על סף ההכרעה

אזרחיות ואזרחים, בני עמי בעיר ובכפר, במושבה ובמעברה.

שבע שנים חלפו מאז סולק השלטון הנכרי וקמה מדינת ישראל. ביוזמתם של אלה אשר לא הרימו – או הורידו – את נס המרד נגד השעבוד, החל – או נמשך – הוויכוח, מי הביא לידי חידוש עצמאותנו הלאומית. לו ויכוח זה היה מתנהל בכל היקפו, יש יסוד להניח כי לא היה נמצא עוד איש ישר אחד בישראל, שלא היה חוזר על הודעתו של ד"ר אבא הלל סילבר, לאמור: "הארגון הצבאי הלאומי יכנס להיסטוריה כגורם, אשר בלעדיו לא הייתה קמה מדינת ישראל".

אולם אינני סובר כי סביב שאלה היסטורית זו צריך להתנהל הדיון הציבורי בשנת תשט"ו. אומר בפשטות: אין לשלול משום גורם ומשום איש את זכותו במלחמה למען תקומת עמנו. ובאשר לבנינו ובנותינו, שחרפו את נפשם למוות למען תחיית עמם הדווי – הכבוד והתהילה לכולם שהקריבות את חייהם, או שפכו את דמם, בשורות האצ"ל והלח"י, ההגנה והפלמ"ח, המח"ל וצבא ישראל.

נלמד מן העבר, אך נפנה להווה ונדאג לעתיד. אם תעשו כן, תראו בראש ובראשונה שלטון ממושך באומה ובמדינה. זוהי תופעה חמורה מאוד. אמנם את ההערכה הזאת לא שמענו עוד מפי ראש-מפא"י, שעה שהוא הצפין בדרכו חזרה משדה בוקר לקריה; אבל שמוע שמענו אותה מפיו, שעה שהוא הדרים בדרכו נגבה. אפס, אין אני חייב למצוא סימוכין לא בדבריו ולא בשתיקתו. כלל גדול הוא כי שלטון ממושך הוא סכנה לחרות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, אפילו אם הוא מיטיב למישהו, הוא רע מעיקרו; אך שלטון ממושך המרע לרוב האומה הוא רע שבעתיים. הוא מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור: התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים. מהותו של שלטון עם, הקרוי בלשון היוונים דמוקרטיה, היא בחילופים המבוצעים, מפקידה לפקידה, על ידי העם בתוך השלטון הממלכתי. באין חילופים כאלה – באין רצון, או באין אפשרות, לבצע אותם – קם במקום שלטון העם השלטון על העם, שחרותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה, הרי למעשה. לפיכך חייב העם, למען עצם חרותו ועתידו, לומר הפעם את דברו נגד המשכו של שלטון ממושך, שאינו יכול לא להיות מושחת. אך אל לכם להתעלם מן העובדה כי השלטון במדינה הביא עלינו לא רק השתלטות, בזבוז ושחיתות מבית, כפי שהסביר לכם בשיחתו על בעיות המשק ידידי המלומד ד"ר יוחנן בדר; שלטון זה הביא עלינו גם סכנות חמורות מבחוץ.

והרי מגילת העובדות המדיניות:

עובדה א' – ידידות מסורתית, כנה, היתה קיימת בין העם העברי הפורק על שעבוד ובין העם האמריקאי החופשי הגדול. ידידות זו נהרסה כמעט כליל בשנות שלטונה של מפא"י ושותפיה. דוברי ארצות-הברית הזדהו בשנים האחרונות עם דרישות לוויתורים מצד ישראל לטובת אויביה, שמשמעותן – לו הן היו מתגשמות – היא לא רק קטיעת איברים אלא הוצאת הנשמה – נשמת העצמאות והריבונות. בקשר עם עובדה חמורה זו, איננו יכולים לשכוח כי בשעת מפנה, הודיעו דוברי ישראל הרשמיים כי הם אינם שוללים אלא להפך, אף מחייבים הידוק היחסים בין אמריקה ובין מדינות ערב. שר-החוץ דאז וראש-הממשלה דהיום, שר-הביטחון דהיום וראש-הממשלה דאז, הביעו את תקוותם כי הידוק יחסים זה בין האדירה במעצמות ובין האכזריים באויבינו יקרב את השלום במזרח-התיכון. זו, כמובן, הייתה אשליה – מחלתה הכרונית של המדיניות הרשמית. השלום, כידוע לכם, מאיתנו והלאה. הידוק היחסים בין אמריקה ובין אויבינו, עליו ברכו דוברינו, לא קירב אותו אלא דווקא הרחיק אותו; אך אלה הקוראים לכם להוסיף ולהפקיד את ההגה בידיהם, נתנו לאלה המחזיקים בהגה בוושינגטון את האפשרות לומר כי מנהיגי ישראל עצמם הסכימו למדיניות הקרויה שם "מדיניות ללא משוא-פנים", שתכליתה – או תוצאתה – היא חיזוק אויבינו, לכאורה נגד הקומוניזם, למעשה נגדנו, על חשבוננו.

אפשר לחדש את הידידות ההדדית – ואין ידידות אלא הדדי – בין עמנו ובין העם האמריקאי. אך אלה אשר על דבריהם מסתמכת מחלקת המדינה בוושינגטון כדי להרע לנו – איכה יעשו זאת?

במדיניות נבונה, נאמנה, פעילה, אפשר לא רק לשוב ולרכוש את ידידותו של העם האמריקאי, אלא גם להביא לידי בריתות הדדיות – אם לא בחוזים כתובים, הרי במציאות החשובה מכל חוזה – עם עמים חופשיים אחרים. מדינת ישראל אינה יכולה להיות ניטרלית; רק אומה שאין לה אויבים יכולה להיות ניטרלית. מדינתנו מוקפת אויבים, דרושים לה איפוא בעלי ברית; אך תנאי לכל התקשרות עם מדינות אחרות הוא כי אלו יהיו בעלי ברית לנו, לא בעלים עלינו.

עובדה ב' – האומה הקטנה והאמיצה הזאת היא המותקפת באומות העולם. ואף על פי כן, היא היא שגונתה פעמיים על תוקפנות על ידי ארגון האומות המאוחדות. בוודאי לא אפתיעכם אם אומר, בזכות הניסיון, כי אהיה האחרון שייעץ לבני עמי להתרשם יתר על המידה מ"גינויים". אולם זו הייתה, כפי הנראה, דיפלומטיה לא מוצלחת ביותר שהביאתנו עד לידי הוקעה כפולה, חסרת תקדים, מעל במת הבמות הבין-לאומיות.

עובדה ג' – המצור על השיט העברי בתעלת סואץ – מצור העולה לנו בהפסד של מיליונים רבים במטבע חוץ – לא נפרץ אלא, להפך, הודק על ידי התכנון – או ביתר דיוק, חוסר כל תכנון – של מסעה של "בת-גלים" הנשכחת, העומדת ללא דגל עד היום הזה בכניסה הדרומית לנתיב המים הבין-לאומי.

עובדה ד' – ספינה נושאת דגל עברי אינה עוברת גם במפרץ אילת. שש שנים חלפו מאז האויב המצרי השתלט, בניגוד לחוק הבין-לאומי, על מבואותיה של אילת. פחות משישה שבועות לפני יום הבחירות, נזכרו ראשי הממשלה במצור בים סוף והבטיחו לפרוץ אותו בכוח הנשק. תכנית שכונתה על ידם הרפתקנית, הייתה לפתע כשרה. אבל בינתיים שמע האויב על תכנית זו, לא מפי איש אופוזיציה, אלא מפי ראשי השלטון. מי יתן וחפזה זו לא תעלה לנו במחיר יקר, אם בסיכויי המבצע עצמו ואם בדם חיילינו.

עובדה ה' – חיילינו נמקים בשבי האויב, אף על פי – או הודות לכך – שאנו שחררנו את אנשיו. בהישאל ראש הממשלה: "עד מתי", הוא השיב: "למענם לא נלך לכבוש את דמשק". הכל יודעים כי כדי להביא לידי שחרור שבויינו, אין צורך לעלות על דמשק. אך יש לפקפק, אם תשובה כזאת יכולה לגרום לקירוב השחרור של בנינו שיצאו לשליחות מסוכנת, או להרמת המורל של אחיהם לנשק בצבאנו. וזאת תזכרו: המורל של הצבא העומד מול אויב תוקפני, הוא גורם לא פחות, לעיתים אף יותר חשוב, מנשק וציוד.

עובדה ו' – ברשותכם אנסחה בצורת שאלה: עד מתי? עד מתי יישפך דם יהודי במדינת היהודים? אשיב בפשטות: אפשר לשים קץ להתקפות אויבינו, הגוברות מדי שנה בשנה, בלי קפיצה למלחמה חזיתית – כל עוד יתרון הכוח מול כל צבאות ערב הוא בידינו. בעבור יתרון הכוח לידיהם, הם יערכו עלינו התקפת השמד בכל החזיתות, שתעלה לנו, גם אם ננצח בה – וכולנו מאמינים כי ננצח בה – במחיר איום בהרס ובעיקר בדם. זוהי סכנת הסכנות. אפשר עדיין למנוע אותה. במדיניות נבונה, באסטרטגיה מחושבת, מתוך ניצול שעות כושר, על יסוד זכותנו ההיסטורית – אפשר עדיין לחסל בסיסי תוקפנות ולמנוע, כדי למנוע, את האסון של מלחמה כל-חזיתית. אחד הבסיסים האלה, למשל, נמצא באיי טירן, במבואות אילת; והנה, לא היססו ראשי הממשלה להכריז מראש כי הם יצאו לחסלו, בעזרת כוחותינו המשולבים בים, ביבשה ובאוויר. אם המדיניות המחושבת המוצעת על ידינו אינה טובה מעיקרה, הכיצד מקבלים אותה אנשי השלטון בקטע מסוים? הן גם המבצע הצבאי ההוא, עליו הכריזו מראש, כרוך – כידוע לכל – בסיכון של מלחמה?

אפשר לשים קץ לשפך הדם החד-צדדי, שאין נורא ממנו, או לשפך הדם ההדדי, שאין בו כל פתרון. את זאת – קודם כל את זאת – עליכם לדרוש, אזרחי ישראל, בני דור ההשמדה והתקומה, מכל ממשלה עברית. וממשלה שאינה מסוגלת לתת לאזרח את ביטחון החיים, חייבת ללכת ולפנות את הדרך לממשלה שתיתן לו את עיקר הדברים: את החרות ממוות חטוף בידי אויב רצחני.

אלו העובדות המדיניות והבטחוניות היסודיות. אלו הן השאלות העיקריות. ראשי מפא"י ושותפיה לא ישיבו עליהן. אתם, אזרחי ישראל, חייבים ויכולים להשיב עליהן – ולהם.

כל מה שאירע לאחר קום המדינה, אם במוסר הציבורי ואם בשדה הביטחון, אם במשק ואם במדיניות, מוכיח כי דרוש לאומה שינוי – שינוי יסודי במערכות השלטון, במשטר. אולם אם נלאה העם מלשאת את השלטון הממושך, המבזבז דמים תרתי משמע, חייב הוא לזכור לא רק את מפא"י אלא גם את שותפיה. טלו למשל את התנהגותם של הציונים הכלליים: הם קיבלו לפני ארבע שנים מידה ניכרת של אמון, בהבטיחם לעם לעמוד נגד שלטון מפא"י. כך דיברו הציונים הכלליים לפני הבחירות; ומה עשו אחריהן? הם עשו, במשך שנים, שותפות עם מפא"י ועזרו לה לבסס את שלטונה. התקנות והחוקים והמיסים הפוגעים ביותר בהמוני העם – באותו אזרח הנקרא איש קטן – נתקבלו בכנסת בעזרתם הפעילה של הציונים הכלליים. בשם מה הם דורשים היום את האמון, או את חידושו? כלום התכחשות זכאית לפרס? לו הציונים הכלליים היו עומדים בכל השנים האלו נגד שלטון מפא"י, כפי שאנו עמדנו נגדו: ללא רתיעה – לא הייתי אומר היום מילה אחת נגדם. אבל לאחר מה שהם עשו לציבור בוחריהם, חייב כל אזרח שיש בלבו הכרה ביושר הציבורי לומר להם: רבותי, מספיק ודי עם נגד-בעד-מפא"י. נגד לפני הבחירות, בעד – אחרי הבחירות.

באשר לעתיד, יש לשוב ולשאול בשם מה דורשים הציונים הכלליים את אמון הציבור. ראש מפלגתם הודיע כי בין מפא"י והציונים הכלליים לא היו הבדלים רעיוניים רבים בממשלה; הוא אף הודה כי אמנם מצבנו המדיני הוא חמור ביותר, אך לו ולמפלגתו (הציונים הכלליים) אין שום עצה ושום דרך כיצד לשנותו. על מה, איפוא, יינתן אמון למפלגה זו? על חוסר הבדלים רעיוניים, אפילו רעיוניים, בינה ובין מפא"י? על זהות כמעט במדיניות החוץ עם מפא"י? על חוסר עצה, או חוסר דרך, יינתן לה אמון?

מה שאמרתי על הציונים הכלליים, חל גם על שאר הסטליטים של מפא"י. כוכבי-לכת טבעם לנוע במסלולם הקבוע, הוא אינו משתנה. הם לא ישנו.

אם אני פונה אלייך האזרחית, ואליך האזרח, בקריאה לתת אמון בנו, סיכוי לנו, הריני עושה זאת מתוך הכרת אחריות. אינני תובע אמון, משום שאנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, נלחמנו בימים עברו למען עמנו, למען סילוק שלטון זר, למען הקמת מדינתנו. אני יודע כי אין הכרת תודה בעם. מקריאת פרקים בהיסטוריה של עמים אחרים, למדתי כי מנת חלקם של לוחמי-חופש – כל עוד הם בחיים – היא בדרך כלל כפיות תודה. אין תלונה, ואין פרס. הוא אינו נדרש – למעשה, הוא בלתי אפשרי.

אני מבקש את אמונכם בשם מה שאירע בתוך מדינתנו; לא בזכות העבר, אלא למען העתיד. ובהינתן לנו האמון, נשרת את עמנו כפי ששרתנוהו משחר נעורינו, כל ימי חיינו: בניקיון כפיים, בעיניים פקוחות, באמונה בלב, במסירות, בנאמנות.