הישיבה המאה עשרים ואחת של הכנסת העשירית יום רביעי, כ' באלול התשמ"ב 8 בספטמבר 1982 – הודעת הממשלה על מבצע "שלום הגליל"
דברי הכנסת:
מליאת הכנסת
מראה מקום:
דברי הכנסת כ' אלול התשמ"ב, 8 בספטמבר 1982
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
ב–11 ביוני 1982 הכרזנו באופן חד–צדדי על הפסקת אש. לוא המחבלים, כמו הסורים, קיבלו באותו יום את הכרזתנו, היו נמנעים סבל, שפך דם, קורבנות, שכול ויתמות, קודם כול מאתנו, וגם מן האוכלוסייה האזרחית, גם בקרב המחבלים. אך הם לא שעו לנו, ולא רק המשיכו לירות על חיילינו, אלא גם הודיעו, שהמלחמה תימשך. אז לא היתה לנו שום דרך אחרת, אלא לדחוף אותם צפונה. והלחימה נמשכה.
שלושה הישגים קשורים במבצע "שלום הגליל": ראשון – שלום לגליל ובגליל לכל יישוביו ולכל תושביו.
ההישג השני הוא, אדוני היושב–ראש: נתנו מידה רבה של שלום לאזרחי ישראל... לאחר שסילקנו כושר לחימה מ–25,000 מחבלים מצוידים בנשק חדיש, הצלנו מספר בלתי נודע של חיי אזרחים, ובמידה רבה הבטחנו גם שלום לישראל ולאזרחיה.
שלישית, אדוני היושב–ראש: באמת הופגן וחודש כוח ההרתעה של צה"ל. היו ימים שהושם לגביו סימן שאלה; נעלם, איננו עוד. הופגן כוח הרתעה אדיר המונע תוקפנות, המונע מלחמות, לעיני כל מדינות ערב ובאוזני כל שליטיהן.
אני מסכם את הדיון המסכם על מבצע "שלום הגליל": אנחנו, במבצע הזה, הבטחנו שלום לגליל ולכל תושביו, במידה רבה שלום לישראל ולכל אזרחיה. הגברנו את כוח ההרתעה. ניצחנו. אשרינו שזכינו לניצחון הזה.
רציתי לומר משהו מתוך הלב: אוי לאנשים שצריכים לקבל בימים ובלילות החלטות מסוימות, אבל אם אין ברירה, אם צריך להגן על עם ישראל ועל ארץ–ישראל – תתקבלנה, ואלה הממונים יעמדו בנחישות וברצון חזק ובאורך רוח, ולא יתחשבו בהשמצות, לא בארץ ולא בחוץ–לארץ, ולא בתמונות עלובות, שפלות, ולא במאמרים פוגעים ומעליבים; לא יתחשבו באלה ויעשו את מלאכתם וימלאו את חובתם עדי הניצחון.
ואני כבר זקן, עוד מעט אהיה בן 70, ומגיל 10 אני ציוני.
יש ציניקנים המלגלגים על ערכים היסטוריים, על זיכרונות. אנחנו לא ציניקנים, אנחנו אנשים רציניים, כך בנינו, כך נלחמנו, כך הקרבנו, כך התקדמנו, כך הגענו עד הלום, כולנו יחד על מחנותינו השונים, כל אחד בזכותו, כל אחד בדרכו.
שלושה–עשר ימים ושלושה–עשר לילות ישבנו בקמפ–דייוויד, והמשלחת הישראלית קבעה, תבעה, הבהירה: האוטונומיה היא לתושבים ולא לשטח. האוטונומיה – רעיון שלנו; המלה "מלאה" – שלנו; האוטונומיה היא לתושבים ולא לשטח.
התוכנית הזאת [תוכנית רייגן-א.ט.], לדעתי, מתה בהיוולדה. היום היא כבר לא קיימת, ובוודאי בעתיד לא יישאר ממנה אלא זכרה. והידידות בין ישראל ובין ארצות–הברית של אמריקה תוסיף להיות קיימת ותהיה לבבית.
אני רוצה לומר, ידידים, שאני נתתי היום כבוד לבן–גוריון, על–ידי שסיפרתי את אשר סיפרתי לכנסת. הוא היה יריב שלי, וידיד שלי בשנות חייו האחרונות, וכל חברי הכנסת יודעים זאת... הוא היה ציוני, מאבות הציונות, וכל הכבוד לו. לפי דעתי, הוא גם טעה. כל אחד טועה. הוא עשה גדולות ונצורות.
אני אומר לכם: כל יום, כל לילה, כשאני נזכר במערכה הזאת עם תקיפי העולם, על מה? – על ירושלים האחת, היחידה, שלמה, בירת ישראל. על מה?... על יהודה ועל שומרון, עריסת תרבותנו, על ארץ–ישראל. כל יום אני אומר: אשרני שנתפסתי על דבר מצווה. אנחנו מנהלים את המערכה הזאת בהתרוממות רוח, בגאווה יהודית, באמונה עמוקה. אין לנו שום פיק ברכיים. איש לא יקבע בשבילנו את גבולותיה של ארץ–ישראל. איש לא יקבע בשבילנו מה היא מולדתנו.
