ארץ ישראל שיבת ציון, צדק חברתי

מאז פתח הרצל את הקונגרס הציוני הראשון שאפה הציונות ליצור רוב יהודי בארץ-ישראל ולעשותה למדינה יהודית. בגלל תהפוכות התקופה וזדון הלבב היינו חייבים בשנות הארבעים להגשים את הציונות על ידי הפיכת סדרי ההגשמה, היינו חייבים ללחום למען הקמת מדינה יהודית כדי ליצור את הרוב היהודי.

היום הזה ברוך השם יש רוב יהודי בארץ ישראל. רוב גדול. מעתה ואילך שאיפת הציונות אינה עוד רוב יהודי בארץ-ישראל, אלא רוב היהודים בארץ-ישראל. שאיפה זו יש לה סיכוי ממשי להתגשם עד תום המאה הזאת.

לבני העם הערבי באצרנו נתן שיווי זכויות. קידמה חברתית וכלכלית, הכרה לא רק בזכויותיהם כיחידים אלא גם בלאום הערבי שיובטח לו פיתוח חופשי של תרבותו, לשונו, מורשתו הדתית והלאומית.

עניננו צודק. אחוז אחד, אחוז אחד בלבד של העם הערבי הגדול אשר לו שמונה עשרה מדינות ריבוניות עם שלושה עשר מיליונים קילומטרים מרובעים חי בארץ ישראל ויהיה תחת ממשלה יהודית בשיווי זכויות אזרחי מלא.

אין עם בעולם הרוצה בשלום יותר מאתנו. אין עם בעולם הרוצה בשלום כמונו. אין פלא. אין עם אשר איבד בדור אחד שליש מבניו ואין עם אשר במשך חמישים השנים האחרונות לא היתה בחייו אפילו שנה אחת בלי תשפוכת דמים. עלינו לזכור כי כאשר אוייבינו אומרים כי הם לא יסכימו לכל הסדר עם ישראל אלא על פי שני תנאים בל יעברו:

· נסיגה לקוי הרביעי ביוני ששים ושבע, הצעה הנדחית על ידי תשעים ושבעה אחוזים של העם בישראל המיוצג בכנסת בבית הנבחרים שלה.

· פתרון הבעיה של העם הפלשתיני – מילת ריכוך הקרויה בלעז euphemism ובני דורנו נתנסו במשמעות האמיתית של מילות הריכוך למינהן – עלינו לדעת שכאשר אויבינו מציגים שני תנאים כאלה, הרי בשילובם אחד פירושם: שאיפה להרוס את מדינת היהודים

גבירותי ורבותי לעולם לא נשכח את היום הרביעי ביוני אלף תשע מאות שישים ושבע. ישבנו בחדר הישיבות של הממשלה, עשרים ואחד יהודים כמוכם, איש לא שמע לנו. זה היה אולי החדר הסגור ביותר ביום ההוא עלי אדמות.

היינו מוקפים כוחות אדירים. שלוש מאות אלף חיילים מקצועיים המוסתים לג'יהאד, להשמיד את היהודים. קרוב לאלפיים טנקים, שבע מאות מטוסים, קרוב לאלף וחמש מאות תותחים כבדים, שמענו עד היום ההוא קריאות להשמיד לאבד להרוס להטיל אימה לא להשאיר שריד ופליט מהם. הגיעה השעה בה יקיץ הקץ על מדינת ישראל. כך שמענו מרבת עמון, מקאהיר ומדמשק ומביירות.

ביום ההוא ישבנו ודנו מה לעשות כדי להציל את עמנו משואה חדשה. קצין בכיר בצבאנו עשה חישוב בלתי רשמי כי במלחמה שתבוא עלינו נאבד מאה אלף אנשים. האומדן הרשמי של צבאנו היה שלושים אלף אבידות בנפש. כאשר תמו הקרבות ספרנו שבע מאות תשעים ואחד חללים מקרב טובי בנינו. קרוב לאלפיים פצועים. בשבילנו היה זה קורבן דמים בלתי משוער. אך נשער בנפשותינו חלילה מאה אלף שלושים אלף אבידות בנפש. הן זו היתה שואה לעמנו. טובי בנינו היו נופלים. כזה היה המצב. כולנו זוכרים בשבתנו באותו חדר סגור, בבואנו להחליט להורות לצבאנו לא לחכות עוד, עד אשר יבואו מפציציהם ויהפכו בתינו לבתי קברות חלילה, עד אשר יבואו טנקיהם וינסו לפרוץ ולחתוך את המדינה לשתיים, אלא לצאת לקרב. להביס את האוייב, להדביר את התוקפן, להודפו. אמרנו אז איש לרעהו: איננו יודעים מה יאמר העולם. אנחנו פה בחדר הסגור יודעים, כי אם כך נצווה זה יהיה השימוש בזכות להגנה לאומית עצמית במובן הנשגב ביותר בתולדות אנוש. לא רק להגן על המדינה אלא להציל עם משואה שניה. זאת היתה מלחמת התגוננות. כללים גדולים במשפט הבינלאומי המה. אם אומה מתגוננת הודפת ומביסה את התוקפן בעקבות המלחמה הזאת חלים שינויים טריטוריאליים יסודיים גם בחוזה השלום, ואת זאת עלינו לומר בגלוי באוזני על העמים ללא כל התחמקות.

כך היה אחרי מלחמת העולם הראשונה בחוזי השלום בוורסיי, בטריאנון, בסן-ז'רמין, בלוזאן, בסבר. כך אחרי מלחמת העולם השניה. אחרי חתימת מגילת האומות המאוחדות, בפריס בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע. בחוזה השלום עם פינלנד ואיטליה. הונגריה, רומניה, בולגריה. כך בחוזה השלום בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת בין אמריקה לבין יפאן. כך הוא בהצהרת השלום בין יפאן לבין הצדקנית ברית המועצות בשנת 1956. ועלינו לומר בפשטות: הכללים האלה חלים על כל העמים. והכללים החלים על כל העמים יחולו גם על העם היהודי.

אסור לבוא גם לקונגרס ציוני ולנסות לתאר את חיינו בארץ-ישראל כאידליה. אין אידליה. יש לנו בעיות. הבעיה המכרעת, שהיא חברתית אך מעיקרה היא מוסרית, היא קיומו של עוני בארצנו. עוני שהוא חרפה לחברה. כאשר זאב ז'בוטינסקי העלה את הרעיון של הנחת יסוד לצדק חברתי הוא הלבישו בפתגם המפורסם שלו של חמשת הממ"ים. מזון, מעון, מלבוש, מרפא, מורה, בארץ-ישראל אין אדם רעב ללחם. מלבוש יש. כך או אחרת. מרפא יש. אבל הבעיה החברתית החמורה שהיא מוסרית, היא בכך: מעון ומורה. שתי הממ"ים הללו עדיין לא מצאנו להן פתרון. לאמור, רבבות משפחות בישראל עדיין מתגוררות בתנאים בהם שלוש עד ארבע נפשות בחדר אחד. זוהי זוועה והזוועה היא חרפה.

בתנאים אלה של דיור לא תיתכן גם התקדמות בהשכלה, תנאי מוקדם בימינו לכל קידמה חברתית, עלינו לעשות מאמץ עליון. עלינו לגייס את כל העם היהודי. אן זה למעלה מכוחותיו בתקופת זמן סבירה לפתור את שתי הבעיות הללו בשביל רבבות משפחות מרובות ילדים. זה עניין רציני מאוד. בשביל מאות אלפי נפשות, עלינו לבטל את העוני בישראל והעם היהודי נקרא להתגייס למען ביטולו במהרה.

הנוער היהודי בתפוצות הגולה - יש לומר במפורש גולה – הנוער היהודי בתפוצות הגולה חייב להיות לנוער עברי מבחינת הלשון. הוא צריך לא רק ללמוד עברית, הוא צריך לדבר עברית. ביקרתי לפני מספר שנים באוניברסיטה של קליפורניה והצעתי לסטודנטים היהודים שלנו ללמוד ולדבר עברית. אמרה לי סטודנטית אחת, אבל אם כך נהיה different שאלתיה מה רע להיות different? רע להיות indifferent.

היום בארצות הברית של אמריקה, המוני היהודים כבר לא יחשבו כי רע להיות שונה. כל ההתפתחות ההיסטורית בארצות הברית היא החזיון שקוראים לה היום אתניות. כל אחד נעשה שם שונה. לכן הנוער היהודי צריך לדבר עברית. זה יהיה גשר אדיר שעליו בבוא היום יעבור ויבוא לארץ אבותינו.

צאו וראו, שוב מלמדים אותנו אחינו הגיבורים ברוסיה; כשהם נלחמים על זכויות היהודים שם, הם אינם דורשים תיאטרון ביידיש, הם דורשים זכות ללמד וללמוד עברית ותנ"ך. בארצות המערב לא צריך ללחום על כך. דרוש הרצון. העם היהודי חייב לגייס כל מאמץ אפשרי למען כל צעיר בקמפוס, בכל מקום, רק אז תיווצר האחדות היהודית האמיתית. יהודי כל עוד לא בא לארץ-ישראל, ידבר עברית. בבית, ברחוב בין ארץ-ישראל לבין תפוצות הגולה עדי ריכוז במולדת.