על סף הכרעה

"...אומר בפשטות: אין לשלול משום גורם ומשום איש את זכותו במלחמה למען תקומת עמנו. ובאשר לבנינו ובנותינו, שחרפו את נפשם למות למען תחית עמם הדווי – הכבוד והתהילה לכולם שהקריבו את חייהם, או שפכו את דמם, בשורות האצ"ל והלח"י, ההגנה והפלמ"ח, המח"ל וצבא ישראל. ...

שלטון ממושך באומה ובמדינה. זוהי תופעה חמורה מאוד. אמנם את ההערכה הזאת לא שמענו עוד מפי ראש מפא"י, שעה שהוא הצפין, בדרכו חזרה, משדה בוקר לקריה. אבל שמוע שמענו אותה, מפיו, שעה שהוא הדרים בדרכו נגבה. אפס, אין אני חייב למצוא סמוכין לא בדבריו ולא בשתיקתו. כלל גדול הוא, כי שלטון ממושך הוא סכנה לחרות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, אפילו אם הוא מיטיב למישהו, הוא רע מעיקרו, אך שלטון ממושך המרע לרוב האומה הוא רע שבעתיים. הוא מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור: התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים. מהותו של שלטון עם, הקרוי בלשון היוונים דימוקרטיה, היא בחילופים, המוצעים, מפקידה לפקידה, על ידי העם בתוך השלטון הממלכתי באין חילפים כאלה; באין רצון, או באין אפשרות, לבצע אותם, קם במקום שלטון העם, השלטון על העם, שחרותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה, הרי למעשה. לפיכך חייב העם, למען עצם חרותו ועתידו, לומר הפעם, את דברו נגד המשכו של שלטון ממושך, שאינו יכול לא להיות מושחת.

מדינת ישראל אינה יכולה להיות נויטראלית. רק אומה שאין לה אוייבים, יכולה להיות נויטרלית. מדינתנו מוקפת אוייבים, דרושים לה איפוא בעלי ברית, אך תנאי לכל התקשות עם מדינות אחרות הוא, כי אלו יהיו בעלי ברית לנו, לא בעלים עלינו.

חיילינו נמקים בשבי האוייב, אף על פי, או הודות לכך, שאנו שחררנו את אנשיו. בהישאל ראש הממשלה: "עד מתי", הוא השיב: "למענם לא נלך לכבוש את דמשק". הכל יודעים, כי כדי להביא לידי שחרור שבויינו אין צורך לעלות על דמשק. אך יש לפקפק, אם תשובה כזאת יכולה לגרום לקירוב השחרור של בנינו, שיצאו לשליחות מסוכנת, או להרמת המוראל של אחיהם לנשק בצבאנו. וזאת תזכרו: המוראל של הצבא, העומד מול אוייב תוקפני, הוא גורם לא פחות, לעתים אף יותר חשוב, מנשק וציוד.