כוח מול צדק

כוח מול צדק

א.

בזמן הדיון בכנסת על משפט פראג, תבעתי מתן הגנה מלאה, מוסרית ומדינית, לאזרחי ישראל שהוטלו לגוב הפאנקרטיה העממית. בעמדי על שיטות החקירה ששברו את נפשו של מר מרדכי אורן, הזכרתי קרבן אחר של שיטות אלו, עמו נפגשתי באזור ים הקרח. לפתע הפסיקתני דוברת הקומוניסטים וקראה לעומתי: "מספיק שאתה מגן עליו; זו אחת ההוכחות." השיבותי לה: "אני אגן על כל בן-אדם, שהוא חף מפשע ונפל בידי עריצים.

בשים לב לעובדות אלו, הריני יכול – מתוך רגש של שמחה כנה – לברך על שובו של מר אורן לחיק משפחתו, לרעייתו וילדיו, שסבלם היה כפול או משולש. אני שולח את ברכתי זו, על אף עובדות אחרות, שאינן זקוקות לשום הוכחה. לו במקומו של מר אורן, היה אחד מידידיי נופל בידי הסניף הצ'כי של הבולשת הסובייטית, לא היה מר יערי דורש להגן עליו – אלא להפך, היה ניצב ב"מלוא הכוח" לצד מרשיעיו. ולו אחד מידידיי היה משתחרר – אחרי ארבע שנות בידוד – מידי מעניו, לא היה מר יערי חושב על אישה ועל ילדים, אלא היה טוען כי הצדק הסוציאליסטי נהג לפנים משורת הדין; הללוהו. על סמך הניסיון רשאי אני, בוודאי, להוסיף ולומר כי לו מר אורן עצמו היה – במקרה הנידון – דוברה של מפ"מ, הוא היה אומר – בשבת אחי במאסר המהפכני – "טוב לו"; ואילו אחרי השתחררותו ממנו, היה אומר: "חבל ששחררוהו אחרי ארבע שנים בלבד; הוא עוד לא למד במידה מספקת; אבל אין בצדק הסוציאליסטי, הוא יודע לרחם ולחון ולחוס."

לא רק אני יודע כי מר יערי ומר אורן היו כך נוהגים וכך אומרים, לו במקומו של שליח "השומר הצעיר", היה נופל ידיד שלי לגיא החקירה הצ'קיסטית; גם הם יודעים את זאת. אף על פי כן, שמח אני על שובו של איש "השומר הצעיר" מן העולם אשר מוראיו אינם בלתי ידועים לי. זהו אחד ההבדלים בינינו. אני רושם אותו, ללא כל התנצלות על תגובה פשוטה של רגש אנושי, אשר מקומו לא יכירנו – כביכול – במלחמה מדינית. ההבדל הזה הוא, לדעתי, מקור גאווה לנו. כאלה הם; וכאלה אנחנו. איננו רוצים להיות אחרים. אנחנו נגן על כל בן-אדם חף מפשע שנפל בידי עריצים, אף אם הוא היה עוזרם בטרם היה לקורבנם.

אני שולח את ברכתי לאסיר הקומוניסטי המשוחרר 2321, מעל עמודי עיתון האסור בקריאה בקיבוצו, מזרע. בכל זאת, יש לי תקווה כי דבריי יגיעו אל מר אורן; הוא נמנה על מנהיגי "השומר הצעיר", המתירים לעצמם את אשר הם אוסרים על חבריהם: בין השאר, לקרוא בעיתונים יריבים. אני משער, איפוא, כי יוצא הצינוק של עולם-המחר יקרא את ברכתי. עליו להחליט, אם לומר "עד כאן" או להוסיף ולקרוא. אני הייתי בחפץ-לב מסתפק בברכה אנושית של אדם חופשי לאיש משוחרר. אבל יוצא התופת הודיע כי הוא חוזר ללא כל שהייה, לפעולתו הציבורית למען נצחונו של הסוציאליזם המהפכני. חובתי היא, איפוא, ולא רק זכותי, להשמיע באוזניו עוד כמה דברי אמת. עליי להזהירו מראש כי הם לא ינעמו לו, ויחליט נא הוא עצמו אם להפסיק את הקריאה או להמשיך בה.

ב.

בהתעניינות למעלה מן הרגילה, עקבתי בימים אלה אחרי העיתון "על המשמר" (אני מניח כי גם חבריי עשו כך; מה שמותר לי, מותר להם). מדי יום ביומו, מדי גיליון בגיליון, רבתה שם השמחה, החדווה, הדיצה. טבעי הדבר, אף מלבב. שובו של רע מעורר גיל בכל התנאים. אולם יחד עם גילוי הרינה החברתית, מצאתי הערכה אחת, חוזרת ונשנית: "חברנו, מרדכי אורן, עמד במבחן – למען כולנו". צר לי, אך הערכה זו אינה טבעית, כי היא אינה אמיתית.

האמת, אשר מר מרדכי אורן חייב להודות בה – להודות, לא ל"התוודות" – היא כי הוא לא עמד במבחן. הוא נשבר. הוא חתם על פרוטוקולים שהוכנו בשבילו על ידי החוקר הפאנקרטי. הוא הרשיע בפומבי את עצמו, את תנועתו, את עמו ואת מדינתו. הוא היה, כדבריו, ל"אובייקט חסר אונים" בידי מעניו. את רצונם הוא עשה – קודם במרתף האפל, בליל; ואחר כך לאור היום, קבל עם ועולם. אם זוהי עמידה במבחן, קשה להבין מה פירושה של אי- עמידה במבחן.

הדברים האלה, הקשים כאמת עצה, אינם צריכים להטיל צל על מר אורן, או לשלול ממנו – במידה כלשהי – את שמחת החיים אליהם הוא חזר; לא בעזרת מפלגתו ושתדלנותה, אלא בעזרת ההשגחה העליונה – בה הוא אינו מאמין – אשר החישה את קיצו של יוסף סטאלין. אמנם, ידועים לי אנשים אשר היו לי בידי הפיליה הצ'כית של הנ.ק.ו.ד. אלא בידי הנ.ק.ו.ד. עצמו, ועבר עליהם כל מה שעבר על מר אורן – לרבות צינוק אפל, מזון כמו לתינוק וגידופי לילה – והם לא חתמו על "אשמתם" ולא "התוודו". אבל על מקרה אורן, אולי יותר מאשר על מקרים אחרים, חל מוסר האבות: "אל תדון את חברך… [עד שתגיע למקומו]". במקום בו היה מר אורן, נשברים אנשים, בייחוד קומוניסטים מוצהרים. כהישבר קנה חלול בפני רוח עוקרת. מי אנחנו כי נאשימו בחולשת אופי, בכריעת ברך, בריפוש עצמי, בהתכחשות לכור מחצבתו? גדולים ממנו נשברו; חזקים ממנו זחלו בפני אינקוויזיטור מכוכב וזעקו בשארית כוחותיהם; בוגדים אנחנו, פושעים אנחנו, מרגלים אנחנו. אולם אדם אשר לא עמד במבחן, אין לומר עליו כי הוא עמד בו. הוא חייב לומר את האמת: ניסיתי, לא יכולתי. נאבקתי, נשברתי. וחבריו, וכל בני עמו, חייבים לנהוג כלפיו על פי מידת האמת. הם יכולים – הם אף צריכים – לפתוח לפניו זרועות ולבבות, להעבירו בשער-הרחמים, בשמחת פדיון שבויים. אבל שער אחד אין להעמיד לפניו: הוא שער הניצחון. אי הניצחון?

ג.

גם מפלגתו של מר אורן לא עמדה במבחן. אינני בטוח אם המשוחרר מצינוק הטומאה ימצא בקרוב זמן, או יכולת, או – מי יודע? – אפשרות לקרוא את דברי הכנסת מנובמבר 1952, המכילים את הנאומים ואת הצעות ההחלטה בקשר עם משפט פראג. יכול אני להבטיח את מר אורן כי אם יתפנה לקריאת החומר הישן הזה, הוא ימצא בו עניין, לא רק אישי אלא גם אנושי. אבל בינתיים אשמש לו, לחבר קיבוץ מזרע הסגור במנעול הקולקטיביות הרעיוניות, מזכיר נשכחות, ואביא בפניו את עיקרי הדברים שהושמעו אז על ידי דוברה הרשמי, המוסמך, של מפלגתו.

"מפלגת הפועלים המאוחדת" – נאמר בהודעה ההיסטורית ההיא – "רואה עצמה חלק בלתי נפרד של המחנה המהפכני בעולם, שברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות עומדות בראשו. אנו נעמוד לימין ארצות הסוציאליזם והדמוקרטיה העממית במאבקן להגשמת הסוציאליזם ובהגנתן מפני אויב מבית ומחוץ. שום התקפה ושום הסתה לא יזיזו אותנו מעמדתנו, שלה אנו נאמנים זה דור וחצי…"

המותר לי לבקש – לא את הקורא האלמוני, אלא את הקורא המשוער, מר מרדכי אורן – ליטול עיפרון ביד ולהדגיש, יחד עמדי, אי אלו מילים בסעיף זה של הודעת תנועתו, הנאמנה עליו? כמובן, הוא יכול לסרב למלא את בקשתי האילמת. כאן ישראל, לא פאנקרץ. אבל בין אם יעשה ובין אם ימאן, המילים הטעונות ציון תודגשנה. ואין כוונתי כלל ל"חלק בלתי נפרד" וגו'. שמענו, שמענו. גם החוקר בפראג שמע, וצחק, ולעג, וגידף ודרס ודרש… לחתום. גם ממשלת ישראל שמעה, ותעש קואליציה עם ה"חלק בלתי נפרד" וכו'. מילים ישנות הן, שחוקות, ידועות. אין צורך להדגישן.

 כיוון עפרוני אחר הוא. ברשותך, מר אורן, נדלג על המשפט הראשון, נעצור ליד המשפט השני ונדגיש את המילים: "אנו נעמוד ללא רתיעה לימין ארצות הסוציאליזם והדמוקרטיה העממית… בהגנתן מפני אויב מבית ומחוץ." דברים אלה נאמרו על ידי מפלגתך בימי משפט פראג. שם, כידוע לך, הועמדו לדין המהפכה הסוציאליסטית, או הסוציאליזם המהפכני, אנשים שהוכרזו על ידי ארצות הדמוקרטיה העממית כאויבים מבית, המשרתים – כגרועים במכורים – את האויב מחוץ. שמו של אחד מהם היה קלמנטיס; שמו של אחר, סלנסקי; השלישי שמו לונדון. שני הראשונים אינם עוד, אבל לונדון נותר בחיים. עתה ניתן לו לומר כי הוא כלל לא היה אויב, לא אויב מבית, ולא מרגל שכיר ששירת אויב מחוץ. אבל אז, לפני שלוש שנים ומחצה, אמרה מפלגתך כי כל אלה, יהודים ולא יהודים, הם "אויבים מבית", ואם הדמוקרטיות העממיות תילחמנה בהם (בשיטות הנודעות), תתייצב מפלגת הפועלים המאוחדת לימינן של הדמוקרטיות ושל השיטות "ללא רתיעה".

אבל היכן אתה, מר אורן? אותם החוקרים, הקטגורים, השופטים, אשר הכריזו על סלנסקי, קלמנטיס ולונדון כעל אויבים מבית, קבעו – בהסכמתך החתומה, המוצהרת, המשודרת – כי אתה הנך אויב מחוץ, מרגל מקצועי (עוד משנת 1936), סוכן מוסווה של האימפריאליזם, אשר מסכתו הורדה מעל פניו האפשיים (סלח לי, כך הם אמרו) רק הודות לערנותם רבת התהילה של שומרי המהפכה הנאמנים. היכן אתה? מה אומרת עליך מפלגתך הנאמנה, הסוציאליסטית-מהפכנית? קרא:

"מפלגת הפועלים המאוחדת חוזרת ומדגישה, כי לפי מיטב הכרתה חברנו מרדכי אורן, שפעל בשליחות ציבורית, הוא חף מכל פשע. אנו משוכנעים בטוהר כוונותיו ואיננו מעלים על הדעת אפשרות פעולת זדון מצדו נגד הממשלה הצ'כוסלובקית. אנו בטוחים כי רק סבך מקרי של נסיבות טרגיות הביא לידי ההאשמות שהושמעו נגד מרדכי אורן, ואנו מייחלים לשחרורו ולשובו המהיר למולדת."

אין אתה מוכרח, כמובן, אבל אם יש את נפשך המשוחררת ליטול עיפרון ביד ולהדגיש, טול ועשה. לאחר שמפלגתך הנאמנה, שוחרת הצדק והיושר, התייצבה "ללא רתיעה" לימין הקטגור בפראג במלחמתו נגד קלמנטיס וסלנסקי, ולונדון ואורנשטיין (זה האחרון, אף הוא חבר ותיק של "השומר הצעיר", אבל הוא לא פעל ב"שליחות ציבורית"; הוא, בלי ספק, סוכן האימפריאליזם, מרגל בין-לאומי, אויב מחוץ, שנשלח לצ'כוסלובקיה כדי לחבל במפעל השחרור הסוציאליסטי) – היא מדגישה כי לפי מיטב הכרתה, אתה, מר אורן, הנך חף מכל פשע. לא פשוט: חף מכל פשע, אלא "לפי מיטב הכרתנו". ההכרה או אפילו מיטבה, יכולים – כמובן – להכזיב. אפשר לטעות. ומוטב, לכל מקרה, להסתייג. הן המדובר הוא לא בבית-דין קפיטליסטי רקוב, מלא רמה, זימה, כזב ושפלות; עוסקים אנו בית-משפט סוציאליסטי, שאמת למראשותיו וצדק למרגלותיו. מבין שמונה עשר מקרים, או מאות, או אלפים, או רבבות, או מיליונים מקרים של האשמות, ידועות ולא נודעות, מוגלות או נסתרות, יכול בית-המשפט הסוציאליסטי במקרה אחד (של חברנו מרדכי אורן) לטעות. אבל מי יודע? אולי אפילו ביחס אליו אינו טועה? לכן, לפי "מיטב הכרתנו" חברנו אורן הוא חף מכל פשע.

תן, מר אורן, לעפרונך עוד לנוע קמעא. מפלגתך, כפי שהנך רואה, הייתה מלכתחילה משוכנעת ב"טוהר כוונותיך" ולא העלתה על הדעת "פעולת זדון" מצדך נגד צ'כוסלובקיה הקומוניסטית. במילים אחרות, מפלגתך הייתה מוכנה אפילו להניח כי עשית פעולה איזו שהיא נגד הממשלה העממית של צ'כוסלובקיה, אבל זו לא הייתה פעולה בזדון, כוונותיך טהורות היו. לעומת זאת, לא העלתה מפלגתך המהפכנית על דעתה, או על בדל שפתותיו של דוברה, שאולי ממשלת צ'כוסלובקיה עשתה פעולת-זדון נגדך, ונגד נאשמים אחרים, נגד יהודים אחרים, נגד ישראליים אחרים, נגד אנשים אחרים… לא זדון, לא פשע, לא רשע, לא ריקבון, לא הסתאבות (הדברים – כידוע לך, מר אורן – נלקחים מן המלון בו השתמשת בדרך מציריך ללוד), אלא… "רק סבך מקרי של נסיבות טרגיות הביא לידי ההאשמות."

עד כאן, ולעת עתה, הודעתה הרשמית של מפלגתך. אבל חבריך, מוריך, ידידיך ורעיך לא הסתפקו בכך. הם גם שללו לחלוטין את הודעת שר החוץ על משפט פראג וראו בה, כדברי נציגם, "הסתה אנטי-קומוניסטית המשרתת את הכנות האימפריאליזם לתוקפנות אנטי-סובייטית". כל כך למה? משום ששר-החוץ קבע כי במשפט פראג הוכנסה נימה של אנטישמיות. והיום, מה אתה אומר? שמעתי, סיפרת במזרע גידופים נוראים, ולא חסרו ביניהם גם ביטויים אנטישמיים. ומה אומר מנהיגך? הוא מכריז כי צל האנטישמיות ריחף מעל כל משפט פראג.

ועדיין אין זה סוף פסוק. אנחנו – יריביך, מר אורן – ידענו, במידה מסוימת, מתוך התבוננות אישית, באילו דרכים הצליחו חוקריך-מעניך לשבור אותך ולהביאך להשמעת דברים ש"לא היו ולא נבראו". לכן, כחלק ממערכת ההגנה המוסרית עליך, הצענו לבית הנבחרים העברי – בסיום הדיון על משפטך – להחליט, בין השאר:

"הכנסת מטילה על הממשלה ליזום בארגון האומות המאוחדות עריכת אמנה בין-לאומית, אשר תכריז על עינוי אסירים, על שיטה של חקירות לילה ושלילת שנתם ובידודם המוחלט – ועל השימוש בהודאות שהושגו בדרכים אלו – כעל אחד הפשעים נגד האנושות".

מפלגתך שללה אז "לחלוטין" את ההצעה הזאת. והיום? אתה אומר כי אלה אשר ביצעו עליך את הפשע הנורא על הפיכתך לאובייקט חסר אונים, עדיין אינם מודים בפשעם. ומנהיגך, מר יערי, מכריז כי היית "לבורג במכניזם משפטי, אשר נפשע ממנו אולי לא ידעה תקופתנו". מי איפוא צדק? מי ידע את האמת ואמר אותה, ומי לא ידעה ולא אמר, או ידע ושתק בזדון, או בפחדנות, או בפחדנות זדונית? הצדקה סיעת תנועת החרות, או סיעת מפ"מ, או סיעה סוציאליסטית אחרת? למה לא יזמנו באו"ם אמנה בין-לאומית כזו בעתה? היום אומרת מוסקבה עצמה כי ה"שיטות" ההן היו נפשעות.

ד.

צר לי, אך מר אורן מוסיף לא לעמוד במבחן. וכמוהו מפלגתו, או להפך. כוונתי אינה לטענה המושמעת מעל עמודי עיתונים שונים, הלמאי המשוחרר לא התחיל, או לא קיבל רשות, לגלות כיצד שברוהו ואילצוהו להודות ולהתוודות ולהשמיץ ולהשתמץ. אפשר, כמובן, להבין לרוחם של תובעי הגילויים; אבל אין להסכים לדרישתם. הרשו לי, רבותי, להיות לסנגור חינם לאיש המשוחרר, ואל נא באפכם, אם אכזיב מראש את תקוותכם: אין לו מה לגלות.

אם הוא יבטיחכם כי לא הזריקו לו שום זריקות מסתוריות, האמינו לו. אם הוא אמר כבר כי לא הוכה, האמינו לו. אם הוא סיפר כי היה, במשך חודשים רבים, בבידוד מוחלט, חסר תקדים בתולדות האינקומוניקדו המדכא, זה נכון. אם הוא הוסיף כי הרעב המתמיד כופף לא רק את גבו, אמת היא. אם הוא המשיך ואמר כי "בילה" זמן מסוים בצינוק צר, קר ואפל, אמת לאמיתה היא. אם הוא יטען כי חקרוהו במשך חודשים, במשך ימים ולילות, ובעיקר בלילות; כי לכתחילה הוא "התחצף", הכחיש את כל ההאשמות הדוניות, נשבע אמונים לקומוניזם, למהפכה, לסטלין, לברית-המועצות, לדמוקרטיה העממית; הביא שמות, עובדות, הוכחות, זעק, ביקש על נפשו, ביכר את המוות על פני הודאה כזו, כזו... אבל באחד הלילות, או השחרים, הגיע למסקנה, או המסקנה הגיעה אליו, שאין תועלת ואין תוחלת ואין טעם; ומוטב לישון קצת ולחיות הרבה; ולמען הסוציאליזם המהפכני, לו הוא נשאר, כדבריו, נאמן, מותר גם, שם, לטבול בבוץ ולקוות... אם הוא את זה יספר לכם, האמינו לו. וזה הכל? ומה עוד? אין שום דבר עוד. זה הכל. אז כיצד שברוהו? כך. ואי הגילויים מסמרי השערות? אין גילויים. קראו את הממשי בספרי הדמיון, את "האפלה בצהרים" לארתור קסטלר; קראו את הדמיוני בספרים הממשיים, את "קשר השתיקה" לציבולסקי; קראו עוד מספר ספרים ממשיים-דמיוניים של שיטת-שבירת-נפש-האדם-בעולם-הבידוד-המוחלט – ותדעו. לאורן אין עוד מה לחדש. אין לו מה "לגלות". הניחו לו. יש לו "דברים לשכוח", תנו לו לשכוח. אף תענוהו בשאלות. ומי שאינו מאמין, כי אפשר לשבור אדם "כך": ברעב מתמיד, בבידוד מוחלט, בשלילת שינה, ב"שיחות" חקירה ליליות אין סופיות, בלעג, בגידופים, באיומים, בהבטחות – אין הוא אלא מוכיח שאין הוא יודע טעמם של אלה, או השפעתם ההרסנית, הדרסנית המוחצת בייחוד על קומוניסט, או נאמן הקומוניזם, בנפלו שם, מטה, מטה...

 אפס, מר אורן אינו עומד במבחן-חרות-האמת, אם הוא אומר – כנראה על פי עצת חבריו-מלוויו (אנו מכירים את סגנונם מקרוב) – כי הוא נפל קורבן לא למשטר הסוציאליסטי, אלא ל"גילויי הסתאבות מסוימים, עליהם משטר זה יתגבר בוודאי". "גילויי ההסתאבות" האלה היו קיימים במשטר הסובייטי קרוב לשלושים שנה, או לפחות עשרים שנה עד למאסרו של מר אורן. הוא לא הסתייג מהם אפילו פעם אחת. להפך, הוא שר שיר תהילה לסטלין הגדול, למהפכה המנצחת, לצדק הסוציאליסטי, כל עשרים השנים ההן. למה אין הוא מודה, כאיש חופשי, ומבקש את הצדק, בטעות חייו, בתפלות אמונתו, בהשתעבדות נפשית?

וכך נוהג גם מנהיגו. עשרים שנה הוא השתחווה בפני ה"מכניזם המשפטי" של עולם המחר, הרשאי להגן על עצמו "מפני אויבים מבית ומחוץ". עשרים שנה, שנות דור שלם, למדו חניכיו להלל – ולא רק להלל – את סטלין הגדול, הנבון, המנצח, המגשים. עתה מצא מר יערי כי ה"מכניזם המשפטי", שהוקם על ידי סטאלין ובידיו, הוא הנפשע ביותר בתקופתנו. והוא משווה את משפט אורן למשפט דרייפוס. אבל דרייפוס נשפט על ידי הריאקציה השחורה של סוף המאה התשע-עשרה; לכן יכול היה לזעוק בכל שלבי הדיון: "אינני מודה, חף מפשע אנוכי!" ואילו סופר נכרי יכול היה לצעוק אחריו: "אני מאשים – את מאשימיו". אורן נשפט על ידי הקידמה הריאקציונית, "קידמה" אשר ריאקציונית ממנה לא קמה מאז עזוב אדם את מערתו האפלה. לכן הוא היה מוכרח להודות בכל הפשעים שהוטלו בו, ולא יכול היה – כדברי הקריין הקומוניסטי מפראג – אלא להשתחוות לכל עבר. ואילו מפלגתו שלו לא אמרה: אני מאשימה את מאשימיו, מעניו, משפיליו, שובריו; היא אך אמרה כי לפי "מיטב הכרתה" לא עשה חברה שום פעולת-זדון. הגם מעובדות אלו לא יסיקו חברי "השומר הצעיר" את מסקנותיהם?

אפשר לשאול: למה, איפוא, מגנים אורן ויערי את משפט פראג בדיעבד? התשובה ניתנה לעיל, במשפט שלא יכול היה כלל למשוך את תשומת לבו של הקורא: מוסקבה עצמה קובעת, כי השיטות ההן היו נפשעות.

במילים אחרות, הכל תלוי במה שייאמר שם, מפי בעלי הכוח. לו סטלין היה מוסיף לחיות, ספק אם אורן היה יוצא לחופשי; אבל אם היה משתחרר, אין ספק כי לא היה אלא משכח את הכאב הסוציאליסטי, או היה מחריש, כקודמיו הרבים למאסר ולשחרור. וכך היה נוהג – "לפי מיטב הכרתו" – גם מנהיגו. כי סטלין גדול היה, אדיר היה; לטעות לא יכול היה.

אבל מה קרה? סטלין היה חלש מכל חלש, פשוט מת. והחזק הוא חרושצ'וב, כי הוא המזכיר הראשון של המפלגה. והוא אומר, הוא מרשה לומר – הוא אף מצווה לומר – כי שיטות החקירה של סטלין ובריה נגדו את החוקיות הסוציאליסטית וכי במשפט פראג הייתה גם נימה של אנטישמיות. אם הוא אומר את זאת, מותר גם לנו – לאנשי, "השומר הצעיר", היוצאים מלוד לציריך, או השבים מפראג לישראל – לומר כך: הסתאבות, אנטישמיות, גילויי ריקבון.

כך חונך דור שלם: לא על אמונה באלוהי הצדק, אלא על סגידה לאליל הכוח. מר אורן היה קרבנו של חינוך זה, שהוא קיבלו ונתנו. אך הוא אינו עומד במבחן לקח ייסוריו. הוא מוסיף להיות קרבן. לתנועה כזו, תנועה-שוחרת-צדק ייקרא?