גורמים מסייעים לציונות

 גורמים מסייעים לציונות

(מלחמת היהודים בכח הנשק - בכל המקרים?)

אהדה וידידים דרושים לכל אומה השואפת להשיג, תוך כדי מלחמה, את חרותה. אף מעצמות גדולות, בהלחמן נגד מתקיפים או למען הרחבת השפעתן, אינן מוותרות על ידידות ותמיכה של גורמי חוץ, והן עושות מאמצים רבים, כדי לזכות בעזרתם. אין זאת אומרת, כי יש לראות באהדה ובידידים את חזות הכל, או את העיקר בדרך להשגת המטרה הלאומית. חושבנו, כי דווקא הדוגמא שלנו, דוגמת הציונות, והעם העברי, יכלה להוכיח לכל בר בי רב, כי מתוך "אהדה" ורבוי "ידידים" אפשר... לרדת לטמיון. מה לא עשינו במשך 25 שנים, כדי לזכות ב"אהדת העולם", כדי להוכיח לו, כי מפעלנו הוא מפעל הומניטרי, נעלה ונשגב? העמדה לנו "אהדה" זו בעת משבר? העזר לנו "טוהר" דגלנו, עת נחרץ גורלה של יהדות אירופה ע"י המדיניות הארצישראלית? שטות היא, איפוא, לדבר בשנת 1944 על "אהדה" אנגלית או על ידידים אנגליים, כעל בסיס המדיניות הציונית. נסיון של 25 שנים עומד מאחורינו בשאלה זו; ומי שאינו לומד מנסיונות בקביעת דרכי המאבק הלאומי, אינו רשאי לעסוק במדיניות.

הגורמים המכריעים

לו היינו מנסים לקבוע בצורה מוחשית - בעזרת פירמידה - את חשיבות הגורמים המכריעים במלחמה לאומית, היתה הפירמידה נראית ככה:

הבסיס - זהו המאבק העצמאי, המדיני והמשקי של האומה; החלק שמעל הבסיס - זוהי שותפות האינטרסים בין האומה הלוחמת ובין גורמים חיצוניים, המוכנים, מבחינת האינטרס שלהם, להושיט לה עזרה ממשית; ורק בראש הפירמידה יופיע גורם ה"אהדה". כל מי שמנסה להקים סדר אחר, מתיימר לבנות פירמידה הפוכה, "הנשענת" על ראשה. וכזו כנראה היתה עד כה "הפירמידה הציונית".

ע"י מלחמתנו הננו מנסים להחזיר - ומחזירים - לתנועת השחרור העברית את בסיסה, ואם, ביוצאנו ממנו, נעלה לשלב גבוה יותר, אל הגורם המסייע הראשון, אל הגורם של שותפות האינטרסים בין הציונות לבין גורמי חוץ, יהיה עלינו להציג, בראש וראשונה, את השאלה הבאה: הקיים ניגוד יסודי ונצחי בין אנגליה והציונות, או הקיימת, ביסוד הדברים, שותפות אינטרסים בין האימפריה הבריטית לבין העם העברי, השואף לחזור למולדתו?

אין אנו מציגים שאלה זו על מנת להשיב עליה תשובה סופית. לדעתנו, אין אנו - היהודים - יכולים להשיב לשאלה זו. הרי לשוא טרחו במשך 25 שנה דוברי הציונות, שניסו לשכנע את האנגלים, כי האינטרס שלהם ושלנו חד הוא; לא את האנגלים הם שכנעו, אלא את עצמם. התשובה הסופית בענין זה תינתן, לפי טבע הדברים ע"י האנגלים, ורק ע"י האנגלים, ואילו יהודים יכולים רק להציג תנאים שיאפשרו או שימנעו שיתוף פעולה בין העם העברי לבין אנגליה.

תהא זו אוילות מבחינה לאומית, אם נכריז השכם והערב, כי ידידותנו עם אנגליה תהא שרירה וקיימת בכל התנאים, אפילו במקרה שתחוסל על ידיה, באופן סופי, שאיפת הדורות.

השאלה הגורלות מוצגת פה מתוך כוונה אחרת. היא באה להוכיח, כי מלחמת שחרור עברית היא הכרחית בכל התנאים, כלומר, בין אם נקבל - למען הנתוח ההגיוני - את ההנחה הפסימית ביחס לאנגליה ובין אם נקבל את ההנחה האופטימית.

ההנחה התבוסנית

נתחיל בהנחה א. אם האנגלים רואים באמת סתירה בלתי מגושרת בין האינטרס האימפריאלי שלהם ובין שיבת-ציון כללית, לא תעזור לנו "האהדה", ולא יועילו ידידים. הם, הידידים, יתנו לנו, אמנם, "סיפוק-נפש" לפעמים ע"י הופעתם מעל במת הפרלמנט, ע"י מחאותיהם מעל עמודי ה"טיימס", אך אוי לה לאומה - כפי שחזינו על בשרנו - המסתפקת "בספוק" כזה. איך אומר הפתגם? "בין העדר והרועה נבקע השה". מה נשאר לנו במקרה כזה?, להלחם. ואז תאמרו: למלחמה זו אין סיכויים; האימפריה חזקה מאתנו והיא תשמידנו. יתכן. אך מה צפוי לנו אם נלחם? היעמדו חצי מליון יהודים בלתי מזויינים - אין לשכוח, כי במוקדם או במאוחר ייעשה הנסיון לגזול מאתנו את נשקנו ה"בלתי ליגלי" - נגד כל אויביהם המוסתים? האם לא יהיה גורלנו בארץ כגורל היהדות באירופה?

אלו הן שאלות אכזריות. אך שומה עלינו כבר היום להציגן, כי גם העולם וגם אנו למדנו, שאין מיעוטים מוכרחים דוקא לחיות בתוך שיעבוד; אפשר להשמידם במאה העשרים לפי חרב; ולא יקום שום "אוהד", כדי להצילם. לו יהודי פולין היו מבינים את האמת הזאת, לא היו אולי מצילים את עצמם מכליון, אולם הם היו מתחילים בהתנגדות ולא מסיימים בה את תהליך הטבח ההמוני.

לישוב העברי, בתור מיעוט בארץ ישראל, לישוב עברי בן חצי מיליון נפש, מחוסר כל אותם מכשירי הגנה, שהם, כפי-שראינו בעולם האלימות הזה, הכרחיים כדי לשמור על קיום האומה - צפויה, בין כה וכה, השמדה וכליון. ואם ככה, הרי מוטב כבר עכשיו לקום ולהלחם ואף ליפול במלחמת שחרור גאה.

ברם, אין אנו מסכימים לדעה התבוסנית, שמלחמה כזו היא מחוסרת כל סכויים. אמנם, האימפריה חזקה מאתנו ויש לאל ידה להשמיד אותנו בהתמודדות פיסית. אך מנהיגיה, כפי שהאנגלים אומרים, "יחשבו פעמיים", טרם יחליטו להכניס את מדינתם למאבק דמים זה. ישנם בעולם גורמים אחרים, אשר בלי ספק, ירצו לעזור ליהודים לוחמים נגד מכריתיהם, הבאים, אחרי הגרמנים, לכלותם. וזו היתה אחת המ?דות של מלחמת שחרור זו - תוכלו לקרוא לה מלחמת יאוש - להפעיל, בלית ברירה, כל גורם אחר בעולם, שיהיה מעונין, מבחינת האינטרס שלו, לעזור לנו במאבקנו. גורמים כאלה ישנם. ורק במלחמה נעוררם להחיש לנו עזרה ממשית.

הסיכום הוא פשוט: אם אנגליה החליטה סופית לחסום בפני העם העברי את הדרך ציונה, נשארה לנו רק דרך אחת: להלחם עד הסוף לשחרורנו ולעתידנו, כי אחרת נושמד בלי מלחמה.

ההנחה האופטימית

עתה נעבור להנחה ב'. לפיה אין האינטרס חחיוני, היסודי, הטבעי, זה המונח בעצם מעמדה הגיאוגרפי של בריטניה, מתנגד לאינטרס הציוני. הבעיה הציונית ופתרון שאלת ארץ-ישראל מהווים - לפי הנחה זו - סלע מחלוקת בין שתי האסכולות במדיניות הבריטית, שרק אחת מהן סוברת, כי לא כראי לה לאנגליה לתת יד למפעלנו ונוח לה יותר, אם המצב יישאר על כנו.

ידה של אסכולה זו - בכך מודים הכל - היא עתה על העליונה. אך ישנה גם - אומרים אלה שלא התיאשו מאנגליה - אסכולה שניה, המרכזת סביבה בעלי השפעה לא מעטים ודעת- קהל חשובה מאחוריה, אסכולה הסבורה את ההיפך: כי ישוב עברי בן מיליונים, מדינה עברית ידידותית בארץ-ישראל, הנה ערובה לאינטרסים של הדימוקרטיות הגדולות.

אם זהו המצב, הרי מתגלית לעינינו תמונה פוליטית ברורה. הגורמים האנטי-ציונים מנצלים את השפעתם על חוגי השלטון, את ישיבתם בתוך מנגנון השלטון; אחד הנימוקים העיקריים בהמשכת מדיניותם האנטי-ציונית הוא הנימוק של אי התנגדות של אחד הצדדים לאותה מדיניות. כל הגזירות האנטי-ציוניות, הנמקתן - אם כי לא סיבתן - היתה אחת: הערבים מתנגדים למפעל הציוני. והוכחה לכך - "מאורעות". מה יכול היה החלק האוהד לנו לטעון נגד נימוק זה? הניתנה לו אפשרות להצביע, כי גם מצד היהודים תבוא התנגדות רצינית, אם תבוצע מדיניות הבגידה כלפיהם? לא! ידידינו היו נאלצים תמיד להיעזר בנימוקים מילוליים בלבד. אין פלא, איפוא, כי באווירה של הנמקה כזו, הם נוצחו בווכוח עם הגורמים האנטי-ציוניים שמלאכתם היתה קלה. הם יכלו לטעון כי הפגיעה בנו, ביהודים, לא תתקל בהתנגדות, לא תצריך מאמצים רציניים להשלמת הסדר, ואילו "פגיעה" בערבים, תגרור אחריה "תוצאות איומות".

וודג'בוד וסטרבולג'י, ידידי הציונות, פנו לא פעם בקריאות לנוער העברי במולדת לאחוז בנשק, לעמוד "ולהגן בקומה זקופה" על אמונתנו הציונית. אם הם מייצגים את האסכולה האוהדת לנו באנגליה, הרי קריאותיהם הדרמטיות לא הופיעי על רקע רומנטיקה ביירוניסטית, אלא על בסיס של מדיניות ריאלית. אלו היו פניות של מדינאים אשר ידעו, כי אם מלחמתם לעניננו צריכה לשאת פרי, מוכרחה להנתן להם היכולת להצביע, כי בצוע המדיניות נגדנו תתקל בהתנגדות רצינית ותגרום לצרות רבות. אף ועדת פיל הבינה יפה את הגורם הזה, בהדגישה, כי אם "לא נעים לדכא מרד ערבי, הרי פי אלף פחות נעים יהיה לדכא מרד עברי".

גם עובדות היסטוריות מעידות, כי מלחמת שחרור של עם, הסובל מדכוי שלטון בריטי, אינה גורעת ממנו ידידים - אם ישנם כאלה - באנגליה גופא, אלא להיפך, היא מעוררת אותם לפעולה רבה לטובת אותו עם מדוכא, או מרומה. ביחוד מאלפת הדוגמא האירית. מלחמת האירים לעצמאות לאומית היתה, כידוע, למרכז המחלוקת הפנימית באנגליה ועל פי היחס אליה נקבעו תוצאות הבחירות לפרלמנט, למרות שהאירים לא בררו ביותר מה ימצא חן, או לא ימצא חן, בעיני האנגלים.

מסקנות

והסיכום? אם ההנחה על "שתי הנשמות" באנגליה, היא הנכונה, הרי הכרחי הוא לתת "תקון" לנשמת וודז'בוד, לתת לידידינו את הנימוק המכריע בהאבקותם נגד ווינטרטונים וסטורסים, שהם - אויבי הציונות הגלויים - השתמשו בו, על מנת להכריענו. והנימוק הוא: מלחמה ממשית, אף בכוחות בלתי שווים.,

אפשר איפוא להגיע למסקנה סופית זו: התקוממות הישוב נגד משטר הדכוי, מלחמת היהודים בכוח הנשק היא הכרחית, צודקת ומנומקת מבחינה פוליטית, בכל המקרים. אם אנגליה עומדת מולנו כצור סלע, כדי לחסל את הציונות, אין בכלל על מה להתפלסף ויש להלחם עד שארית הכוחות, כי כליוננו לא יאחר בין כה וכה לבוא, ואילו מלחמה פותחת אופקים רחבים לנצחון. ואם יש לנו עוד על מי לסמוך באנגליה; אם יש לנו ידידים נאמנים, שיהיה לאל ידם לשנות בצורה מהפכנית את "הקו" ולהביא לידי החזרת ארץ ישראל לעם העברי - הופכת מלחמתנו במולדת לנשק היחיד והמכריע שנוכל לתת לידיהם, כדי שיצליחו במאמציהם אלה.

וביחס לידידים בעולם הרחב, נאמר קצרות: נסו נא לדבר עם חיילים אמריקאים, יוונים, סרבים ואחרים, השוכנים במזרח התיכון, ותיווכחו איזה יחס כבוד אל העם העברי ואיזו אהדה לבניו הלוחמים עוררו כבר בקרב גויים פעולות הקרב של הנוער הלוחם... והרי זו היא רק התחלה.