הזכות והסכנה

א.

יש, כפי הנראה, אמת בהנחה כי מדינאים לומדים משגיאות קודמיהם – כיצד לחזור עליהן. אנשי מדינה רבים קראו ספר, שהוכתב בשנות העשרים בכלא מינכן וכלל תכנית מפורטת של השתלטות פאן-גרמנית. הם קראו, אך מיאנו להאמין, כי ייעשה ניסיון ממשי להגשים את התוכנית הזאת. המאורעות, שהתחוללו באירופה בשנות השלושים הראשונות, היו צריכים להמחיש לכל בר-דעת או פקוח עיניים, כי התכנית עליה לגלגו רבי המדינות היא רצינית כמוות. אבל הללו הוסיפו להפנות עורף לא רק לכתוב בספר אלא גם למציאות הנכתבת על ידי מחברו. עד שבאתם השואה.

מקץ שלושים שנה כתב – או הכתיב – רודן פאן-ערבי חוברת, בה גילה את תכניתו כיצד להשתלט על המזרח התיכון ועל יבשת אפריקה. רבים המדינאים שקראו חוברת זו, אך גם הם, על אף ניסיון קודמיהם, סרבו להתייחס אליה ברצינות. לו השליטים דהיום היו לומדים משגיאות העבר כיצד להימנע מהן, היה הרודן הפאן-ערבי, המסכן את שלום האנושות כולה, נזרק בנובמבר 1956 לאשפתות ההיסטוריה. והמצב במזרח התיכון היה שונה לחלוטין מזה הקיים והמתפתח בימים אלה.

אבל אם מדינאים בארצות רחוקות, שהטיחו עיניהם מראות, ראויים למנוד ראש, מה נאמר על אנשים הקרובים למוקד המאורעות? עם צירופה של סוריה למצרים הנאצרית, טענו ראשי מפלגות הקרויות פוליטיות בישראל כי זוהי ראשיתה של תנועה לאחדות ערבית, ועלינו לכבדה. אנחנו, אשר למדנו את ההתבוננות במציאות ואת ראייתה מזאב ז'בוטינסקי, הזהרנו כי לא איחוד הוא אלא סיפוח, המשמש צעד ממשי ראשון לקראת הגשמת התכנית הכלולה באותה חוברת "הפילוסופיה של מהפכה". אך האנשים, אשר מליצת הקידמה בגרונם, לא שעו. וראש הממשלה, המאשים את קודמו המושפל ב"תינוקות פוליטית", השמיע משפט מותנה אשר ילדותי ממנו עוד לא נשמע בשפת המדיניות. הוא אמר כי לו האיחודים הערביים היו משלימים עם קיומה של ישראל, אפשר היה אפילו לברך עליהם. לו! אבל הן עובדה היא, שהם אינם משלימים; אז למה לברך על פי תנאי שאינו קיים? "לוליות" החלה לא על העבר אלא על ההווה, אין מוזרה ממנה. במקום להזהיר את העולם מפני מזימותיו, הנסתרות והגלויות, של נאצר, באה הכשרתו המוסרית בשם ישראל וממנה. "נאצר לא היה עושה את אשר היטלר עשה", אמר ראש ממשלה יהודית באזני העם האמריקאי. ויצחקו כל בני השטן על פני האדמה ומתחתיה.

המאורעות האחרונים במזרח התיכון נותנים לקח נוסף. כל מי שאינו מצוי אצל הלכות מדינה ודרכי מדיניות, נוטה להאמין כי שליטים יודעים תמיד, או לפחות בדרך כלל, מה לעשות באשר לרשותם עומדים דינים וחשבונות חשאיים, הנמנעים מבשר ודם נטול משרה. לא פעם אחת בלבד ניסיתי להעמיד את הקוראת והקורא על הבלות ההנחה הזאת. כלום לא חזו בני דורנו, על בשרם ולא רק ברוחם, את השגיאות הגורליות שנעשו על ידי בעלי "האינפורמציה המוסמכת"? לא רק צ'רצ'יל הוכיח זאת ביחס לצ'מברליין; חרושצ'וב גילה זאת אפילו ביחס לסטאלין, ראש וראשון לשירות ריגול עולמי.

באו המאורעות בלבנון ובעיראק, והוכיחו כי שירותי המודיעין של אמריקה ושל אנגליה צולעים על שתי ירכיהם. המרידה בבירות הפתיעה, בראשיתה, את וושינגטון ואת לונדון. מאחר שהיא הייתה חוץ-צבאית, לא יכלה אלא להיות לממושכת. בדיעבד החלו שירותי המודיעין להתרוצץ ולמסור דינים וחשבונות, שאף הם לא היו מדוייקים. לעומת זאת, באה ההפיכה הצבאית בבגדד כהפתעה גמורה לגאוני הריגול המערבי. הקשר הוכן זמן רב לפני שהצליח. הוא הקיף מאות רבות של קציני צבא בכירים בכל השירותים, ואף על פי כן הוכו וושינגטון ולונדון בתדהמה מביכה, ביום בו נפל כתרו של פייסל יחד עם ראשו.

ודאי, עובדה זו מוכרחה להדאיג את כל בני החורין בעולם. אם שירותי המודיעין, בעיקר של ארצות-הברית, אינם יודעים דבר על המתרחש, או העומד להתרחש, בעיראק זו – מה הם יודעים על רוסיה, על כוחה, על תכניותיה, על מזימותיה, על הכנותיה? אם מול הרודנות, הפועלת בחושך, ניצבת החירות, המגששת באפלה, מה ילד יום? אולי הלקח, מחוץ לדאגה, הוא ברור. אל תאמינו עוד, בני אדם, כי שלטון וידיעה הם זיווג משמיים. ישנם שליטים המקבלים אינפורמציה סודית נכונה, והם אינם שמים לה לב. ישנם שליטים הקוראים דינים וחשבונות חשאיים מטעים, והם מקבלים, בהתחשב עמם, החלטות מוטעות לחלוטין. וישנם שליטים, אפילו אדירים, הלומדים על מאורע מסוים בדיוק כמוכם: לאחר שהתחולל. המסקנה היא כי אין יסוד לחולשת לב או מוח כלפי נושא משרה רמה, או תיק סודי. כמוך, אזרח, ולעתים יותר ממך, הוא יכול לתעות ולטעות. ההגיון, גם אם אין הוא היחידי, הריהו הטוב באינפורמטורים.

ועוד לקח. העולם חייב ללמוד, פעם לתמיד, כי הרודנות פועלת במחתרת. כל מה שהיא עושה כלפי חוץ, אינו אלא הסוואה מכוונת לפעולתה הממשית מתחת לפני השטח. אם מוסקבה שולחת תזכירים ואגרות ומציעה לכנס ועידות, לא לשמם ולשמן היא עושה זאת. מטרתה האמיתית היא אחרת לגמרי; והיא נעשית בסודיות מוחלטת וביסודיות רבה. וכחרושצ'וב, כן נאצר: הוא מדבר חלקלקות, מחייך, ואף משלם פיצויים. בשמעם ובראותם זאת, נמוג לבם של האמריקאים. והם מוכנים להאמין לו, להיטיב עמו, לפייסו. ומשהם מוכנים לכך, אץ ראש ממשלת ישראל ונותן אליבי מוסרי לנאצר: אין להשוותו להיטלר. אבל כל אלה הבל ורעות רוח המה. הכל חייבים ללמוד כי הרודנות, החובקת זרועות עולם והמנסה לחנקו, פועלת בחדירה, בחתירה ובהסוואה. תחילה באה החדירה; בהמשכה מופעלת החתירה; ועל שתיהן מחפים שברים ותזכירים וקידות וחיוכים. שיעור זה עולמי הוא. מי יתן ולא יישכח עוד לעולם.

ג. [כך במקור]

ועוד שני שיעורים, מיוחדים לנו, עלינו ללמוד. המבצעים המתפתחים לנגד עינינו במזרח התיכון, מוסברים בסעיף 51 של מגילת האומות המאוחדות, הוא הסעיף המאשר את זכותה הטבעית של כל אומה להגנה עצמית. כאשר אנחנו, אנשי תנועת-החרות, הסברנו ימים רבים לפני מבצע סיני כי בתנאים המיוחדים שלנו, אין לראות בהתקפה הגנתית תוקפנות, קיללונו מבית ולא הבינונו מחוץ. עתה נרשום לפנינו כיצד, ובאיזו הרחבה אדירה, מפרשים עמים בשעת הצורך או הדחק את המושג של הגנה עצמית, המוכרת במשפט הבין-לאומי. ואין זה מספיק לרשום; יש להסביר. יש ערך לתקדימים, ואין לזלזל בהבהרתם מבעוד מועד.

השיעור השני קשור בחשבון נפש לאומי, אשר ישר-לבב פשוט, לאו דווקא פרק ט"ו לתהילים, מטילו עלינו. האין זאת שכל אזרחי ישראל – שרים, חברי כנסת, עסקני מפלגות, עיתונאים – אומרים: "אה, האמריקאים הללו; אלמלא מדיניותם חסרת התבונה, לא היינו כלל מגיעים למתיחות זו, הנושאת בחובה סכנות מי ישורן. לו חיילי הצי שלהם היו מצטווים לנחות בלבנון לפני חודש, או אפילו לפני שבוע, לא הייתה מבוצעת ההפיכה בבגדד. ואלמלא היו מתחסדים ולוחצים כפי שלחצו בנובמבר 1956, לא הייתה סוריה מסתפחת למצרים, ולא הייתה מרידה בלבנון ולא הייתה הפיכה בעיראק, כי נאצר לא היה עוד." ואם באיומים סובייטיים המדובר, כלום אין היום איומים כאלה? ואם בסיכון בהתמודדות כלכלית הדברים אמורים, כלום אין רוסיה חזקה היום, בסוגי נשק שונים, מכפי שהייתה לפני שנתיים בקירוב? נאנחים, איפוא, מבקרי אמריקה דישראל ואומרים לעצמם ולעמיתיהם כי לכל הדעות, אין עוצמה זהה עם חוכמה.

ככה? שלטון, בעל כוח אדיר, הוא לאו דווקא נושא התבונה. ומה על שלטון, בעל כוח קטן? אלמלא הממשלה האמריקאית ומדיניותה, היה המצב במזרח התיכון אחר, אומרים בבטחה בני ישראל. ולמה לא יוסיפו, כי לו הייתה לישראל ממשלה אחרת ומדיניות אחרת, היה המצב – ובמיוחד מצבנו שלנו – שונה בתכלית השינוי?

אילו שעות כושר היו לנו מאז חידשנו את עצמאותנו? אילו שינויים יכולנו להנהיג, להשיג, עם אבידות מועטות ביותר, ואף בלעדיהן? אבל הממשלה, על כל הרכביה, נטפלה – לא רק בעניינים דתיים – למילה הרומית סטטוס-קוו, ולא זזה הימנו עד שהוא התמוטט כליל. אין לומר כי הממשלה לא הוזהרה במשך כל השנים הללו; אילו פעמיים אמרנו לה, בכנסת ומחוצה לה, כי המושג סטטוס-קוו במזרח התיכון – אין אווילי ממנו. המזרח התיכון, אמרנו, הוא הר געש; איך יקויים בו הסטטוס דאתמול? היתואר סטטוס-קוו סביב ווזוביוס [וזוב, הר געש באיטליה] הפעיל, סביב אתנה הפורצת? אבל הממשלה בשלה: יש לשמור על הסטטוס-קוו ואנו שומרים עליו. כך חלפו, ללא ניצול, שעות הכושר המופלאות ביותר, שסופקו לנו בידי אויבינו עצמם.

ואלמלא אותו ליל הבהלה של נובמבר 1956? ואלמלא נטישת עזה? הפרסטיז'ה של נאצר, כלומר שלטונו ועתידו, היו בידינו. החזרנו לו לא רק את עזה שלנו, אלא גם את הפרסטיז'ה שלו, כך ניצל שלטונו. רודן עם פרסטיז'ה שבורה, דינו לעזאזל; כלל גדול הוא.

מי שאומר ביחס לממשלה האמריקאית "אלמלא…", חייב לומר כי אלמלא עוונות המחדל וחטאי המעשה של ממשלתנו, לא היינו מגיעים לסיבוכים ולסיכונים של היום והבריטים לא היו חוזרים, בדרך בה חזרו, לארץ ישראל המזרחית, הכבושה עדיין בידי הענף האחרון של השושלת ההאשמית שלא נגדע עדיין. מי שאינו מוכן לבקר את ממשלתו שלו, בל יעז לבקר ממשלות זרות.

ד.

המתיחות הבין-לאומית גוברת והולכת. שום גורם לא אמר עדיין את דברו האחרון. לנו צפויות סכנות רבות, ולא רק מצד אחד; ולא רק קרובות, אלא גם רחוקות. נראה אותן, כמקובל בדור התקומה, בלא מורך לב, אך בעיניים פקוחות. ומתוך הסכנות המרובות, השיקול המתחייב והמכריע הוא מהי הגדולה והחמורה בהן.

בבואנו להעריך את הסכנה בשיאה, עלינו להבחין – אך לעולם לא להפריד – בינה ובין זכותנו על ארץ ישראל השלמה. מבחינת הזכות ההיסטורית, אשר עלינו להעלותה תמיד ובגלוי, אין שום הבדל אם ענף אחד של השושלת ההאשמית היורדת מחזיק באדמתנו הכבושה, או שני ענפיה המאוגדים שולטים בה, או כל שלטון או כל צבע נכרי אחר מחזיקים בה. כל שלטון זולת עברי בארץ ישראל הוא בלתי חוקי; כל צבא זולת עברי העומד על אדמת אבותינו הוא צבא כיבוש נכרי. וזכותנו תוגשם בשלמותה. זאת אמונתנו השלמה.

אולם מבחינת הסכנה לקיומנו ולעתידנו רב הוא ההבדל; אם לאורך הקו הזמני המזרחי, הארוך והפרוץ, עומד חיל ערבי שכיר אחד, או לצדו ניצב צבא אויבים נוסף, או עמם היו עומדים שני צבאות אויבים נוספים – כולם תחת פיקוד אחיד, שמזימת בעליו קבועה וידועה. לו זה היה קורה, היינו דומים למבצר צר במצור. ביוזמת אויב אכזרי, זומם ומתכנן, הייתה צפויה לנו מלחמה כל-חזיתית אשר בה, גם אם היינו פורצים ומביסים אותו, היינו משלמים מחיר דמים בל-ישוער. מהו, איפוא, שיא הסכנה הישירה? הווה אומר, השתלטותה של כנופיית נאצר, הדרומית-צפונית-מזרחית, על ארץ-ישראל המזרחית. לכן חייבת ישראל והיא תהיה חייבת, מבלי לעצום עין מסכנות מדיניות וצבאיות אחרות, למנוע בכל האמצעים העומדים לרשותה את הסכנה המיוחדת הזאת. והעולם חייב לדעת.

ישראל גם חייבת להשמיע במפגיע את התביעה, כי בכל מבצע במזרח התיכון, שתכליתו לשים קץ לתוקפנות הרודנית, תשותף צרפת.