בקונגרס ובכנסת

א.

אלה המתיימרים להבין את תולדות הדור טוענים כי ההסתדרות הציונית החדשה, פרי יוזמתו של זאב ז'בוטינסקי, לא הצליחה. זוהי, לדעתי, הערכה שטחית לחלוטין. כל מי שיאבה להתבונן מתחת לפני השטח כדי לראות נכוחה את המאורעות, את הסיבות ואת התוצאות, יודה כי אי אפשר כלל לדבר על כישלונה של ההסתדרות הציונית החדשה. הסיבה היא פשוטה: תנועת ההמונים ההיא לא הספיקה לא להצליח ולא להיכשל; היא הושמדה.

רוב מניגה של ההסתדרות הציונות החדשה היה מרוכז בארצות-זעקת-העוני היהודי, במזרחה, מרכזה ודרומה של אירופה. שם, בערי ליטא ופולין ורייסין ורומניה ורוסיה התת-קרפטית, עמדו בתורים ארוכים מאות אלפי יהודים, כדי להביע אמונם בזאב ז'בוטינסקי ומלחמתו למען הצלת ישראל ותקומתו. כל מאות האלפים הללו, המון מאמינים רב ועצום ואדיר, הוטלו, מלבד שרידים מעטים, לתהום הגזים. עם היעלמם, ניטל מן ההסתדרות הציונית החדשה עיקר כוחה הציבורי. אין איפוא לדבר על כישלונה, כפי שאי-אפשר לטעון ל"אי-הצלחתה" של פומפייה.

אולם ההסתדרות הציונית החדשה הספיקה, בשנות חייה המעטות, לזרוע זרע ממנו מצח עץ החופש בארצנו. הפרישה המדינית איפשרה את הפרישה הצבאית. אלמלא עזבו תלמידיו הנאמנים של זאב ז'בוטינסקי את ההסתדרות הציונית בשנות השלושים, ספק רב אם היה קם – או היה קיים – הכוח הצבאי העצמאי, אשר ברבות הימים פילס בפני האומה את הנתיב לחיי עצמאות. אלמלא הפרישה הצבאית בשנות השלושים ובשנות הארבעים, מה היה נותר מן השאיפה למדינה עברית בימינו, זולת אמרתו השנונה של מנהיג השומר-הצעיר, אשר טען בשעתו כי תנועתו המהפכנית דוחה את "החלום והשאיפה הבורגנית למדינה יהודית"; או זולת הכרזתו המופלאה של יריבו-שותפו, "בעל החזון" דבית מפא"י, לפיה ביסודה של מדינה יהודית יהיה מונח מוסר הוטנטוטי? יוצא כי ההסתדרות הציונית ה"פורשת" מילאה תפקיד היסטורי, אולי בלתי נראה לעין, במלחמת השחרור של הדור. היא עצמה הושמדה בגולה; אבל זרעה נבט באדמת המולדת.

ב.

כדי לדעת או ללמוד את זאת, לא הייתי צריך ללכת אצל הקונגרס הציוני הכ"ד; אבל בשבתי בו יחד עם ידידיי במשך ימים, ובעיקר בלילות, למדתי משהו אחר. הוברר לי לא מתוך שמיעה או ניחוש, אלא מתוך התבוננות ישירה, משום-מה לא יכול היה מורנו ורבנו לשבת שם, לנשום שם, לפעול שם, להישאר שם…

הגו בנפשכם. עדיין אין לנו מדינה; ובית נבחרים מתמיד אין. השנים הן גורליות. קיומה של האומה מוטל על כף המאזניים. וקונגרס ציוני, שמקור סמכותו בחירות-שקל מזויפות – מי אינו מודה עוד היום כי "מוסד" השקל היה למכונת זיוף המונית – מתכנס פעם בשנתיים או שלוש שנים. יושב לו קונגרס כזה באחת הערים השוויציות או הצ'כיות במשך שבוע או שבועיים, ומשחק בפרלמנטריזם, אשר את מהותו למדתי בפעם הראשונה מפי יושבת הראש האהודה בישיבת-עד-קריאת-שמע. יושבת הראש הנכבדה קובעת כי על פי התקנון, יש להצביע על החלטה מסוימת שלוש פעמים. וכך היא מונה: "מי בעד?" ידיים רבות מורמות. "מי נגד?" ידיים מועטות מורמות. והיא פוסקת: "הרוב בעד." ושוב היא מונה: "מי בעד?" "מי נגד?" עוד היא קוראת: "מי בעד?" "מי נגד?" שלוש פעמים, בזו אחר זו, מורמות הידיים ומורדות. לבסוף מצהירה יושבת הראש, בכל הרצינות החגיגית, כי ההחלטה המסוימת עברה שלוש קריאות ובזה היא נכנסת לתוקפה. שלוש קריאות! אני סביר כי גם השכוי, אשר בינתיים הבדיל בין יום ובין לילה, לא יכול היה להשמיע קריאות פחות פרלמנטריות.

כך הם שיחקו בימים ההם, בזיוף שקלים ובפרלמנטריום מזויף. לאחר ימים ספורים של "ויכוח כללי", לאחר לילות-נדודי-אינטריגה, היו מתפזרים לבתיהם ודורשים כי במשך עשרות החודשים הבאים לא יעשה זאב ז'בוטינסקי מאומה להצלת עמו הנלכד, אלא יקבל "מרות" של אלה הקוראים למדינה יהודית שאיפה בורגנית, או רואים בה נשוא למוסר הוטנטוטי.

ככותבי את הדברים האלה, החלים על העבר, מגיע לאוזני רחש-לחש: ומה על הכנסת? כלום אין הכנסת בימים אלה דומה לקונגרס הציוני של הימים ההם? השאלה הנלחשת-הרוחשת היא מיותרת; אני בעצמי עשיתי לטובת הקורא האלמוני את הפרובוקציה המחשבתית, בהעלותי בפתח דבריי את ההיקש בין הקונגרס ובין הכנסת. ואת ההיקש אעשה עד תום.

אמנם כן, גם הבחירות לכנסת אינן נקיות מזיופים ומסילוף. ישנם בהן קולות שנקנו בכסף; יש ומאחורי ההצבעה החשאית עומד איום נסתר של לחץ כלכלי, של תלות בפת הלחם. אלו הן תופעות חמורות, המוניות, המטילות צל אפל על הכרעת העם. אחת השאיפות של שוללי המשטר הקיים היא להעביר מן העולם כל פיתוי לאורח המצביע, או כל איום גלוי או נסתר עליו; אבל אפילו היום יש לראות את הבעיה בעיני חוש הפרופורציה. הבחירות הכלליות לכנסת הן בחלקן מסולפות, ומעיקרון הן ישרות ונכונות; ולהפך, הבחירות לקונגרס – הן היו בחלקן נכונות ומעיקרן מזויפות.

ההבדל השני אינו בנוהל או אף בנוהג, אלא בשטח הרבה יותר ממשי: בזמן. הכנסת, במשך שתי שנות כהונתה, אינה יושבת שישה-עשר יום, אלא שישה-עשר חודש. מבחינת דעת-הקהל, בית נבחרים מתמיד הוא כמעין ועידת עיתונאים מתמדת; שטות "יותר מדי ריאליסטית" היא לומר כי לדברים הנאמרים בכנסת אין שום השפעה על העם. השפעתם עינה תמיד נראית לעין; אין היא מיידית – היא מצטברת; אבל באחד הימים היא מתגלית, ונותנת לא רק אות, אלא גם פרי.

השבוע, למשל, שהיה הראשון לדיוניה המחודשים של הכנסת, הוכח כיצד היא יכולה בין השאר לשמש – בעקיפין – במה להפגנת חולשתה של המפלגה השלטת. ההפגנה של אמת-חולשה זו היא באמת ללא דוגמה; סיעה היושבת בממשלה, נמנעה מלהביע אמון בממשלה בה היא יושבת. כיצד סיעה זו יכולה, מבחינת עקרונותיה המוצהרים, להשתתף בממשלה זו – להתכחשות לעקרונות פתרונים. אבל עובדה ניצחת היא, שמפא"י ראתה את שותפיה לקואליציה נמנעים מלהביע אמון בה – והחרישה. כלום הייתה אפשרית השלמה חסרת תקדים זו עוד לפני מספר שנים?

הוחלשה המפלגה השלטת, הוחלשה עד מאוד, אם אין לה ברירה אלא "לחייך" לעבר שרים המחזיקים ידיהם על שולחן הממשלה, במקום להרימן למענה בשעת הצבעה פרלמנטרית מכרעת. חולשה זו, או ביתר דיוק הפגנתה קבל עם, עוד תצמיח תוצאות ביחס לשותפיה האחרים של מפא"י היורדת. איך אמר לי, בהזדמנות מסוימת של רוגז "עצור, ראש מפא"י? "ישנם דברים", אמר, "שאיני יכול למנוע אותם." נכון. וברבות הימים ירבו הדברים, בתהליך של ריסוק הפרסטיג'ה של המפלגה השלטת המושחתת. יום ירידתה, לא של הפרסטיג'ה בלבד אלא של המפלגה עצמה, אינו מתרחק, אלא מתקרב. הכנסת מסייעת בהתפתחות זו, ואף מחישה אותה. בטוחני כי מפא"י הייתה נותנת חלק רב מהון-הגזל שלה, כדי לחדש את ימי ה"פרלמנטריזם הציוני" כקדם, כדי להפוך את הכנסת לקונגרס. אבל היא אינה יכולה. "ישנם דברים, שאין היא יכולה למנוע אותם". כן ירבו.

השבוע התברר עוד משהו. אם הייתה עוד דרושה הוכחה לצביעותה המשחתת, לדו-פנקסנותה ולדו-פרצופיותה של המפלגה השלטת, הרי היא ניתנה על ידי שר האוצר מטעמה. איני רוצה, למען הטעם הטוב, להיכנס לפרטי הפרשה הנידונה. מספקת העובדה כי בעוד אשר דירתו הממשלתית של שר האוצר – הפרולטרי נורא – עלתה למשלם המסים העברי רבבות לירות, הייתה לו דירה (והוא מכר אותה כאחד הבורגנים) ששוויה הוערך בלמעלה מעשרים אלף לירות. וכך נוהג שר-אוצר פועלי, הטוען כי עובד התובע תוספת שכר כלשהי, מגיש מתנה… לנאצר. ברר…

אם מישהו חושב כי השר הזה וחבריו יתחמקו מדיון פרלמנטרי בשאלת הדירותיים, אינו אלא טועה. יהיה בירור. העם עוד ישמע את העובדות ואת כל המשתמע מהן. ואף אם לא תוסקנה מיד המסקנות הדרושות, פתי מי שטוען – מתוך העמדת פני ריאליסט ציני – כי לבירור כזה אין השפעה על העם ועל הכרעתו בימים הבאים.

אם נתבונן, על סמך דוגמאות אלו ואחרות, בשני ההבדלים היסודיים, המהותיים בין הקונגרס ובין הכנסת – נגיע למסקנה כי אנחנו יכולים להשתתף בקונגרס הציוני לא אף על פי שקיימת הכנסת, אלא משום שהיא קיימת.

ג.

אין לומר כי הקונגרס הציוני הכ"ד היה כולו שעמום, או כולו "שלוש קריאות", או כולו הכרזות מרוממות רוח של הנשיא הנבחר בזו הלשון העברית: "אני יודע איזה אישיות גדולות היו לפני, ואני מקווה כי אני קצת לא אבייש אותם". כה אמר הנבחר ברגע הגדול שלקראתו, כפי הנראה, התכונן כל ימי חייו, ובוודאי כל ימי הקונגרס; כך ולא אחרת אמר, גם אם ב"עיתון" הקונגרס היה כתוב "קצת" אחרת. לא, הקונגרס הציוני הכ"ד לא היה כולו שלילה; היה בו גם חיוב.

מי שלא שמע את נאומו של ידידנו דב שילנסקי על שאיפתו המוצהרת של שר-החוץ לקשור קשרים דיפלומטיים "תקינים" עם גרמניה, לא שמע מעודו נאום עליו אפשר לומר: "מרעיד לבבות". אני אומר את זאת אף על פי, או דווקא הודות לכך, שמשחר נעוריי הנני מהלך ב"עולם הנאומים". גם תוצאות ההצעה בשאלה זו לא היו נטולות משמעות. דוברה של מפא"י הציע, כדרכה, "לעבור לסדר היום" על הצעתה של סיעת חרות-הצה"ר, לדבריו, "לקשור באופן מוסרי את ידיה של ממשלת ישראל". בהצבעה נגד ההורדה מסדר-היום לא נשארנו לבדנו; הצטרפו אלינו חברי סיעות אחרות, רובם מן ה"מזרחי". אבל הרוב הצביע "בעד". התוצאות האריתמטיות היו בערך אלו: 80 קולות "נגד" (ההעברה לסדר-היום), ו-150 קול "בעד"; אבל בישיבה ההיא השתתפו למעלה מארבע מאות צירים. פירוש הדבר כי קרוב למאתיים צירים נמנעו, באורח הפגנתי, מלתמוך בשאיפתו הלוהטת של שר-החוץ; והרי אלה, יחד עם השוללים הגלויים, היו רוב מכריע בקונגרס. לא בקלות תוכל הממשלה "לעבור לסדר-היום" על מידה זו של הסתייגות בין-יהודית ממדיניותם של חלק משריה.

ביום ה-28 באפריל פרסם ה"ניו יורק טיימס", מעטו של הומר ביגרט, כתבה מן הקונגרס, מוקדשת לבעיית העלייה – או הפינוי – מאפריקה-הצפונית. מרבית הכתבה היא העתקה מפורשת של דברי ידידנו מר ז'ורנו, אשר ייצג בקונגרס הכ"ד את חברינו בטוניס. קראתי ושמחתי. אם הדחיפות במסע-פינוי-והצלה של אחינו באפריקה-הצפונית הועלתה בפני דעת-הקהל היהודית והלא-יהודית בארצות-הברית ובמדינות אחרות, שוב על ידי ידידנו היא הועלתה. יהודי טוניס יכולים להתגאות בבנם הטוב, מר ז'ורנו.

גם ההחלטה המדינית, שערכה הוא כמובן מוגבל, אינה חסרת חשיבות – הן מבחינת מה שהוצא ממנה, והן מנקודת ראות הדברים שנכללו בה. הוצע לומר בשם הקונגרס הציוני, כי מדינת ישראל "מושיטה יד לשלום עם שכניה". דחינו את הנוסחה הזאת בלי תנאי. לו היא היתה נשארת בהצעת-ההחלטה, היינו רואים בה סיבה מספקת  להבאת החלטה נפרדת שלנו. אבל היא לא נשארה. אפשר לומר: זכר לא נשאר ממנה. הקונגרס לא "הושיט יד" אלא הביע, על פי הצעתנו, אמונה באפשרות ובצורך של שלום בין עמי ערב ובין עם ישראל. אנחנו ניסחנו את הפיסקה הזאת, כפי שנתקבלה על ידי הקונגרס, בגלל טעמים מספר: ראשית, הממלכה הקרויה "ירדן" אינה "שכן" של ישראל, היא חלק כבוש של ארצו. שנית, בלתי אפשרי הוא שלום בין מדינת ישראל, כמו שהיא קיימת, ובין מדינות ערב. כל עוד מדינתנו משתרעת על רצועת חוף צרה, יאמינו אויבינו כי יוכלו, באחד הימים, להטילה הימה; וכל עוד יאמינו בכך, לא יעשו שלום עמה. מאידך גיסא, לא היינו אנחנו יכולים להסכים לחוזי שלום בהם היתה כלולה, בתנאים הקיימים, הכרה בכיבוש הנכרי של חלקי מולדתנו. אחד מאסונותינו המדיניים הוא כי ממשלתנו הסכימה מלכתחילה שלום-בלי-תנאי, בעוד אשר חוקי הוא ונכון הוא ונבון הוא לומר: אמנם, רוצים אנחנו בשלום, אבל יש לנו תנאים לשלום צודק, לשלום עם בטחון, לשלום בלי פחד, לשלום בר-קיימא... שלום דרוש לעם ישראל. אליו נשאף. באחד הימים יבוא. את זאת הצענו לקונגרס הציוני לומר: וכך אמר.

הקונגרס לא אמר, כפי שהוצע לו מתחילה, כי דרוש לנו נשק כדי "להגן על שלמותה הטריטוריאלית של ישראל". "שלמות טריטוריאלית" של מדינת ישראל היא תרתי דסתרי. פירושה:  שלמות טריטוריאלית של… ירושלים השסועה, או שלמות טריטוריאלית של ארץ מבותרת. במקום הגדרת-ההבל הזו, היוצאת חודשים לבקרים מפי שרינו, נאמר – על פי הצעתנו, בהחלטת הקונגרס – כי בנינו ובנותינו דורשים נשק כדי להגן על "ריבונות מולדתם". ואמנם כן, בכך אני בוטח: אם תקרינה מלחמה כללית, יגן הנוער העברי לא על שלמות החלוקה, אלא על ריבונות מולדתו השלמה.

על פי דרישתנו, הצהיר הקונגרס בהחלטתו על "הקשר ההיסטורי הבלתי-מנותק בין העם היהודי ובין ארץ-ישראל". מתחילה הוצע לכתוב על קשר בין העם היהודי ובין מדינת ישראל, אבל אחרי דיונים ממושכים נתקבל הנוסח שלנו, המופיע בגוף ההחלטה הכללית. הפיסקה הזאת אינה טעונה פירושים רבים. ידוע לכל כי מדינת ישראל אינה משתרעת אלא בחלקה של ארץ-ישראל. הקונגרס, בהעלותו על נס את הקשר ההיסטורי בין עמנו ובין ארץ-ישראל, קבע כי לא נותק ולא ינותק הקשר בין העם היהודי ובין חלקי ארץ-ישראל הכבושים. יתכן כי משרד-החוץ, בעמדו על המשמעות המוסרית של משפט זה בהחלטת הקונגרס, יתחלחל. אל תחולי, קריה. לא מן הנמנע הוא, כי אפילו את עוד תודי לתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי על הכללת פסקה זו בהצהרה המשותפת. הקונגרס הכ"ד לא היה כולו שלילה.

יודעני: לו הייתי מסיים בחגורת החיוב העקיפה, המסויגת, היה הקורא שולח בי ממרחקים לא נודעים מבט של תימהון, שפירושו: "העיקר שכחת?" לא שכחתי. אכתוב עליו – בתנאי שתסכים, עמית, כי אין הוא כלל העיקר; לפחות בעיניי, אין הוא אלא "עיקר".

ביחס להצטרפותנו להנהלת ההסתדרות הציונית, היו בקרב סיעת חרות-הצה"ר בקונגרס שתי דעות. אני כותב על כך ללא סימן של התנצלות וללא שמץ של התפארות. תנועה חופשית אנחנו. שיטת דיונינו הפנימיים מבוססת על שכנוע הדדי. בדרך כלל מתקבלות החלטותינו מתוך הסכמה כללית. הסיבה היא פשוטה: אנחנו מאוחדים בכל שאלות היסוד. סבורני כי אין היום באומה תנועה מאוחדת יותר מתנועתנו. אבל אם לאחר אמצעי השכנוע נחלקות בכל זאת הדעות, מכריע הרוב. זוהי ההכרעה אצלנו. אחרת אין. באחרת אינינו רוצים.

האם היה בנציגותנו בקונגרס רוב בעד הצטרפותנו להנהלת ההסתדרות הציונית, או נגדה? לשאלה זו איש אינו יכול להשיב; הסיבה היא שמעולם לא נפלה הכרעה בשאלה זו. האמת היא כי הרוב המכריע של ידידינו מחוץ לארץ רצה בהשתתפותנו במוסד העליון המבצע של ההסתדרות הציונית, בה הם פעילים. גם חלק של הידידים בארץ חייב השתתפות זו; אולם היו ידידים, אשר שללו לחלוטין את השתתפותנו בהנהלה. ובניגוד למה שפורסם בעיתונים מסוימים, לא הייתה הכרעה בשאלה זו.

הטקטיקה שננקטה על ידי דוברינו בקונגרס הייתה, לדעתי, נכונה; לא היה צורך בהכרעה, כל עוד לא קיבלה סיעתנו הזמנה להצטרף להנהלה. היה, במשך ימים ולילות, דין ודברים בין סיעות שונות על שאלת הצטרפותנו. שיתווכחו, אמרו דוברינו; ויכוח זה, אשר את תוצאותיו יכול היה כל משקיף מנוסה לדעת מראש, אינו "הזמנה". רק אם נקבל הזמנה, נחליט אם לקבל אותה או לדחות אותה.

אפשר היה להקים בקונגרס הכ"ד הנהלה ציונית בלי המפלגה האחראית לאסונותינו, ובלי המבוכה בעלת שתי המולדות. אבל הרוב, זולתנו, נרתע מלהרים יד על ה"מסורת" של שלטון מפא"י או של שותפות עמה. אף זהו לקח אשר חיוב בו. המפלגות הלא-מרקסיסטיות היו מוכנות ללכת עמנו, אך לא היו מוכנות ללכת בלעדי מפא"י. למה? כי מפא"י עודנה חזקה. אמנם, היא חלשה מכפי שהייתה; אך אינה עדיין חלשה במידה הדרושה. מפלגות אלו ילכו עמנו, כאשר אנחנו נהיה חזקים מן המפלגה השלטת. נשתדל להתחזק. ונדמה לי כי בין שאר הדברים אשר מפא"י אינה מסוגלת עוד למנוע אותם, זהו הדבר: שהיא עצמה תעזור לנו להתחזק יותר ויותר.