים הנשארים, the remaining Israeli forces, יופעלו מחדש באתרי ביטחון שיפורטו. ההסכם גם יכלול הסדרים להבטחת הביטחון הפנימי והחיצוני והסדר הציבורי. כפי שכולכם רואים, מורי ורבותי, אין בהסכם קמפ–דייוויד שום הבחנה, בלי לדבר על הבדלה, בין ביטחון פנימי לביטחון חיצוני. חד הם. באה עכשיו ההצעה, על–פי העמדה של הממשל האמריקני, כפי שנמסרה לי, שתהיה אחריות פלשתינית לביטחון פנימי. הרי זו ידיעה לא טובה, לכל הדעות.
קריאה:
למה?
ראש הממשלה מ' בגין:
הנח לי. אם היא טובה – תשמח. אני אומר שזאת ידיעה לא טובה. מדוע? אומנם אנו הכינו מכה גדולה עצומה את ארגון המרצחים והמחבלים הקרוי אש"ף. 25000 איש נותרו בלי כושר לחימה – פרקנו מעליהם נשק במיליארדי דולרים – התפזרו על פני שבעה ימים. כמובן, יורים באוויר, צוהלים, מתנשקים עם מלכים, עם נסיכים. הרי כל זה קומדיה, כל אחד יודע זאת. הרי זו מכה שכמותה לא היתה מאז קם בכלל איזה ארגון טרוריסטי בצורה של חצי צבא סדיר. אומנם כן, הכינו אותם כך. אבל אנחנו אי פעם הכחשנו שיש אש"ף ביהודה ובשומרון, או נאמר אפילו במקומות אחרים בכל רחבי ארץ–ישראל? יש. אתם יודעים מדוע? קודם כול יש ערבים, והם יכולים להשתכנע שצריך להצטרף לאש"ף. אני כלל וכלל אינני מכחיש אפשרות כזאת. נוסף על כך, לי היתה פעם שיחה עם מזכיר המדינה הייג וסיפרתי לו בה, שקיבלתי מן המקורות שלנו ידיעה, שערב הסעודית נתנה לאש"ף 400 מיליון דולר. הוא הפסיק אותי ואמר: billions, billions, Mr. Prime-minister, מיליארדים הם מקבלים מערב הסעודית. ובכן, אם יש ארגון טרוריסטי, המקבל מאות מיליונים או מיליארדים דולרים, בוודאי הוא יכול גם לכלכל, אם לא לקלקל, איזה טרוריסט כזה, לשים בידיו קלצ`ניקוב, להעביר אליו כמה קילוגרמים חומרי נפץ ועוד. ואני יודע על זה, סלחו לי על הביטוי, מורי ורבותי מהאופוזיציה, ממקור רשום, מעבודה יומיומית. אני יודע מה עושים שירותי הביטחון, כדי שאותם חומרי נפץ וקלצ`ניקובים ואקדחים לא יפעלו נגד יהודים. זאת תופעה יומיומית.
אנחנו, זה ארבע שנים תמימות – ב-17 בספטמבר תמלאנה ארבע שנים לחתימת הסכם קמפ-דייוויד – טוענים באוזני האמריקנים, טוענים באוזני המצרים בכל שיחה, בכל פגישה: על הביטחון – אנחנו. ממשלת ישראל תהיה אחראית לביטחון ביהודה, בשומרון ובחבל–עזה, פנימי וחיצוני יחד. ואין שום הבחנה ביניהם. ועל זה מתנהל ויכוח.
בא עכשיו מי שניסח את ההצעות האלה בשם נשיא ארצות הברית ואומר: לא כי, הביטחון הפנימי יופרד מן החיצוני, והוא יופקד בידי הפלשתינים. אני מניח שהכוונה היא למועצה המינהלית או לזרוע שלה. הרי זה שינוי יסודי במצבנו. לוא היה זה מתגשם, חיינו היו הפקר. כל בר-בי-רב מבין זאת. כל יום או כל לילה היתה התנקשות בחיי יהודי או ערבי. רק לפני שבוע רצח ארגון המרצחים הזה ערבי מאגודות הכפרים. מה חטאו? מה פשעו? גם פה יש כאלה הקוראים לאנשים אלה "קוויזלינגים". בושה וחרפה לשמוע זאת. מה, יש בארץ ישראל שלטון נאצי שהקים לו "קוויזלינגים"? אנשים אלה הם ערבים נאמנים, פטריוטים ערבים, ואני מכבד אותם. הם מוכנים, במקום להרוג יהודים, לעבוד אתם. מה חטאם? מה פשעם? רצחו אותו, את האיש הזה, רק לפני כמה ימים.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
יש רק דודין, וכל היתר רוצים לרצוח יהודים? כך מדבר ראש ממשלה על עם שלם?
ראש הממשלה מ' בגין:
חבר הכנסת טובי, אתה יודע, שמעת זאת מפי פעמים רבות: בבית הזה אין אדם המכבד את העם הערבי יותר ממני. כמוני – כן, יותר ממני – לא. אני מכבד את העם הערבי על תרומתו לתרבות אנוש, והיא גדולה מאוד. אבל אין זאת אומרת, שאי אפשר לכבד את העם הערבי ולהסכים שארץ שראל תהיה של העם היהודי, חלוקה היסטורית פשוטה מאוד: לעם הערבי 22 מדינות, לעם היהודי מדינה אחת ושמה – ארץ ישראל.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
אתה קראת "הידד סטלין", היום אתה קורא: "הידד רייגן"? שיהיה לך לבריאות.
אני חוזר ואומר: הרי זו שאלת חיים לנו. אם הביטחון לא יהיה בידינו, כפי שאנו טוענים זה ארבע שנים, כפי שטענו בקמפ דייוויד, וכפי שאנו מוסיפים לטעון בכל פגישה משולשת או כפולה, הרי חיינו יהיה תלויים לנו מנגד, שפך דם, רצח יום יום. לכן צריך היה לדאוג, באמת להביט עתידה, לא בפחד, לא ביראה, לא בשיברון לב, אבל בדאגה אנושית מסוימת. מניין בכל זאת השמחה הזאת, הצהלה?
שלישית, בשם הנשיא נדרשתי להקפיא לחלוטין את ההתנחלות ביהודה, בשומרון ובעזה, באנגלית – Real freeze of settlement. אלה המילים האנגליות המקוריות. זו סיבה לצהלה? אני יודע שיש בינינו חילוקי דעות בשאלה היכן צריך להתנחל. אך מעולם לא שמעתי, שהמערך מתייצב נגד התנחלות בתור שכזאת. בדיוק להיפך. אני זוכר את ההתייעצויות עם ישראל גלילי, אני זוכר את הדיונים בוועדת ההתיישבות.
שלמה הלל (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
הרי אני מדבר לא רק על כפר ויתקין, אני מדבר גם על בקעת הירדן. הרי זה מוסכם בינינו. אתם בעד התנחלות במקומות מסוימים. יש לכם תיאוריה, בעיני מוזרה מאוד, ציונית שכזאת, שאסור ליהודים להתנחל באזורי ארץ ישראל צפופי אוכלוסין ערבים. מעולם לא שמעתי – ואני כבר זקן, עוד מעט אהיה בן 70, ומגיל 10 אני ציוני – בשישים שנות ציוניותי לא שמעתי, שהציונות לא התנחלה באזורים צפופי אוכלוסין ערבים. אני זוכר את ההתנחלות בעמק בתוך אזור צפוף אוכלוסין ערבים. אני זוכר את הקמת תל–אביב באזור צפוף אוכלוסין – – –
שולמית אלוני (המערך):
– – –
קריאות:
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
זה יעזור לכם, אתם תפסיקו אותי?
שולמית אלוני (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
גברת אלוני, אני מבקש – אל תצעקי.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חברת הכנסת אלוני, אני מבקש להפסיק.
ראש הממשלה מ' בגין:
ובכן, אינני זוכר מתי, בכל תקופה שהיא, הציונות החליטה שלא להתיישב באזורים צפופי אוכלוסין ערבים. אני חושב שארץ ישראל כך נבנתה, בצורה אחרת לא היתה נבנית.
שולמית אלוני (המערך):
ארץ ישראל נבנתה – – –
ראש הממשלה מ' בגין:
את החלפת את המקום כדי לצעוק משם? את היסטרית כזאת, מסתובבת כך הלוך ושוב? מה, את מאבדת את עשתונותייך?
שולמית אלוני (המערך):
אני רוצה לצאת לעשן סיגריה.
ראש הממשלה מ' בגין:
את רוצה לעשן סיגריה? צאי ועשני.
בקיצור, אני חוזר ואומר: כך ולא אחרת נבנתה ארץ ישראל. מאה שנה? – מאה שנה. לכל מקום הלכנו. היו יהודים בעזה, היו יהודים בשכם, איפה לא היו יהודים בארץ ישראל?
אבל אני נדרשתי להקפאה ממשית של ההתנחלות; שום התנחלות. זה בוודאי דבר מדאיג. מה זה, יהודה ושומרון, אנחנו אנשים זרים להם? אנחנו באנו סתם למקום מסוים והתחלנו להתנחל שם? ריבונו של עולם, הרי אומתנו נולדה ביהודה ובשומרון. יש בורים, יש ציניקנים המלגלגים על היסטוריה. אבל אני רוצה לקרוא לכם דברים, ועוד מעט אגיד מי הוא מחברם, מה ערכה של היסטוריה בתולדות אומה, בתולדותיה של אומה.
קריאה:
אתה מקבל גם את הדברים האחרים שלו?
גד יעקבי (המערך):
האם אתה מקבל גם את הדברים האחרים שלו?
ראש הממשלה מ' בגין:
למשל: "מה הם הכוחות שמהם ינקה תנועתנו? מהי אהבת המולדת שלנו? האם דבקנו בערכים ממשיים שהיו ברשותנו? האם היו לנו שטחי קרקע שידענו אותם ונוף אשר בו חיינו? הפטריוטיזם שלנו צמח מתוך הספר, הוא דבק בפסוקים, בשמות היסטוריים, אהבת מולדת מופשטת, ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות ונשאנו ממקום למקום. הפטריוטיזם המופשט הזה היה לכוח דינמי עצום". הייתי מנסה לשאול מי כתב את הדברים האלה.
גד יעקבי (המערך):
ברל כצנלסון.
ראש הממשלה מ' בגין:
ברל כצנלסון.
גד יעקבי (המערך):
האם אתה מקבל גם את הדברים האחרים שלו?
ראש הממשלה מ' בגין:
ובכן, אתם רואים מה זה ההיסטוריה, מה הם הדברים המופשטים?
צ'רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
צ'רלי, אתה קראת את ברל כצנלסון פעם אחת בחייך? מה אתה מתערב בוויכוח כזה?
שמעתם איך ברל כצנלסון העריך היסטוריה? ובכן, אני אומר, יש ציניקנים המלגלגים על ערכים היסטוריים, על זיכרונות. אנחנו לא ציניקנים, אנחנו אנשים רציניים, כך בנינו, כך נלחמנו, כך הקרבנו, כך התקדמנו, כך הגענו עד הלום, כולנו יחד על מחנותינו השונים, כל אחד בזכותו, כל אחד בדרכו.
עכשיו אומרים לנו: יהודה ושומרון וחבל עזה – רגל יהודית לא תתנחל עוד בהם, אסור, יהיה אסור.
יגאל הורביץ (תל"ם):
גם בבקעת הירדן.
ראש הממשלה מ' בגין:
"A real freeze", הקפאה מוחלטת, ממשית.
יגאל הורביץ (תל"ם):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
יגאל ידידי, למה אתה מפריע לי?
רענן נעים (המערך):
אפשר לחשוב כמה יישובים הקמתם במדינה הזאת.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת נעים, אינך חייב להשיב ליגאל הורביץ.
רענן נעים (המערך):
כמה יישובים הקמתם במדינה הזאת?
היו"ר מ' כהן-אבידב:
בסדר, הוקמו יישובים; לא הקמנו, הוקמו יישובים. לא זה הוויכוח כרגע.
אורי סבג (המערך):
בנגב ובערבה, מרוב יישובים יש כל כך הרבה תאונות.
ראש הממשלה מ' בגין:
ובכן זוהי העמדה, שתהיה הקפאה ממשית מוחלטת של ההתנחלות, שלא יבוא עוד יהודי אחד לאלקנה, שלא יקום עוד יישוב אחד נוסף על 102 היישובים, שברוך השם הוקמו בחמש השנים האחרונות ביהודה, בשומרון ובחבל עזה. הקפאה מוחלטת. האם זו בשורה טובה לכם, למערך? הרי אתם רוצים להתנחל, לפעמים ברמת הגולן, לפעמים בבקעת הירדן, לפעמים אפילו – אולי תאמרו את האמת בינינו, באופן סודי – איפה שהוא ליד ההר, לא לגמרי על ההר, אבל ליד ההר, לעשות איזו התנחלות.
אורי סבג (המערך):
תנועת העבודה תקבל שיעורים מהליכוד? באמת, אנחנו נקבל מכם שיעורים?
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת נעים, אני מבקש ממך, כמה פעמים אתה תפריע? מה קורה פה?
ראש הממשלה מ' בגין:
אני רוצה לשאול, אדוני היושב–ראש, מה זה פה? החלטתם להפסיק אותי משום שאני הנואם האחרון?
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חברי הכנסת, נתתי לכל אחד רשות הדיבור ולא הרשיתי שיפריעו אף לאחד מכם. גם חבר הכנסת שחל, בשבתו כאן כיושב–ראש, לא הרשה להפריע, ואני לא אתן להפריע. קריאת ביניים אחת מקובלת, אבל לא יותר מזה.
רענן נעים (המערך):
שיתייחס בכבוד למאזינים.
ראש הממשלה מ' בגין:
מנצלים את ההזדמנות שאני מסכם את הוויכוח וחושבים שיפריעו לי. איזה מין פרלמנטריזם זה? כולם דיברו באופן חופשי, רק לראש הממשלה לא תינתן זכות לדבר, נכון? זו הדמוקרטיה שלכם? אני מניח שכזאת הייתם רוצים שהיא תהיה. היא לא תהיה כזאת. ובכן, היה צריך קצת לדאוג מה לעשות, לעמוד יחד, להדוף את ההתקפה, כדי שיהיה ברור שאנחנו ממשיכים להתנחל, אתם תגידו בבקעת הירדן, אנחנו נגיד על גב ההר, אולי אנחנו נעזור לכם בבקעת הירדן, אתם יחד אתנו נעלה על גב ההר, יהיה טוב. מה השמחה הזאת? מה הצהלה?
רביעית, "הגדרת האוטונומיה המלאה מעניקה לתושבים הפלשתינים סמכות ממשית לגבי עצמם, לגבי האדמה ואוצרותיה, כפוף לביטחונות הוגנים בעניין המים". עלי להסביר לכנסת, שהמשפט האחרון הוא למעננו כביכול: אנחנו צריכים לקבל ממישהו ביטחונות הוגנים בעניין המים, שגם לנו יהיו קצת מים בשומרון, שלא ייקחו אותם מאתנו לחלוטין. זו משמעות הפסקה; היא פרו-ישראלית. אבל ביחס לאוטונומיה – זו חלה על הערבים, התושבים, ועל האדמה ואוצרותיה.
אני מחזיק פה את הספר ששמו הסכם קמפ דייוויד. אני מוכן להישאר שעה תמימה בבית הזה, ולפתוח את הספר הזה בפני כל אחד מחברי הכנסת בלא הבדל סיעה – יקרא וייווכח אם יש בהסכם מילים כאלו. אין. הכניסו אותן עכשיו. וההבדל הוא עולם ומלואו. שלושה-עשר ימים ושלושה-עשר לילות ישבנו בקמפ-דייוויד, והמשלחת הישראלית קבעה, תבעה, הבהירה: האוטונומיה היא לתושבים ולא לשטח. האוטונומיה – רעיון שלנו; המלה "מלאה" – שלנו; האוטונומיה היא לתושבים ולא לשטח. הבדלנו זאת בצורה המפורשת ביותר. הרי ההבדל הוא ברור כל כך: אילו היתה האוטונומיה לשטח, היינו מסכימים לקריעת יהודה ושומרון מארץ ישראל העברית, מארץ ישראל וממדינת ישראל. לכן עמדנו בתוקף עד היום האחרון, עד הרגע האחרון, שהאוטונומיה היא כמו שכתוב: "to the inhabitants". לא כתוב "to the land", אלא "to the inhabitants". אין זכר למילים "the land and its resources" בהסכם קמפ דייוויד. זה היתוסף. והרי זה משנה את כל המצב, את כל תוכנה ומהותה של האוטונומיה כפי שאנחנו הבטחנו אותה, על–פי יוזמתנו.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
אתה רוצה שיקימו אוטונומיה בשמים?
ראש הממשלה מ' בגין:
אז היתה סיבה לדאוג, שוב, לא להישבר, לא להיכנע, לא להירתע. אבל מנין השמחה? מה פתאום שמחה גדולה כל כך?
יכולתי למנות עוד פסקאות. לדוגמה – אלה מספיקות. כל הדברים האלה הושמעו בשם הנשיא של המעצמה הגדולה, הידידותית. ואני רוצה לומר בסוגריים, אדוני היושב–ראש: היום אין עומדת על הפרק ידידות ישראל–ארצות הברית. ידידות זו בין שני עמינו, בין שתי ארצותינו, עומדת, קיימת. יש לנו היום ויכוח עם ממשלת ארצות הברית. אני בטוח שאנחנו נזכה בוויכוח הזה, אני בטוח שכל הרע הזה יוסר הצדה. כבר היו מסמכים, גם אמריקניים, שלא נותר מהם אלא זכרם. התוכנית הזאת, לדעתי, מתה בהיוולדה. היום היא כבר לא קיימת, ובוודאי בעתיד לא יישאר ממנה אלא זכרה. והידידות בין ישראל ובין ארצות-הברית של אמריקה תוסיף להיות קיימת ותהיה לבבית. עם נשיא ידידותי אנחנו נהיה ידידים, ועם ממשלה ידידותית אנחנו נהיה ידידים.
יש היום ויכוח גדול בין אירופה ובין אמריקה בעניין צינור הגז מסיביר, ודברים חמורים מאוד מתרחשים, עם סנקציות. אז מה? האם צרפת ובריטניה פסקו להיות ידידות של אמריקה? האם הפסיקה אמריקה את ידידותה עם שתי המדינות המערביות האלה, עם הולנד ועם בלגיה? לא היה ולא נברא. יש ויכוח, ואם יהיה צורך – יהיה ויכוח קשה, וננהל אותו. אבל לא עצם הידידות שבינינו לבין ארצות–הברית של אמריקה עומדת על סדר–היום.
עתה אני רוצה להציג פעם נוספת את השאלה, ומייד אשיב עליה. הנה, חמישה סעיפים, אין להם מקום בהסכם קמפ דייוויד, לא נרשמו כלל. הם מופיעים בעמדות. זה צריך להדאיג, צריך לעמוד נגד זה. אחד הדיפלומטים האמריקנים, בעת ויכוח שנערך בימים אלה על אותו מסמך שקיבלתי, והוא נקרא "עמדות אמריקניות", "American positions", אמר לי בשאלה: נכון, אנחנו חתמנו על הסכם קמפ–דייוויד; אמרתי לו: אתם חתמתם כעד; נכון, אנחנו חתמנו כעד, אסור לנו להוסיף? אמרתי לו: אדוני, ודאי שאסור לכם להוסיף, על–ידי תוספת אתם יכולים לפעמים לסלף את כל ההסכם.
משל קטן, למה הדבר דומה: אני אקבל שטר התחייבות ממישהו שמתחייב לשלם לי באחד הימים 5,000 שקל – יותר מזה אין לי – ומה אעשה? – אוסיף אפס קטן. מה שיניתי? שום דבר לא שיניתי. ההסכם נשאר על כנו. להוסיף? שמעתם: הוסיפו דברים שאין להם זכר בהסכם קמפ דייוויד, שינו את כל תוכנו, סילפו את כל מהותו, ואחר כך באים לומר: את ההסכם החדש תקבלו. אנחנו ממאנים.
ושוב, בכל זאת, אני מרחיק קצת לכת בסיכון הדברים: מנין השמחה? ידועה לי התשובה: לפני שבוע, ידידים יקרים ויריבים נכבדים, קראתי מאמר בעיתון "דבר", כותרת קורעת עיניים, באותיות קידוש לבנה, וכזאת היתה: "חלוקת ארץ ישראל היא הגשמת הציונות". כשקראתי את הכותרת הזאת נדהמתי – בעיתון פועלי ארץ ישראל, "דבר", אבל אז הבינותי מה השמחה. הרי שום סיבה אחרת, אלא מאי? – הופיע נשיא ארצות הברית וביקש להודיעני, כי את ארץ ישראל המערבית מוכרחים לחלק מחדש. היא אוחדה במלחמת ששת הימים, עכשיו מוכרחים לחלק אותה, ואת ירושלים מוכרחים לחלק, ויהודה שומרון וחבל עזה, לא כולם אבל כמעט כולם – לממלכת ירדן. השאר, עם תיקונים מסוימים של הגבול – לכם. זוהי המהות של כל העמדות האמריקניות מאל"ף ועד תי"ו, והשאר זיל גמור, לך ולמד. זה התוכן, זה העיקר, זה האל"ף-בי"ת: לחלק מחדש את ארץ ישראל. ואז אומרים: הרי זוהי תוכניתנו, הרי אנחנו בעד, הרי כך תוגשם הציונות. לכן התוכנית, כמו שקוראים לה, של הנשיא רייגן, דומה לתוכנית המערך; לא כשתי אחיות תאומות, אבל יש דמיון ביניהן, ומכאן הצהלה: אתם רואים מה קרה? – הליכוד יעמוד עכשיו באופוזיציה לעמדה אמריקנית מסוימת; אנחנו, אנשי המערך, נהיה קרובים למלכות בוושינגטון, אנחנו נלך יחד עם המעצמה הגדולה, אנחנו נופיע בחוץ לארץ ובארץ ונאמר בדיוק כך: צריך לחלק את ארץ ישראל ולמסור את רוב שטחי יהודה ושומרון בידי מלך ירדן.
כאן אני רוצה להביע תמיהה: מנין לקחתם, רבותי חברי תנועת העבודה, בשנת 1982 את התיאוריה הזאת לאמור, שאת ארץ ישראל צריך לחלק למען הגשמת הציונות, או כפי שאתם אומרים, למען תהיה פה מדינה יהודית ולא מדינה דו לאומית?
רענן נעים (המערך):
אדוני, הליכוד יחזיר את כל יהודה ושומרון.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רענן נעים.
רענן נעים (המערך):
אדוני ראש הממשלה, כמו שהחזרת את סיני ואת שרם-א-שיח` תחזיר את יהודה ושומרון. זה מה שיקרה. אתה לא תלמד את תנועת העבודה להקים יישובים.
ראש הממשלה מ' בגין:
בסדר, אתה יכול לשמוע אותי?
אורי סבג (המערך):
אדוני ראש הממשלה, עוד תקבל עוד חצי פרס נובל.
ראש הממשלה מ' בגין:
אני אומר לך נעים, נעים מאוד לשמוע אותך, הפעם אמרת דברי הבל ורעות רוח.
רענן נעים (המערך):
הלוואי שאטעה.
ראש הממשלה מ' בגין:
הלוואי.
רענן נעים (המערך):
הלוואי שאני אטעה.
ראש הממשלה מ' בגין:
כמה פעמים אני יכול להפסיק אותך? אלוהים ייתן לנו שנות חיים, ונתראה.
אורי סבג (המערך):
מה אתה מתרגז? חבל על הלב שלך.
מיכאל דקל (הליכוד):
איזה מין סגנון זה? איזה דיבורים? איזה נימוסים?
אורי סבג (המערך):
מה קרה, דקל?
ראש הממשלה מ' בגין:
נניח, אני עוד אחיה חמש שנים, תראה אותי בעוד חמש שנים ותאמר לי זאת. נביא בישראל – נעים.
ובכן, אני שואל: מנין אתם לוקחים את הרעיון הזה?
יעקב גיל (המערך):
מן העם.
ראש הממשלה מ' בגין:
אני אביא עדויות.
גד יעקבי (המערך):
זו תפיסתנו זה חמש עשרה שנים.
ראש הממשלה מ' בגין:
זו תפיסתכם? עכשיו תחכה.
גד יעקבי (המערך):
כך כתוב במסמך הזה.
ראש הממשלה מ' בגין:
המסמך הזה? זה גם כן מסמך.
גד יעקבי (המערך):
כן, במסמך הזה, לא בתוכנית רייגן.
ראש הממשלה מ' בגין:
יעקבי, יעקבי, זה גם כן מסמך, תן לי לקרוא אותו, לא אתה נואם עכשיו.
שולמית אלוני (המערך):
סליחה, אתה היית שותף להחלטה להחיל את החוק הירדני ביהודה ובשומרון, ומאז לא היה שום שינוי בחוק.
ראש הממשלה מ' בגין:
ובכן, אני קורא את הדברים כלהלן.
שולמית אלוני (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
אל תפסיקי אותי, אינני רוצה לשמוע אותך כלל.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חברת הכנסת אלוני, בישיבה הזאת את בין ראשי המפריעים.
ראש הממשלה מ' בגין:
מה זה פה? כל פעם מרימה את הקול, יוצא איזה "קוויטש" כזה, שאי אפשר לשמוע אותו.
(צחוק באולם)
יאיר צבן (המערך):
זה ביטוי לא פרלמנטרי.
שולמית אלוני (המערך):
– – –
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חברת הכנסת אלוני.
ראש הממשלה מ' בגין:
איאפשר לשמוע אפילו.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
הקפצת אותה, אדוני ראש הממשלה, הקפצת אותה.
ראש הממשלה מ' בגין:
כן, אבל יש גבול.
ובכן אני קורא, וגם זה מסמך, מר יעקבי: "החלוקה התנגשה בחיינו. היא היא בהגיונה הפנימי הביאה למלחמת ששת הימים. המלחמה הזאת לא היתה רק תוצאת שיגעונו של נאצר, היא נבעה מהיות הארץ מחולקת. תקוות הערבים שהוכו בתש"ח ניזונו והתעצמו מעובדת קיומנו בארץ מחולקת במשך תשע עשרה שנה. החלוקה לא הביאה לפיוס עם שום חלק מהערבים. להיפך, הגבולות המלאכותיים ובעיית הפליטים הם שהעמיקו את האיבה וטיפחו את התקווה להשמידנו. על הממשלה להכריז על מדיניות של יישוב כל השטחים המשוחררים קבל כל אומות העולם". מי המחבר? – יצחק טבנקין. יש פה תלמידים של יצחק טבנקין.
קריאות:
אוהו, יש, יש.
דניאל רוזוליו (המערך):
אני למדתי מיצחק טבנקין גם על הרביזיוניזם וגם על הפורשים.
ראש הממשלה מ' בגין:
חלוקת ארץ ישראל היא הגשמת הציונות? חלוקת ארץ ישראל היא הגשמת הציונות?
אורי סבג (המערך):
– – –
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
תופיק טובי, אתה תלמידו של טבנקין? מה זה אתך?
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
אינני ומעולם לא הייתי תלמידו של טבנקין, אבל אני אומר לך, שעל בסיס החלוקה קמה מדינת ישראל, וכאשר אתה מערער על זה, אתה מערער על עצם קיומה של מדינת ישראל.
ראש הממשלה מ' בגין:
אתה אומר לי, אתה אומר.
עכשיו אני רוצה לומר לכם מה כתב משה שרת זיכרונו לברכה בעקבות פגישה שהיתה לחיים ויצמן זיכרונו לברכה ולו עם הנציב הבריטי העליון ווקוף לאחר שהוגשה הצעת החלוקה הראשונה של ארץ ישראל. אגב כך רמז ויצמן – – –
יוסי שריד (המערך):
אתה מסוגל גם לדבר קצת על העתיד?
ראש הממשלה מ' בגין:
לא יפה להפסיק את ויצמן.
יוסי שריד (המערך):
מה אתה נובר בעבר?
ראש הממשלה מ' בגין:
לא יפה להפסיק. אתה אומנם אדם חצוף מאוד, אבל את שרת ואת ויצמן אינך צריך להפסיק.
יוסי שריד (המערך):
מה אתה נובר הרבה כל כך בעבר? המדיניות שלך מתמוטטת, ואתה מספר לנו כל הזמן מעשיות.
ראש הממשלה מ' בגין:
בסדר, נו טוב, אז מה? אם אתה לא בקיא, אז מה?
יוסי שריד (המערך):
אתה חושב שאתה תטיל הכול על המערך וזה יציל אותך?
ראש הממשלה מ' בגין:
אתה תיתן לי לדבר או לא?
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת יוסי שריד, במשך שעתיים היתה למערך הזדמנות לומר את כל הדברים שרצית לומר. חבר הכנסת שריד, אני מבקש ממך להפסיק.
ראש הממשלה מ' בגין:
עזוב את האולם אם אינך רוצה לשמוע.
יוסי שריד (המערך):
אתה עם כל ההבלים האלה. הרי זה דיון בנושא הרציני ביותר. מה אתה נובר בכל מיני כתבים צהובים?
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת יוסי שריד, אני פונה אליך שנית: הפסק.
יוסי שריד (המערך):
אמור משפט אחד על העתיד.
רוני מילוא (הליכוד):
אתה תעשה חגיגות כאשר לאש"ף תהיה באמת מדינה.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רוני מילוא.
אהוד אולמרט (הליכוד):
מה אתה רוצה ממילוא? תפסיק את יוסי שריד.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אני מפסיק אותו, אך אינני צריך לשמוע גם מהצד השני.
רוני מילוא (הליכוד):
אתה תהיה אזרח כבוד של ערפאת.
יוסי שריד (המערך):
באשיר ג'מאייל אינו רוצח קטן יותר.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רוני מילוא, אתה מזמין קריאות ביניים. חבר הכנסת יוסי שריד, אינני רוצה לקרוא אותך לסדר פעם שנייה. אני מבקש ממך.
אהוד אולמרט (הליכוד):
יוסי שריד, אין הבדל בין ג'מאייל לערפאת?
יוסי שריד (המערך):
שום הבדל. זה רוצח נשים וילדים וזה רוצח נשים וילדים. אין שום הבדל ביניהם.
אהוד אולמרט (הליכוד):
זה קורא לרצח מדינת ישראל, ואתה תומך בו.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת אהוד אולמרט, לא נתקדם כך.
יוסי שריד (המערך):
אין הבדל בין רוצחי נשים וילדים.
ראש הממשלה מ' בגין:
בשיחה ההיא – כך כתוב מעטו של משה שרת – רמז חיים ויצמן, כי הוא בעצמו מאמין ובטוח, – –
יוסי שריד (המערך):
בוודאי מספרו של יצחק רבין.
ראש הממשלה מ' בגין:
– – שגם אם תתקבל תוכנית החלוקה, עתידים אנחנו ברבות הימים להתפשט על פני כל הארץ, וכי בעיניו אין זה אלא סידור לעשרים-וחמש או לשלושים השנים הבאות. באמת, כמעט התנבא: כעבור שלושים שנה כבר לא היתה החלוקה. הוא דיבר ב–1937; ב–1967 כבר היתה מלחמת ששת הימים, והחלוקה בוטלה. מפי מי למדתם שתורת החלוקה של ארץ ישראל היא הציונות? הרי אתם מתכחשים לאבותיכם, להוריכם, למוריכם, במפורש.
דניאל רוזוליו (המערך):
– – –
יוסי שריד (המערך):
בן–גוריון אמר את זה.
ראש הממשלה מ' בגין:
אבל אם אתם רוצים להתכחש למוריכם, עשו זאת כאוות נפשכם.
יוסי שריד (המערך):
אין לך שום בקיאות בתולדות תנועת העבודה.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת יוסי שריד, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. אני מבקש ממך. חבר הכנסת יוסי שריד.
יוסי שריד (המערך):
– – –
יוסף רום (הליכוד):
איזה מין דבר זה, שאי אפשר לדבר כאן?
ראש הממשלה מ' בגין:
חבר הכנסת רום צודק.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רום, אל תעזור לי.
יוסף רום (הליכוד):
אבל כל הזמן מפריעים. זה בלתי אפשרי כך.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אל תעזור לי. אני יושב כאן כדי לשמור שלא יפריעו.
חבר הכנסת יוסי שריד, אני פונה אליך בפעם האחרונה בכל לשון של בקשה: אנא, הפסק.
ראש הממשלה מ' בגין:
עכשיו אספר על פה סיפור מן החיים. אני רוצה רק לומר, היות שייתכן שמישהו ינסה להפריע לי, שאני מוכן להישבע, כי כל מלה שאני אמסור עכשיו לכנסת היא אמיתית. בימי מבצע "קדש" קיימתי פגישה אישית סודית לחלוטין עם דוד בן–גוריון ז"ל, והוא אמר לי כהאי לישנא: קיימתי שיחה עם גי מולה, ראש ממשלת צרפת דאז, ואמרתי לו, כי בעקבות מבצע "קדש", צריך לשנות את המפה של המזרח התיכון. ארץ ישראל עד לירדן מוכרחה להיות של העם היהודי, וזה יהיה השינוי היסודי, ואז יהיה גם שלום. גי מולה השיב לי – כך אמר לי דוד בן גוריון: זה רעיון שכדאי לחשוב עליו. לא יצא מזה דבר. ידוע מה היה אחרי מבצע "קדש". אבל דוד בן גוריון – אני מגלה זאת בפעם הראשונה, אתה שומע יגאל? – דוד בן גוריון, אשר ב-1948 חתם על החלוקה, אם כי ב–42/1941 הכריז על תוכנית בילטמור לגבי כל ארץ ישראל המערבית, בשנת 1957, בראשית השנה ההיא, הודיע לי שהוא העלה בפני ראש ממשלת צרפת את התוכנית של איחודה מחדש של ארץ ישראל המערבית.
יאיר צבן (המערך):
אדוני ראש הממשלה, אפשר להעיר לך משהו?
ראש הממשלה מ' בגין:
הנח לי, הרי אינך תלמידו של בן גוריון. הרי אתה היית תלמידו של סנה ותלמידו של סטלין. מה אתה רוצה?
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת יאיר צבן, קודם שאל אותי אם יש לך רשות. אני אינני מרשה.
יאיר צבן (המערך):
הערה היסטורית.
ראש הממשלה מ' בגין:
חוזרת השאלה: ממי למדתם את כל התורה הזאת?
גד יעקבי (המערך):
בן–גוריון היה אבי החלוקה.
ראש הממשלה מ' בגין:
בסדר, הרי אני מספר בדיוק מה שהיה. אבי החלוקה.
קריאה:
חבר הכנסת גד יעקבי, אתה מתגאה בזה?
גד יעקבי (המערך):
אני מתגאה בזה. אני הייתי תלמידו של בן גוריון.
ראש הממשלה מ' בגין:
מה זה נוגע?
מיכאל דקל (הליכוד):
חבר הכנסת גד יעקבי, אתה בעד חלוקה?
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אני מבקש מכם, חברי הכנסת מספסלי הליכוד.
ראש הממשלה מ' בגין:
אני רוצה לומר, ידידים, שאני נתתי היום כבוד לבן גוריון, על ידי שסיפרתי את אשר סיפרתי לכנסת. הוא היה יריב שלי, וידיד שלי בשנות חייו האחרונות, וכל חברי הכנסת יודעים זאת. אבל על ידי זה שמסרתי לכנסת את הידיעה הזאת, נתתי לו כבוד. הוא היה ציוני, מאבות הציונות, וכל הכבוד לו. לפי דעתי, הוא גם טעה. כל אחד טועה. הוא עשה גדולות ונצורות. אבל בשנת 1957 הוא רצה לאחד מחדש את ארץ ישראל המערבית. הוא עשה מאמץ מדיני על זה. כל הצעקות שלכם לא תועלנה.
יוסי שריד (המערך):
הוא דווקא לא אמר עליך טובות.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת יוסי שריד, פעם אחרונה, אני פשוט מבקש ממך, אנא ממך, הפסק להפריע.
פסח גרופר (הליכוד):
מה יש כאן לבקש?
מיכאל דקל (הליכוד):
אדוני היושב–ראש, – – –
פסח גרופר (הליכוד):
אדוני היושב–ראש, פה לא מבקשים.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אני פשוט מבקש ממך, חבר הכנסת יוסי שריד. אנא ממך, הפסק להפריע.
ראש הממשלה מ' בגין:
היושב–ראש מבקש.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
פעם אחרונה, מותר לבקש? פעם אחרונה אני מבקש.
קריאה:
תוציא אותו, מה זה לבקש?
ראש הממשלה מ' בגין:
היושב ראש מבקש.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
בינתיים אינני רוצה להוציא. מותר לי בפעם האחרונה לבקש. אני מבקש מכם, אל תעזרו לי. אני מבקש שלא לעזור לי.
קריאות:
– – –
מנחם הכהן (המערך):
– – –להגשים את תורת בן–גוריון ואת תורת טבנקין.
ראש הממשלה מ' בגין:
הממשלה החליטה פה אחד בישיבתה המיוחדת – – –
קריאות:
– – –
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אתה מוכן להרשות לי דקה אחת?
ראש הממשלה מ' בגין:
אני אחכה, לא אדבר כך, בשום אופן.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חברי הכנסת, ניהלנו את הישיבה כל היום בלא הפרעות. לא ייתכן שדווקא כשראש הממשלה מדבר, הכנסת תגעש ותרעש. לא ייתכן שיפריעו כל הזמן. כל החברים דיברו. שמרנו על זכותכם לדבר בלי הפרעות.
ראש הממשלה מ' בגין:
האם פגעתי במישהו?
היו"ר מ' כהן-אבידב:
לא ייתכן שראש הממשלה לא יוכל לומר את דברו ללא הפרעות כל הזמן. אני מבקש, מהרגע הזה אני אקפיד שלא יפריעו.
שולמית אלוני (המערך):
– – –
יוסף רום (הליכוד):
מותר לראש הממשלה לומר מה שהוא רוצה.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רום, אני מבקש שלא להפריע לי.
עקיבא נוף (הליכוד):
מדוע רק מחבר הכנסת רום אתה מבקש לא להפריע?
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אני דיברתי אל כולם, אל כל חברי הכנסת, מהימין, מהשמאל ומהחזית. אני מבקש מראש הממשלה להמשיך.
ראש הממשלה מ' בגין:
הממשלה החליטה פה אחד, אחרי דיון מעמיק, לדחות על הסף את העמדות כפי שנמסרו לי ב-31 באוגוסט על ידי השגריר לואיס בשם הנשיא.
יש כאלה שרוצים להתמקח – יעשו זאת, לא בשם הממשלה. יהיה עליכם ללמוד, רבותי, שבשם מדינת ישראל מדבר גוף אחד בלבד, ושמו הממשלה; לא אתם. אינכם מייצגים היום את מדינת ישראל. אתם מייצגים חלק של הציבור, חלק של הציבור שהולך וקטן.
יעקב גיל (המערך):
נכון מאוד, נכון שאנחנו מייצגים חלק של הציבור. על כך אין בינינו ויכוח.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חברי הכנסת, פניתי אליכם פעם נוספת ואחרונה. לא ייתכן שתהיה כאן מקהלה.
יעקב גיל (המערך):
לא, אין ויכוח. אנחנו מאשרים את דברי ראש הממשלה.
ראש הממשלה מ' בגין:
אם אין ויכוח על זה, עליכם להסיק את המסקנה, ולא לשגר שליחים שילחשו על אוזנו של הנשיא רייגן שאת רוב שטחי יהודה ושומרון צריך למסור לחוסיין. השיחה לפני. במו עיני קראתי אותה.
יעקב גיל (המערך):
אדוני, זו הערה דמגוגית.
שר התיירות א' שריר:
– – –
מנחם הכהן (המערך):
– – –
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אני איאלץ להפסיק את הישיבה הזאת ל–15 דקות.
ראש הממשלה מ' בגין:
חבר הכנסת גיל, ההערה הזאת שלך היא דמגוגיה.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת גיל, חברי הכנסת, אני אפסיק את הישיבה הזאת ל–15 דקות. זה לא ייתכן.
אריה נחמקין (המערך):
– – –
אלעזר גרנות (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
אתם מנסים לנהל את ענייני המדינה בכל חלקי תבל, באירופה ובאמריקה. אתם כאילו מייצגים אותה. אין אתם מייצגים אותה כלל. אנחנו מייצגים. אנחנו נבחרנו.
יוסי שריד (המערך):
אתה לא מעודד את האופוזיציה – – –
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת יוסי שריד, אני קורא אותך לסדר בפעם השלישית, ואני מבקש ממך לעזוב את האולם. אני מבקש ממך לעזוב את האולם.
ראש הממשלה מ' בגין:
אינני צריך להתווכח אתו.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת יוסי שריד, כבר קראתי אותך לסדר, ביקשתיך, התחננתי לפניך. אני מבקש ממך לעזוב את האולם.
(חבר הכנסת יוסי שריד עוזב את אולם המליאה)
שר הבריאות א' שוסטק:
הרי הם עושים זאת בכוונה, כדי לפגוע בכבודך. הרי זו כל המטרה שלהם, לפגוע בכבודך.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
אדוני שר הבריאות, אני מבקש ממך שלא לעזור לי.
ראש הממשלה מ' בגין:
ומאחר שמר שם–טוב באופן דרמטי כל כך אמר: האופוזיציה בכנסת מייצגת את הרוב, הממשלה מייצגת את המיעוט, יש לי הצעה אליך: תשכנע את חבריך, בוא ונסכים היום – –
רפאל סויסה (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
רגע אחד, תנו לי לגמור את המשפט.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת סויסה, כל הזמן קריאות ביניים, זה לא ייתכן.
ראש הממשלה מ' בגין:
בחירות חדשות במאי-יוני 1983 – בואו נסכים על כך. אתה מסכים?
אהרן הראל (המערך):
תשכנע את הקואליציה. הרי יש לכם רוב.
ראש הממשלה מ' בגין:
נצביע כולנו יחד. אז נוכיח לכם מה יישאר מן המערך.
יעקב גיל (המערך):
בבקשה, אדוני ראש הממשלה, הבא אתה את ההצעה, הבא אותה.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
– – –
יעקב ז'אק אמיר (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
כן, כן, נביא את ההצעה. כן. מה, לא מסכימים?
אהוד אולמרט (הליכוד):
אפשר גם בדצמבר 1982, אדוני.
ראש הממשלה מ' בגין:
היה סקר. הרי אתם תמיד מסתמכים על סקרים. אני קראתי סקר אתמול. מה, מר יעקבי, אתה מאמין בסקרים – את הסקר שנתפרסם אתמול ב"ג'רוזלם פוסט" קראת?
יעקב ז'אק אמיר (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
מר יעקבי, בוודאי חשכו עיניך כשקראת את הסקר הזה.
יעקב גיל (המערך):
אתה יודע מה? היו סקרים והיו סקרים.
יעקב ז'אק אמיר (המערך):
למה דחית בשנה את הבחירות לרשויות המוניציפליות?
ראש הממשלה מ' בגין:
ועכשיו אני רוצה להפנות קריאה אל מעבר לאוקיינוס ביחס לניהול ענייני מדינת ישראל. מעבר לאוקיינוס, מאז פורסמה תוכנית הנקראת POSITIONS, מתפתחת התערבות בעניין הפנימי ביותר של מדינת ישראל.
יגאל הורביץ (תל"ם):
נכון.
ראש הממשלה מ' בגין:
פקידים מדליפים ועיתונאים כותבים: זו ראשית הקץ של שלטונו של בגין.
שולמית אלוני (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
ואני רוצה לומר למערכת של ה"וושינגטון פוסט", למערכת של ה"ניו יורק טיימס", למר אנתוני לואיס ולרב הרצברג: אתם תשיגו את ההיפך ממבוקשכם על ידי דיבורים כאלה. זה עם דמוקרטי. אתם לא תטילו עליו שום ממשלה ושום ראש ממשלה. העם הזה יבחר בראש הממשלה ובממשלתו.
יעקב גיל (המערך):
נכון.
ויקטור שם-טוב (המערך):
זה נכון. המערך אינו זקוק לשום סיוע אמריקני. אנחנו נעשה את זה בעצמנו.
ראש הממשלה מ' בגין:
אבל אתם מקבלים אותו, אתם מזמינים אותו.
קריאות מספסלי המערך:
– – –
אלעזר גרנות (המערך):
זו עמדתנו. איפה עמדתך? בשם מי אתה מדבר?
יעקב גיל (המערך):
תביא הצעת חוק.
שר התיירות א' שריר:
תגישו אתם, האופוזיציה, הצעת חוק.
יעקב גיל (המערך):
מדוע? מדוע? אדוני ראש הממשלה, הוא רוצה שאנחנו נגיש הצעת חוק. אני חושב שזאת הזכות שלך.
רוני מילוא (הליכוד):
– – –
רפאל סויסה (המערך):
– – –
רענן נעים (המערך):
– – –
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת רוני מילוא, לאחר שהצלחתי להשליט קצת סדר בצד ימין, אתה מפריע לי בצד שמאל.
אריה נחמקין (המערך):
אדוני היושב–ראש, אחרי יוסי, הפרוע השני הוא רוני.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
יכול להיות, ייתכן מאוד.
ראש הממשלה מ' בגין:
כפר–ויתקין, הרי אנחנו קרובים. אתה יודע. אנחנו משפחה אחת.
יעקב גיל (המערך):
נהלל.
אריה נחמקין (המערך):
אני מוכרח להעיר לך. אני מנהלל, לא מכפר ויתקין.
ראש הממשלה מ' בגין:
מנהלל? כל הזמן הייתי תחת הרושם שאתה מכפר–ויתקין. שם כלתי.
אריה נחמקין (המערך):
על נושא "אלטלנה" הגענו לכפר ויתקין.
ראש הממשלה מ' בגין:
אתה רואה שנפגשנו איפה שהוא?
אריה נחמקין (המערך):
נפגשנו שם, לצערי.
ראש הממשלה מ' בגין:
שלא ניפגש פעם שנייה בנסיבות כאלה.
אריה נחמקין (המערך):
לא, במקום טוב יותר.
ראש הממשלה מ' בגין:
כן, נכון.
אדוני היושב–ראש, היתה קריאה כזאת לספסלים האלה, שלא ינסו ליצור רושם, שהם מנהלים את ענייני המדינה, משום שאינם מנהלים אפילו את ענייניהם שלהם כהלכה.
יהודה חשאי (המערך):
אין שומעים.
ראש הממשלה מ' בגין:
ואת ענייני המדינה אנחנו ננהל, כל עוד יש לנו אמון העם ואמון הכנסת. מי ייתן ותהיינה בחירות מוקדמות ונוכיח לכם מה כוחכם, ובייחוד למפ"ם. שם-טוב, היזהר מפני בחירות.
אורי סבג (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ' בגין:
נו, די בצעקות. אפשר לדבר ברוח טובה.
ובכן, יש האומרים, שעל הממשלה נפלה מכה, ושהיא עצובה ונבוכה. לא היה ולא נברא. אני רוצה לומר לכם, ידידים, אתם עדיין אינכם יורדים לסוף דעתנו, עדיין. עוד תרדו, תרתי משמע. אני אומר לכם: כל יום, כל לילה, כשאני נזכר במערכה הזאת עם תקיפי העולם, על מה? – על ירושלים האחת, היחידה, שלמה, בירת ישראל. על מה?
יעקב גיל (המערך):
בזה תקבל סיוע. אל תדבר על ירושלים.
ראש הממשלה מ' בגין:
על יהודה ועל שומרון, עריסת תרבותנו, על ארץ ישראל. כל יום אני אומר: אשרני שנתפסתי על דבר מצווה. אנחנו מנהלים את המערכה הזאת בהתרוממות רוח, בגאווה יהודית, באמונה עמוקה. אין לנו שום פיק ברכיים. איש לא יקבע בשבילנו את גבולותיה של ארץ ישראל. איש לא יקבע בשבילנו מה היא מולדתנו.
קיבלתי את המכתב של הנשיא רייגן, שאמר: אפילו תשובתכם לא תהיה חיובית "I will stand by this position with total dedication". אני מקבל את הדברים ברצינות. אני פונה לנשיא רייגן מבמת כנסת ישראל ואומר לו במילים פשוטות: ממשלת ישראל קבעה את עמדתה כלפי העמדות שבשמך הועברו אלי – לאו, דחינו אותן, ומאחורי עמדה זו נעמוד "with total dedication". אבל יש הבדל. בשבילך, אדוני הנשיא, זה עניין מדיני. אולי אתה צריך בכל זאת להתקרב יותר לערב הסעודית; אולי אתה רוצה שוב ללחוץ את ידו של המלך חוסיין, לאחר שהוא היה "ברוגז" במשך ארבע שנים תמימות עם קודמך, הנשיא קרטר, ואפילו סירב לבוא לוושינגטון; אולי יש לך מגמות נוספות בעולם הערבי. זו מדיניות. אני מכבד אותה. זה דבר רציני. בשבילי, אדוני הנשיא, בשבילנו, אדוני הנשיא, חיינו הם, מולדתנו היא, ארצנו, ארץ אבותינו וארץ בנינו. זה ההבדל. והעולם כולו ייווכח איזו dedication תזכה.
שום פיק ברכיים אין לנו. אנחנו ידידי אמריקה ונוסיף להיות ידידי אמריקה. בעניין לבנון, אנחנו משתפים פעולה ונוסיף לשתף פעולה. אם מישהו ירצה להוציא מידינו את יהודה ושומרון, נאמר לו: יהודה ושומרון לעם היהודי לדורי דורות. כן, למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט. זאת הודעתו של העם היהודי ברובו המכריע במולדת ובתפוצות הגולה. אני רק משמש לו פה. וילעגו המלעיגים ויתלוצצו המתלוצצים. ביאליק אמר משהו על המתלוצצים האלה. שום דבר לא ישנה את המצב הזה, ונזכה במערכה, בעזרת השם. בעזרת השם, נזכה במערכה הזאת ונוציא את עמנו למרחב.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
ובכל זאת אתה שם כובש, וככובש תצא משם.
היו"ר מ' כהן-אבידב:
חבר הכנסת תופיק טובי, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. חבר הכנסת תופיק טובי, קראתי אותך לסדר בפעם הראשונה.
ראש הממשלה מ' בגין:
אדוני היושב–ראש, כראש הממשלה הריני מתכבד לבקש מן הכנסת לאשר את החלטת הממשלה מיום 2 בספטמבר 1982.