ארץ ישראל שיבת ציון, צדק חברתי
אדני היושב ראש, חברי הנשיאות, גבירותי ורבותי הצירים לקונגרס. ביום ט' בתמוז תשכ"ז שלושים יום לאחר תום מלחמת ששת הימים החליטו ממשלת ישראל וההנהלה הציונית יחדיו לפרסם קול קורא אל העם היהודי באשר הוא שם. בו נאמר בין השאר: ישראל נחלצה מן הסכנה הנוראה. נפרץ המצור, שוחררה נחלת אבותינו. נגאלה ירושלים ותהי לעיר שחוברה לה יחדיו.
ועוד: "כל בית אב בעם היהודי נקרא לשתף עצמו בעליה לבניין ארץ-ישראל והבטחת עתידנו".
יכולנו להעיד, יחד עם חברים אחרים בממשלה ובהנהלה הציונית, כי במסמך הזה נשקלה כמקובל כל מלה. לא אמרנו עליה לבניין מדינת ישראל, אמרנו במפורש: עליה לבניין ארץ-ישראל. משמע: הבניין היהודי לא יעצר עוד על הקו המלאכותי שחילק שמונה עשרה שנים לפני כן את ארץ אבותינו. הבניין היהודי יעבור את הקו הירוק, נבנה את ארץ-ישראל.
(לאולם נכנסת גברת גולדה מאיר. מר בגין מברכה: בשם האופוזיציה הריני מברך את ראש הממשלה בקירבנו).
אני מבין שיש גם תגובה שלילית. אבל את המלים האלה כתבו הממשלה וההנהלה הציונית שבהם אתם רוב.
***
ואמרנו: שוחררה נחלת אבותינו. גברתי ראש הממשלה תזכור כי על מלים אלו היא חזרה בכנסת בהציגה את ממשלת הליכוד הלאומי אשר היא הגברת מאיר התייצבה בראשה. שוחררה נחלת אבותינו, אלו הן מלים פשוטות. גדולות, פשוטות בגדולתן. גדולות בפשטותן. לאמור לא לקחנו, לא נטלנו לא כבשנו – שיחררנו. החזרנו לבנינו אחרינו את נחלת אבותינו המקודשת לעם היהודי מימי קדם ועד עולם.
בשם ברית חרות-הצה"ר הנני מתכבד להציע לקונגרס לשוב ולאשר את תוכנו העיקרי של הקול הקורא המשותף לממשלת ישראל ולהנהלה הציונית. אני קורא לכל הסיעות בקונגרס אשר נציגיהן ודובריהן סמכו ידם על התוכן הזה להרים ידם כדי שהקונגרס יאמר לעם היהודי ולכל העמים: ארץ-ישראל היא ארצנו מולדתנו ואת ארץ-ישראל נבנה על ידי התנחלות בכפר ובעיר. בחברון ובבית לחם, ביריחו ובשכם כי כולן ערי אלוהינו, ערי ארצנו שחוברה לה יחדיו.
***
מאז פתח הרצל את הקונגרס הציוני הראשון שאפה הציונות ליצור רוב יהודי בארץ-ישראל ולעשותה למדינה יהודית. בגלל תהפוכות התקופה וזדון הלבב היינו חייבים בשנות הארבעים להגשים את הציונות על ידי הפיכת סידרי ההגשמה, היינו חייבים ללחום למען הקמת מדינה יהודית כדי ליצור את הרוב היהודי.
היום הזה ברוך השם יש רוב יהודי בארץ ישראל. רוב גדול. מעתה ואילך שאיפת הציונות אינה עוד רוב יהודי בארץ-ישראל, אלא רוב היהודים בארץ-ישראל. שאיפה זו יש לה סיכוי ממשי להתגשם עד תום המאה הזאת.
לבני העם הערבי באצרנו נתן שיווי זכויות. קידמה חברתית וכלכלית, הכרה לא רק בזכויותיהם כיחידים אלא גם בלאום הערבי שיובטח לו פיתוח חופשי של תרבותו, לשונו, מורשתו הדתית והלאומית.
עניננו צודק. אחוז אחד, אחוז אחד בלבד של העם הערבי הגדול אשר לו שמונה עשרה מדינות ריבוניות עם שלושה עשר מיליונים קילומטרים מרובעים חי בארץ ישראל ויהיה תחת ממשלה יהודית בשיווי זכויות אזרחי מלא.
***
אין עם בעולם הרוצה בשלום יותר מאתנו. אין עם בעולם הרוצה בשלום כמונו. אין פלא. אין עם אשר איבד בדור אחד שליש מבניו ואין עם אשר במשך חמישים השנים האחרונות לא היתה בחייו אפילו שנה אחת בלי תשפוכת דמים. עלינו לזכור כי כאשר אוייבינו אומרים כי הם לא יסכימו לכל הסדר עם ישראל אלא על פי שני תנאים בל יעברו:
- נסיגה לקוי הרביעי ביוני ששים ושבע, הצעה הנדחית על ידי תשעים ושבעה אחוזים של העם בישראל המיוצג בכנסת בבית הנבחרים שלה.
- פתרון הבעיה של העם הפלשתיני – מילת ריכוך הקרויה בלעז euphemism ובני דורנו נתנסו במשמעות האמיתית של מילות הריכוך למינהן – עלינו לדעת שכאשר אויבינו מציגים שני תנאים כאלה, הרי בשילובם אחד פירושם: שאיפה להרוס את מדינת היהודים
***
מלחמת ששת הימים היתה מלחמת התגוננות.
גבירותי ורבותי לעולם לא נשכח את היום הרביעי ביוני אלף תשע מאות שישים ושבע. ישבנו בחדר הישיבות של הממשלה, עשרים ואחד יהודים כמוכם, איש לא שמע לנו. זה היה אולי החדר הסגור ביותר ביום ההוא עלי אדמות.
היינו מוקפים כוחות אדירים. שלוש מאות אלף חיילים מקצועיים המוסתים לג'יהאד, להשמיד את היהודים. קרוב לאלפיים טנקים, שבע מאות מטוסים, קרוב לאלף וחמש מאות תותחים כבדים, שמענו עד היום ההוא קריאות להשמיד לאבד להרוס להטיל אימה לא להשאיר שריד ופליט מהם. הגיעה השעה בה יקיץ הקץ על מדינת ישראל. כך שמענו מרבת עמון, מקאהיר ומדמשק ומביירות.
ביום ההוא ישבנו ודנו מה לעשות כדי להציל את עמנו משואה חדשה. קצין בכיר בצבאנו עשה חישוב בלתי רשמי כי במלחמה שתבוא עלינו נאבד מאה אלף אנשים. האומדן הרשמי של צבאנו היה שלושים אלף אבידות בנפש. כאשר תמו הקרבות ספרנו שבע מאות תשעים ואחד חללים מקרב טובי בנינו. קרוב לאלפיים פצועים. בשבילנו היה זה קורבן דמים בלתי משוער. אך נשער בנפשותינו חלילה מאה אלף שלושים אלף אבידות בנפש. הן זו היתה שואה לעמנו. טובי בנינו היו נופלים. כזה היה המצב. כולנו זוכרים בשבתנו באותו חדר סגור, בבואנו להחליט להורות לצבאנו לא לחכות עוד, עד אשר יבואו מפציציהם ויהפכו בתינו לבתי קברות חלילה, עד אשר יבואו טנקיהם וינסון לפרוץ ולחתוך את המדינה לשתיים, אלא לצאת לקרב. להביס את האוייב, להדביר את התוקפן, להודפו. אמרנו אז איש לרעהו: איננו יודעים מה יאמר העולם. אנחנו פה בחדר הסגור יודעים, כי אם כך נצווה זה יהיה השימוש בזכות להגנה לאומית עצמית במובן הנשגב ביותר בתולדות אנוש. לא רק להגן על המדינה אלא להציל עם משואה שניה. זאת היתה מלחמת התגוננות. כללים גדולים במשפט הבינלאומי המה. אם אומה מתגוננת הודפת ומביסה את התוקפן בעקבות המלחמה הזאת חלים שינויים טריטוריאליים יסודיים גם בחוזה השלום, ואת זאת עלינו לומר בגלוי באוזני על העמים ללא כל התחמקות.
כך היה אחרי מלחמת העולם הראשונה בחוזי השלום בוורסיי, בטריאנון, בסן-ז'רמין, בלוזאן, בסבר. כך אחרי מלחמת העולם השניה. אחרי חתימת מגילת האומות המאוחדות, בפריס בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע. בחוזה השלום עם פינלנד ואיטליה. הונגריה, רומניה, בולגריה. כך בחוזה השלום בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת בין אמריקה לבין יפאן. כך הוא בהצהרת השלום בין יפאן לבין הצדקנית ברית המועצות בשנת 1956. ועלינו לומר בפשטות: הכללים האלה חלים על כל העמים. והכללים החלים על כל העמים יחולו גם על העם היהודי.
***
יש רוב יהודי בארץ-ישראל, מיעוט ערבי. נתעוררה לפני ארבע שנים ומחצה הדאגה לבעיה הדמוגרפית. טבלאות ניתנו לנו לאמור, כעבור שלושים שנה, בגלל ההפרש בגידול הטבעי, ישיגו הערבים שיוויון עמנו, ואחר כך יעלו במפרם עלינו. הריני בא לבשר לקונגרס כי הטבלאות הלאה הושמו הצידה על ידי המציאות עצמה. אין פלא, החישוב דאז היה על פי העבר חמישה עשר אלף עולים מדי שנה בשנה. ואילו בארבע השנים האחרונות עלו בממוצע בין שלושים לארבעים אלף יהודים. הרוב היהודי לא קטן בחמישה אחוזים בשישית הזמן מאותן שלושים השנה. הרוב היהודי על פי דעתו של סטטיסטיקן ידוע הפרופסור זוהר אף גדל. אך בודאי לא ירד.
אנחנו יכולים לומר היום אל רק מתוך אמונה אלא מתוך הכרת המציאות, כי הרוב היהודי בארץ-ישראל ילך ויגדל. מדוע? מלחמת ששת הימים היתה מעשה מהפכני גם בשביל היהודים במערב, גם בשביל היהודים במזרח. באים אלינו יהודים לאלפיהם ויבואו לרבבותיהם מארצות האימיגרציה היהודית המסורתית. זהו חזיון נדיר. אנשים מהגרים מארצות שונות, ואפילו מארצם שלהם כדי להעלות את רמת החיים שלהם. בימינו בשנים האחרונות באים יהודים מארצות האימיגרציה לארץ-ישראל ביודעם שיורידו את רמת חייהם. זו איננה אמיגרציה, זוהי ריפטריציה, והיא תלך ותגדל.
***
מן הצד השני רוסיה. גיברותי ורבותי בקונגרס העשרים וחמישה התנהל דיון מעמיק רציני בין שתי אסכולות ביחס לאחינו בביתר המועצות.
האחת – יש ללחום למען חידוש האוטונומיה התרבותית של היהודים ברוסיה, לחידוש התרבות האידיאית. האסכולה השניה – יש ללחום, יש לשאוף לשיבת ציון של אחינו מברית המועצות לארץ-ישראל.
הוויכוח ההוא הוכרע. לא רק על ידינו אלא בעיקר על ידי אחינו בברית המועצות. אדרבא, נציג לעצמנו את השאלה. האם יש מישהו, מלבד איש הזיות מוחלט, המעלה על דעתו שהמשטר בקרמלין יתיר ליהודים לפתוח בתי ספר לעברית, ללמד את התנ"ך, לחנך לאהבת ציון, להחדיר את ההכרה כי ארץ-ישראל היא, איך אומרים אחינו, (מתורגם מרוסית) המולדת ההיסטורית של העם היהודי? היש מישהו המעלה על הדעת אפשרות כזו? מה הוא מעלה על הדעת? איך אומרים ברוסיה. לאומית כצורה, סוציאליסטית בתוכנה, זו האוטונומיה. ביידיש באותיות אשוריות יחנכו ביומון, בתיאטרון, ברדיו לאמור, מדינת ישראל היא מדינה ריאקציונית, תקופנית, אברהם אבינו היה סוחר בקר עשיר. משה רבנו כלל לא נולד. יחנכו ביידיש באותיות אשוריות לשנאת ציון, לאיבת ישראל.
הלכך עלינו לשאוף? הנה כי כן בקונגרס ההוא נאמרו בשם ברית חרות-הצה"ר הדברים האלה:
"אדוני הנשיא, יורשה לי לומר שקונגרס ציוני והסתדרות ציונית והעם היהודי החופשי בכל חלקי תבל מקווים, כי עוד בדורנו זה נראה את בני עמנו מרוסיה שבים אלינו למדינת ישראל, לארץ-ישראל, לארץ אבותיהם". אשרינו שזכינו לכך.
***
אנו יכולים היום לומר בפשטות בענוה ללא כל התנשאות, כי אחרי חמישים וחמש שנה בהן הקומוניזם ניסה להשמיד את הציונות על ידי לילות חסרי שינה, על ידי בתי כלא ומחנות ריכוז, על ידי הרעבה, על ידי עלילות דם – אחר חמישים וחמש שנים כאלו הציונות גברה על הקומוניזם.
היא גברה עליו בארבעה עשר במאי אלף תשע מאות ארבעים ושבע, כאשר נציגה של ברית המועצות עמד בפני אירגון האומות המאוחדות ואמר: "ידוע יפה כי מאורעות דמים התרחש בארץ-ישראל. מאורעות אלה נעשים תדירים יותר ויותר. מסיבה זו הם מושכים במידה הולכת וגוברת את תשומת הלב של עמי העולם. ומעל לכל של אירגון האומות המאוחדות". והוסיף יש להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל.
הנצחון השני המכריע, ההיסטורי של הציונות על הקומוניזם מוצא את ביטויו ביום, בו במחנה ריכוז סובייטי – רבים היושבים פה יודעים מה הוא – במחנה ריכוז סובייטי אחותנו רייזה פלסניק עונדת מגן דוד.
***
אסור לבוא גם לקונגרס ציוני ולנסות לתאר את חיינו בארץ-ישראל כאידליה. אין אידליה. יש לנו בעיות. הבעיה המכרעת, שהיא חברתית אך מעיקרה היא מוסרית, היא קיומו של עוני בארצנו. עוני שהוא חרפה לחברה. כאשר זאב ז'בוטינסקי העלה את הרעיון של הנחת יסוד לצדק חברתי הוא הלבישו בפתגם המפורסם שלו של חמשת המ"מים. מזון, מעון, מלבוש, מרפא, מורה, בארץ-ישראל אין אדם רעב ללחם. מלבוש יש. כך או אחרת. מרפא יש. אבל הבעיה החברתית החמורה שהיא מוסרית, היא בכך: מעון ומורה. שתי המ"מים הללו עדיין לא מצאנו להן פתרון. לאמור, רבבות משפחות בישראל עדיין מתגוררות בתנאים בהם שלוש עד ארבע נפשות בחדר אחד. זוהי זוועה והזוועה היא חרפה.
בתנאים אלה של דיור לא תיתכן גם התקדמות בהשכלה, תנאי מוקדם בימינו לכל קידמה חברתית, עלינו לעשות מאמץ עליון. עלינו לגייס את כל העם היהודי. אן זה למעלה מכוחותיו בתקופת זמן סבירה לפתור את שתי הבעיות הללו בשביל רבבות משפחות מרובות ילדים. זה עניין רציני מאוד. בשביל מאות אלפי נפשות, עלינו לבטל את העוני בישראל והעם היהודי נקרא להתגייס למען ביטולו במהרה.
***
גבירותי ורבותי, אל נתעלם מן העובדה כי חלקים רבים של העם היהודי נרעש ונפעם לכם בקשר עם השאלה מי הוא יהודי. משום כך עלינו להסביר לכל צעיר בדברי נועם. בדרכי שלום, בשיכנוע, כי ביחס ליהודי אין הפרדה בין לאום לבין דת.
זה יחודנו, זה נצחנו משום כך החליטה הממשלה שלי היה הכבוד להשתתף בה בראשותה של הגברת מאיר, והכנסת ברוב מכריע, להכליל בחוק של מדינת ישראל את המושג גיור. אבל ברור שגיור הוא מושג הילכתי. משום כך עלינו לומר, כי אין גיור אלא על פי ההלכה.
***
הנוער היהודי בתפוצות הגולה - יש לומר במפורש גולה – הנוער היהודי בתפוצות הגולה חייב להיות לנוער עברי מבחינת הלשון. הוא צריך לא רק ללמוד עברית, הוא צריך לדבר עברית. ביקרתי לפני מספר שנים באוניברסיטה של קליפורניה והצעתי לסטודנטים היהודים שלנו ללמוד ולדבר עברית. אמרה לי סטודנטית אחת, אבל עם כך נהיה different שאלתיה מה רע להיות different? רע להיות indifferent.
היום בארצות הברית של אמריקה, המוני היהודים כבר לא יחשבו כי רע להיות שונה. כל ההתפתחות ההיסטורית בארצות הברית היא החזיון שקוראים לה היום אתניות. כל אחד נעשה שם שונה. לכן הנוער היהודי צריך לדבר עברית. זה יהיה גשר אדיר שעליו בבוא היום יעבור ויבוא לארץ אבותינו. צאו וראו, שוב מלמדים אותנו אחינו הגיבורים ברוסיה; כשהם נלחמים על זכויות היהודים שם, הם אינם דורשים תיאטרון ביידיש, הם דורשים זכות ללמד וללמוד עברית ותנ"ך.
בארצות המערב לא צריך ללחום על כך. דרוש הרצון. העם היהודי חייב לגייס כל מאמץ אפשרי למען כל צעיר בקמפוס, בכל מקום, רק אז תיווצר האחדות היהודית האמיתית יהודי כל עוד לא בא לארץ-ישראל, ידבר עברית. בבית, ברחוב בין ארץ-ישראל לבין תפוצות הגולה עדי ריכוז במולדת.
***
גבירותי ורבותי, אנו חיים בסימן ניצחונה של התנועה הלאומית היהודית, הציונות. שאולי אין נמצא לה דוגמה בימים אלה של נצחון של התעלות, של הגשמה, הציונים מעלים ספק, האם הציונות צודקת. האם עלינו לקיים ריבונותנו על ארץ-ישראל. איזה פרדוקס. אני מחזיק בידי את "מנצ'סטר גארדיין" מיום התשיעי בנובמבר אלף תשע מאות שבע עשרה. הוא מכיל ידיעות מפורטות על שני מאורעות היסטוריים אשר השפיעו עלינו השפעה גורלית, לשלילה ולחיוב.
האחד ההפיכה הבולשביקית בפטרוגרד. השני הצהרת בלפור. על הראשון אנו יודעים את הכל. ביחס לשני אקרא באוזניכם איך האנגלים הבינו בתשיעי בנובמבר 1917 את פירושה של הצהרת בלפור.
וכך הם כתבו:
"We speak of Palestine as a country, but it is not a country. It is at present little more than a small district of the vast Ottoman tyranny. But it will be a country, it will be the country of the Jews. That is the meaning of the letter which we published today, written by Mr. Balfour to Lord Rothschild for communication to the Zionist Federation. It is at once the fulfillment of an aspiration, the signpost of a destiny. Never since the days of dispersion have the extraordinary people scattered over the earth in every country surrendered the hope of an ultimate return to the historic seat of its national existence. We recognize and shall continue to recognize the Holy Land as the National Home of the Jewish People."
("אנו מדברים אודות ארץ-ישראל, כארץ, אולם אין זו ארץ; כיום, אין זה אלא מחוז קטן של העריצות העות'מנית הנרחבת. אף זו תהיה ארץ – ארצם של היהודים. זהו מובנו של המכתב אותו פרסמנו היום, אשר נכתב על ידי מר בלפור אל לורד רוטשילד לשם העברתו אל הפדרציה הציונית. זוהי התגשמות של שאיפה ובעת ובעונה אחת גם ציון-דרך לקראת היעד. עם בלתי-רגיל זה אשר פוזר בתפוצות תבל, מעולם לא וויתר על תקוות השיבה למקור ההיסטורי של קיומו הלאומי, אנו מכירים ונוסיף להכיר בארץ הקודש כביתו הלאומי של העם היהודי.")
גבירותי ורבותי מה שאמרו הגויים לפני ההגשמה, מה שהבטיחו האנגלים לפניה. היהודים הציונים, לא יקיימו אחר ההגשמה? אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי מאמינים כי כן, בעזרת השם, יהיה, למען נהיה כולנו ראויים לשעה ההיסטורית הגדולה לה זכינו בימים אלה.