בקונגרס ובכנסת
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון א' סיון התשט"ז, 11 במאי 1956
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אולם ההסתדרות הציונית החדשה הספיקה, בשנות חייה המעטות, לזרוע זרע, ממנו מצח עץ החופש בארצנו. הפרישה המדינית איפשרה את הפרישה הצבאית. אלמלא עזבו תלמידיו הנאמנים של זאב ז'בוטינסקי את ההסתדרות הציונית. בשנות השלשים, ספק רב, אם היה קם, או היה קיים הכח הצבאי העצמאי, אשר ברבות הימים פילס בפני האומה את הנתיב לחיי עצמאות. אלמלא הפרישה הצבאית בשנות השלשים ובשנות הארבעים, מה היה נותר מן השאיפה למדינה עברית בימינו, זולת אימרתו השנונה של מנהיג השומר-הצריער, אשר טען, בשעתו, כי תנועתו המהפכנית דוחה את "החלום והשאיפה הבורגנית למדינה יהודית", או זולת הכרזתו המופלאה של יריבו-שותפו, "בעל החזון" דבית מפא"י, לפיה ביסודה של מדינה יהודית יהיה מונח מוסר הוטנטוטי? יוצא, כי ההסתדרות הציונית ה"פרושת" מילאה תפקיד היסטורי, אולי בלתי נראה לעין, במלחמת השחרור של הדור. היא עצמה הושמדה בגולה; אבל זרעה נבט באדמת המולדת.
אנחנו ניסחנו את הפיסקה הזאת, כפי שנתקבלה על ידי הקונגרס, בגלל טעמים מספר: ראשית, הממלכה הקרויה "ירדן" אינה "שכן" של ישראל, היא חלק כבוש של ארצו. שנית, בלתי אפשרי הוא שלום בין מדינת ישראל, כמו שהיא קיימת, ובין מדינות ערב. כל עוד מדינתנו משתרעת על רצועת חוף צרה, יאמינו אויבינו כי יוכלו, באחד הימים, להטילה הימה; וכל עוד יאמינו בכך, לא יעשו שלום עמה. מאידך גיסא, לא היינו אנחנו יכולים להסכים לחוזי שלום בהם היתה כלולה, בתנאים הקיימים, הכרה בכיבוש הנכרי של חלקי מולדתנו. אחד מאסונותינו המדיניים הוא כי ממשלתנו הסכימה מלכתחילה שלום-בלי-תנאי, בעוד אשר חוקי הוא ונכון הוא ונבון הוא לומר: אמנם, רוצים אנחנו בשלום, אבל יש לנו תנאים לשלום צודק, לשלום עם בטחון, לשלום בלי פחד, לשלום בר-קיימא... שלום דרוש לעם ישראל. אליו נשאף. באחד הימים יבוא. את זאת הצענו לקונגרס הציוני לומר: וכך אמר.
