על ארבע מ"מים

א.

אולי הייתי צריך לכתוב לא על ארבע, אלא על חמש מ"מים – אך על המ"ם החמישית, שהייתה לפי שורת החשיבות הראשונה, לא אכתוב; ביחס אליה, יספיק אם אסביר משום מה לא אדון בה. כוונתי למ"ם – מלחמה. בשבוע האחרון, סברו אזרחים רבים כי בגלל מימי הירדן עלולה לפרוץ מלחמה רבתי עם סוריה, ואולי אף מלחמה כללית עם כל מדינות ערב. לבעלי הסברה הזאת היה זאב ז'בוטינסקי קורא "אימפרסיוניסטים מדיניים". אולם תלמידיו של ז'בוטינסקי אינם אימפרסיוניסטים. משום כך, ואף על פי שריב-המים בצפון עודנו בתקפו, יכולני לומר כי מחמת אפיק הירדן הנמצא ברשותנו לא תפרוץ מלחמה. מלחמה אחרת משתוללת בארצנו, דווקא בגלל מי הירדן שאינם נמצאים ברשותנו, ואשר את זרמם איננו יכולים להטות; מלחמת-דמים זו אף תוסיף להשתולל. כך סובר גם, למעשה, מר אבא אבן. על אף הבטחת "שרו" מלפני חמש שנים, הודיע שגרירנו בוועידת-האיגרות האחרונה כי "אין לצפות לשלום עם מדינות-ערב בחמש השנים הבאות". אינני יודע מנין, אם לא ממעיין המליצה המתגבר, שאב מר אבן את המספר העגול: חמש שנים. פשטן עלול להסיק מדבריו כי אמנם, עד שנת 1959 אין סיכויים להשיג שלום עם הערבים; אך משנת 1960 ואילך, שאני. אין, כמובן, כל יסוד – מדיני או הגיוני – ל"לוח הזמנים" הזה. לעומת התאריך המקרי, "הרטורי", שנקבע על ידי מר אבן, אפשר לומר כי הערבים יוסיפו להתקיפנו בשיטות הגרילה, כל עוד מפא"י תחלוש על מדיניות-החוץ העברית. לו הייתי סובר, כפסימיסטים, כי משטר מפא"י הוא "איתן" ויהיה קיים עד שכל בני דורנו ייאספו אל עמם, לא הייתי מהסס לומר כי שפיכות הדמים בארצנו תימשך שנות דור. אולם מאחר שגם פסימיסט אינני, הריני טוען כי דווקא בני דורנו עוד ישימו קץ לגרילה הערבית וישכינו שלום בארצנו; לא לדור – לדורות.

על רקע של מלחמת-דמים מתמדת אין טעם לכתוב על "מלחמה חדשה" שלא עמדה כלל לפרוץ, למרות כל ריכוזי הצבא מזה ומזה לנהר. אך כדאי לשים לב לצד הדיפלומטי של הסכסוך המשולש: ישראל, סוריה או"ם – שנתגלע באזור הקרוי "מפורז".

במוצאי א' דסוכות, דרך משה שרת עוז ושלל מאת הגנרל בניקה, ראש "המפקחים" הזרים, את הזכות להטיל "וטו" על עבודות המבוצעות בתוך מדינת ישראל. למחרת היום שיבחו רוב העיתונים את עמדתו "התקיפה והחד-משמעית" של שר-החוץ. חוששני כי עיתונים אלה, המקבלים את השראתם מן הקריה, עוד יאלצו לשנות לא רק את נימת דבריהם אלא אף את תוכנם. לא כן אנחנו. אמנם, אין אנו "קרובים" כמוהם לשר-החוץ; להפך, אנו רחוקים ממנו מאוד, אך אנו מיטיבים להכירו. יורשה נא לי לספר כי מיד לאחר פרסום האיגרות של הגנרל הדני ושל השר המפא"יי, נועדתי במקרה עם מספר ידידים; לפי טבע הדברים, נסבה שיחתנו על מי הירדן ועל משמר-הירדן. והיתה דעתנו אחידה: תשובתו של מר שרת, הנראית "תקיפה", לא הייתה כלל "חד-משמעית"; הוא לא הותיר בעורפו שביל לנסיגה – הוא הקים מאחוריו "אוטו-סטרדה". לא עברו אלא ימים מספר, ומכוניתו של מר שרת כבר עלתה על "האוטו-סטרדה", והחלה לנוע אחורנית.

להסברת העניין, אין בדעתי להסתמך על השערות, אלא על ניתוח עובדות. מר שרת סייג את "הלאו" הראשון שלו בהערה רבת-משמעות, כי "ממשלת ישראל תהיה מוכנה לכל בירור נוסף" עם נציגי האו"ם בארץ ישראל או בפני מועצת הביטחון בניו-יורק. במידה שהמדובר הוא בשטח עליו חלה, לכל הדעות, ריבונותה של מדינת ישראל, תמוה מאוד הוא הצורך ב"בירור נוסף". אבל מי שרגיל להיבהל אף מפני "עוזו" הוא, מורה לתפוס בלילה את הקולג' ומצווה ביום לעזבו, עושה צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה, אומר "לאו" ומתכונן להשמיע "הן", אינו יכול אלא להסכים מראש "לבירור" על "מידת" ריבונותה של מדינה ריבונית. עובדה היא, כי שום מדינה אשר מוסדות האו"ם טיפלו או ניסו לטפל בבעיותיה הפנימיות, לא הסכימה אפילו בדיעבד – בוודאי לא מראש – "לבירור" כזה. אך הבעיה אינה רק ב"בירור", העושה לכשעצמו פלסתר את ריבונות המדינה; יש לזכור כי בסיומו של כל "בירור", ניתן "פסק-דין". האם שאל את עצמו שר-החוץ, מה יהיה אם כתוצאה מן "הערעור" שלו יינתן צו נוסף, או "סופי", להפסיק  את העבודה בערוץ-הירדן? אף על פי שבמדיניות-החוץ שלנו ניכרת בעיקר קלות-הדעת, אינני רוצה, במקרה דנן, להניח כי מר שרת כתב את איגרתו בלי לחשוב תחילה על השאלה הזאת. אבל אם הוא חשב עליה, משמע שהוא התכונן לאפשרות של הפסקה כפויה של עבודות-פיתוח בתוך המדינה; הן בוודאי גם לו היה ברור כי מי שמודיע על נכונותו "לכל בירור נוסף", מכריז על נכונותו לקבל את הדין – אחרת ישאלו הכל: "מה טעם לבירור?"

ביום ב' ה-28 לספטמבר החל מר שרת להכין לא רק את עצמו, אלא גם את דעת הקהל לאפשרות של המרת ה"לאו" ב"הן". מטעם משרד-החוץ ובהשראתו הגלויה נתפרסם בעיתונות "פירוש", שלפיו "אין הממשלה רואה את אבן-הנגף המדינית דווקא בקצב עבודות הפיתוח באזור ישראלי מסוים". אני מבקש לא רק את ידידי הסדר, אלא גם את ידידי – או יריבי – הקורא, לשים דגש על המילה הקטנה "קצב", כי היא הקובעת בכל הפירוש הרשמי-למחצה. אם נתרגם את המליצה הקריתית לשפת-אנוש: אם נרשום לפנינו כי "קצב העבודות" אינו העיקר בעיני ממשלתנו, משמע שהיא מוכנה להאט את הקצב; או בשפה פשוטה לגמרי – היא מוכנה להפסיק את עבודות הפיתוח שהחלו "באזור מסוים", כלומר בערוץ-הירדן. הצרה היא כי כתבות כאלו מתורגמות מיד לאחר הופעתן לא רק לשפת המציאות המדינית, אלא גם ללשונות עמים זרים, ומוגשות לנציגיהם בישראל ולממשלותיהם מעבר-לים. משרד-החוץ שלנו הזמין איפוא לא רק "בירור נוסף", אלא גם לחץ נוסף על ישראל; בעקיפין אך במפורש, אמרה ממשלתנו הנבונה לגנרל בניקה ולאלה העומדים מאחוריו, כי היא לא תראה כל "אבן-נגף" בהפסקה זמנית של עבודה, אשר את הפסקתה דרש לא אחר אלא קולונל שישכלי. ל"אבן" כזו, משום מה לא יימצאו הופכין לה?

צעד לא פחות מסוכן עשה מר שרת, בהצהירו כי הוא מוכן ללכת "עם מימי הירדן" למועצת הביטחון של ארגון האומות המאוחדות. אמנם, מר בן-גוריון המציא בימים עברו המצאה מדינית גאונית, וטען כי "האוריינטציה של ישראל היא לא "המזרח" ולא על "המערב", אלא על ארגון האומות המאוחדות"; אבל כל איש שאינו גאון, אלא בר-דעת, מבין כי ארגון האומות המאוחדות אינו בית-משפט, כי אם זירה להתגוששות של אינטרסים פוליטיים. במועצת הביטחון מיוצגות אחת-עשרה מדינות: קולותיהן של שבע מהן דרושים, או מספיקים, כדי לקבל בה החלטה "מחייבת". ובוודאי לא אגלה שום סוד בין-לאומי, אם אומר כי ארצות-הברית ברצותן יכולות למצוא במועצת הביטחון, אף בלי מאמץ מיוחד, שישה תומכים לעמדתה. מר שרת בעצמו הודה כי האווירה בוושינגטון בימים אלה אינה לטובתנו; הודאתו חוזקה על ידי מר אבן, שהביע את "תמהונו" על הדרישות "לוויתורים טריטוריאליים ממדינת ישראל הקטנה". השגריר כבר לא הותיר ספק ביחס לזהותו של "בעל הדרישות" האלו. נוסף על כך, אין לשכוח כי מר פוסטר דאלס הבטיח בפומבי "לחפש מדיניות שתבטיח לאמריקה גם את הוקרתן של מדינות ערב". בתנאים מדיניים ופסיכולוגיים כאלה, אין יסוד להניח כי הסטייט-דיפרטמנט ינצל – ואולי כבר ניצל? – את ההזדמנות "הסורית" כדי להוכיח לערבים שישראל אינה עוד "ילד-השעשועים" של וושינגטון? אם רצונו של מר שרת ייעשה, ו"סכסוך מי-הירדן" יובא בפני מועצת-הביטחון, כלום אין יסוד מציאותי לחשוש כי אמריקה "תגייס" שישה קולות למען החלטה "שתחזק את האוטוריטה" של נציג האו"ם במזרח-התיכון, ותאשר את החלטתו האנטי-ישראלית?

לפי מגילת ארגון האומות המאוחדות, אין לשום מוסד שלו, לרבות מועצת הביטחון, סמכות להתערב בענייניהן הפנימיים של המדינות הריבוניות חברות האו"ם. עניין של עבודות-פיתוח בתוך מדינתנו הוא, לכל הדעות, עניין פנימי שלנו. דעה כזו הייתה מבוססת לא רק על האות והרוח של מגילות האו"ם, אלא גם על תקדימים הנוגעים לעמים אחרים, גדולים וקטנים; היא הייתה מובנת לכל ונתמכת על ידי הרבים המעוניינים, מבחינת האינטרסים הלאומיים שלהם, לנצור את "עקרון אי-ההתערבות". בעלי "האוריינטציה על האו"ם" בקריה נטשו מראש את העמדה המוכרת הזאת, ועלי ידי כך יצרו שוב תקדים מסוכן ביותר גם כלפי שטחים אחרים של מדינת ישראל, "מפורזים" או לא-מפורזים. ולא עוד, אלא שהם יוזמים דיון במועצת-הביטחון על שטחים הניתנים לשיפוט עברי, בימים בהם מר פוסטר דאלס "מוכרח" להוכיח את ידידותו למדינות ערב. אכן, לו היה חי בימינו קיקרו ולו ידע שפת-עבר, הוא היה זועק: "א, זמנים, א, קלות-דעת!"

ב.

לאחר שהסברתי, לצערי לא בקצרה, משום מה אין צורך לכתוב על מ"ם – מלחמה, יורשה נא לי לעבור לארבע המ"מים האחרות.

המ"ם הראשונה פירושה – משפט. ערב חג-האסיף נקראתי לבית-המשפט בתל-אביב כדי לחתום על ערבות בשביל ידידי, נציב בית"ר שמיר, אלקיים, בר-לבב ומלאך. השופט, מר ידיד הלוי, אשר זכיתי בהזדמנות זו להכירו, הרים את קרן המשפט בישראל על ידי יחסו האדיב והלבבי הן לערבים, הן לאסירים והן לשוטרים. בזמן שידידי חיים מגורי-כהן ואני חתמנו על התחייבותנו, אמר כבוד השופט: "היום יום טוב – יום שחרורים הוא". לאחר שהערבים סיימו את מלאכתם, אמר להם השופט: "רבותי, זכיתם למצווה והריני מאחל לכם כי תזכו למצוות"; ולסמל המשטרה אמר: "שחרר את האסירים, גם אתה זוכה עכשיו למצווה". שמעתי את כל הדברים האלה, ויגל לבי: כך נאה וכך יאה לשופט בישראל!

אולם משיצאתי מלפני כבוד השופט ועברתי את אולמות בית המשפט ואת מסדרונותיו, לא עוד שמח לבי, אלא כהו עיניי. אל אלוהי הצדק, באילו תנאים נאלצים שופטינו לעבוד, באיזה בניין שוכן המשפט בישראל? הבניין הוא צר, דל ועלוב, מן העלובים בבנייני העיר; ולו מר לבנון היה מחליט להקציב פרס עירוני עבור שמירת הניקיון בבתים וסביבם, מסופקני אם בניין בית המשפט היה יכול לזכות בו.

הייתי במדינות שונות, גדולות וקטנות, עשירות ועניות; בכולן מצאתי כי היפים בבניינים הציבוריים נמסרו לבתי המשפט. ודאי, אין זה מקרה. האזרח חייב להתייחס בכבוד למשפט; ובבואו לבית-המשפט הוא חייב להלך בו מתוך יראת-הכבוד. לסידורים חיצוניים נודעת במקרה זה חשיבות פסיכולוגית רבה; איך תיתכן יראת כבוד בתוך רעש, המולה ולכלוך? את אשר הבינו עמים אחרים, לא הבין עדיין במדינתו העם אשר למד מרבים מהם חוק ומשפט; הלא ינוד לנו כל משקיף נכרי.

במדינה הזאת, אשר ממשלתה פושטת יד ומקבצת נדבות, יש כסף לכל, אף להקמת ארמונות. אולם למטרה אחת אין כסף: להקמת "היכל-צדק" הראוי לשמו, בו יינתן לשופטים לעבוד, לחשוב, לשקול ולפסוק בשקט, ובו יהלכו מתדיינים וסנגורים, קטגורים ושוטרים, ביראת-הכבוד הדרושה. אכן, הרוצה לדעת את נפש המשטר בישראל, ישים פעמיו קודם לרחוב ארלוזורוב, ויבוא לאחר מכן לרחוב יהודה הלוי. מי שישווה את הארמון בו שוכנת "ההסתדרות" ("המפריזה" בעשיית עסקים אפילו לדעת מר מורגנטאו) עם הבניין העלוב והמעליב בו שוכן לא-כבוד המשפט בישראל – הוא ידע. ואת ממשלתנו, שאינה יודעת, תרתי משמע, משפט בלתי-תלוי, אשאל: כלום יהיה צורך בשנות התקציב הבאות להכריז על מגבית מיוחדת למען הקמת בניינים הגונים בשביל בתי-המשפט בישראל?

ג.

המ"ם השניה היא – מעצר. לאחר שהנציב שמיר שוחרר מכלאו, שאלתיו במישרין ליחס אליו, הוא בשלו: "היחס היה טוב מאוד". בעקשנותי ובסקרנותי, כי רבות הן, הוספתי לשאול אותו "לפרטי" היחס. בין השאר, שאלתי האם שומריו הרבו להוציאו לטיול. שמיר אמר: "לא". שוב שאלתיו, האם ה"לא" הקצר שלו פירושו שלא הרבה לטייל בימי מעצרו, או לא הוצא כלל לטיול. התברר כי בכל חמישה-עשר ימי המעצר, לא הוצא האיש מתאו האפל אפילו לחמש דקות לנשימת אוויר צח!

ודאי, פתחיה שמיר ועצורינו האחרים שישבו באותם התנאים, לא "התרשמו" מהתעללות זו ואף לא התאוננו; בנים הם "לגזע" מסוים. אולם אנחנו, רבבות האזרחים החופשיים אשר לא נהנו מכלכלת-החינם של אדון בן-גוריון, איננו יכולים "לא להתרשם". הלצינוק יהיה תאו של האזרח שנאסר כחשוד או כנאשם? כלל הוא, כי היחס אל האסיר קובע את מידת התרבות האמיתית, הפנימית ולא "הדקורטיבית" של כל מדינה; והשאלה היא, אם במדינתנו תהיה תרבות עברית, או "תרבות" צ'קיסטית? שאלה גורלית היא; לא ליחיד בלבד, אלא לאומה כולה.

ד.

המ"ם השלישית משמעותה – משטרה. עליי לומר מיד, כי יחסי למשטרה לובשת המדים אינו כיחסי לסוכני הש"י. אני משוכנע כי הרוב המכריע של השוטרים העבריים הם אזרחים הרוצים לשרת את הציבור בנאמנות, ולא לרדות בו או להתעלל בו. בעיניי, אין הם "שוטריו של בן-גוריון"; הם שוטרינו, שוטרי ישראל.

אולם דווקא משום כך זכותי וחובתי להזהיר את המשטרה שלנו מפני התנהגותם העלולה להפוך אותה ממשטרת-המדינה "למשטרת המשטר". הדבר תלוי, בוודאי, במפקדת המשטרה. ואם המפקדה לא תקפיד על מעשיה והוראותיה, עלול חלק ניכר מציבור האזרחים להסיק מסקנה שתהיה, קודם כל, לרעת המשטרה עצמה. למען הנמקת אזהרתי אביא, מתוך מספר רב של עובדות, שתי דוגמאות בלבד.

מר יהודה שניאורסון, איש לח"י ותיק, כותב לי בקשר עם החיפוש שנערך בביתו ערב יום הכיפורים:

"...דפקו בדלת. שאלתי "מי שם?", אמרו "משטרה". פתחתי את הדלת. אמרו לי כי רוצים לערוך חיפוש; שאלתי, "היש לכם פקודת חיפוש חתומה על ידי שופט?" כתשובה לכך קיבלתי תשובת פוגרום ממש (גם ההדגשה במקור). נפרצו דלתות. נשברו רהיטים. כל הבא לידם נהרס ונשבר…"

מר יהודה שניאורסון, איש לח"י ותיק שסיכן את נפשו למען שחרור עמנו, הוסיף להסביר לי במכתבו כי פעמים רבות ערכה המשטרה הבריטית חיפושים בביתו, אך לעולם לא קרה בדירתו הדלה מה שקרה בחיפוש הלילי שנערך על ידי שוטרים עבריים. יודעני כי מר שניאורסון אינו היחידי העושה את ההיקשים האלה; הפורענות של חולי השררה כה רבתה במדינתנו, עד אשר רבים נושאים עיניהם לימים עברו ואומרים: "הבריטים היו טובים יותר, אדיבים יותר". לכל אלה – לוחמים, ידידים, אזרחים, רחוקים וקרובים – אייעץ לעיין בדבריו של החכם מכל אדם. וכה אמר קהלת! "אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה." התרחקנו מן "הימים הראשונים" בהם שלטו בנו זרים; שכחנו את "תכניותיהם" ואת מעשיהם. אבל האמת העובדתית היא, כי שוטרי בריטניה וחייליה ביצעו בארצנו מעשי זוועה נוראים; והאמת המדינית היא, כי שליטי בריטניה התעתדו להסגירנו לכלייה בידי שלטון ערבי. אלמלא קמנו – מבחינה היסטורית: ממש ברגע האחרון – נגד השלטון הנכרי ואלמלא הצלחנו לסלקו, היינו היום חיים אף לא תחת שלטון המרשה פוגרומים או מארגנם, אלא היינו קרובים מאוד למצבם של שוכני הגטאות… אל נא, איפוא, ידידים, אל תעשו כל היקשים בין "הימים הראשונים" לבין "הימים האלה".

אולם שום מעשה-זוועה בריטי אינו יכול, כמובן, להצדיק מעשה התעללות של משטרה עברית. את אשר עשו השוטרים הירושלמיים בביתו של מר שניאורסון אין לכנות אחרת, אלא כמעשה-זוועה-והתעללות. שוטרים הפורצים לביתו של האזרח בלי צו של שופט מוסמך, או בניגוד לחוק, הם פורצים ולא שוטרים, מפירי חוק ולא שומריו. אם המשטרה אינה רוצה ללמד את האזרחים להפר את החוק, או להתחמק מן האחריות עבור הפרתו, הרי היא חייבת להעניש את השוטרים הברוטליים שהשתוללו בביתו של האזרח שניאורסון; ומה שחשוב עוד יותר: הקצין האחראי לחיפוש הבלתי-חוקי ולהסגת גבולו של אזרח, חייב להיתבע לדין ולתת את הדין. הברירה האחרת היא – שהמשטרה תשניא את עצמה על הציבור. כלום היא רוצה בכך?

את הדוגמא השניה שוב אשאב מנסיונם האישי של העצורים המשוחררים. הם סיפרו לי כי קצין המשטרה פרג אמר להם, בשעת החקירה, כי הם "בוגדים". אינני מכיר את מר פרג; בימים עברו הייתי חבר באגודה בה הוא פעיל. אמנם, לאגודה "לאסירינו" נרשמתי לא בשמי הנכון, אלא בשמי "המאומץ" ד"ר קניגסהופר, אבל עובדה היא שעזרתי למר פרג במילוי תפקידו. אף היום הנני רוצה לעזור למר פרג. משום כך, אזכיר לו כי הודות לאלה אשר כלפיהם הוא ניבל את פיו בקללת "בוגדים", הוא הצליח להמיר פקידות באגודה טרום-ממלכתית בקצינות במשטרה הממלכתית. וגם עצה טובה לי לקצין המשטרה פרג: אם בתוקף תפקידך החדש מוטל עליך לחקור אזרח עברי, יהיה אשר יהיה, חקור אותו, אך אל תנבל את לשונך – רות?

ה.

המ"ם האחרונה פירושה – משטר; או, ביתר דיוק, משהו על המשטר.

לפני שנים מספר נודע על עסקה אשר האפוטרופוס על הרכוש הנטוש, איש מפא"י "מכובד", עשה עם עצמו ועם חשובי המנהיגים של מפלגתו, לרבות שרי ממשלה. מהות העסקה ידועה היום לכל אזרח: חלקות אדמה "נמכרו" לעסקנים מסוימים, "במחיר" אשר בינו ובין ערכן הממשי לא היה כל יחס, כדי להקים עליהן שיכון צנוע הקרוי בלעז "וילה". משנודע הדבר, ו"העסקנים החשובים" – לרבות אחד שר – נתפסו בקלקלתם, הודיע אחיו של אותו שר כי העסקה תבוטל; ואכן, היא בוטלה. האדמה בכיכר ז'בוטינסקי (דווקא שם הם הלכו!) חזרה לבעליה החוקי, למדינה, ובעלי העסקה נצטוו להוציא את סכומי הכסף שהם השקיעו במימונה. אלא מה? הסתבר כי איזו ועדה, השומרת בוודאי על טוהר המנהגים במדינה, החליטה כי על כל לירה אשר העסקנים-העבריינים נתנו לאפוטרופוס, תוחזרנה להם שלוש לירות.

את המספרים האלה כדאי להשוות עם מספרים יסודיים אחרים. לפני שנתיים, בפרוס הבחירות לכנסת, הבטיחה הגברת מאירסון "שיכון עממי"; ורבבות תמימים נרשמו בתורים ארוכים לקבלת אותו שיכון ממשלתי, גואל. מאז זרמו מים רבים בירדננו. והנה הגיע אליי מכתבם של "המשתכנים העממיים", כלומר של אלה שעוד נותרו מן הרשימה המקורית. המשתכנים האלה מחיפה – מותר להניח כי רובם הם אנשי מפא"י או תומכיה – מתאוננים מרה על העוול הכפול שנעשה להם. ראשית, דורשים מהם אתה לא אלפיים וארבע מאות לירות, אלא קרוב לחמשת אלפים לירות עבור דירתם. שנית, הדירה היא מן הטיב הגרוע ביותר – ממש תרמית. וכך מסכמים המשתכנים המרומים את טענותיהם: "הדירה היא רעה, אך מחירה הוא כמעט מחיר של דירת-מותרות!"

בטיב הדירה לא אוכל לטפל; אבל באריתמטיקה אפשר וצריך לדון. צאו וראו; אם משתכן "פשוט", אף איש מפא"י, מכניס לפני שנתיים על חשבון דירתו 2400 לירות, דורשים ממנו השתא להכפיל את סכום השקעתו; במילים אחרות, הלירה של אותו איש פשוט ערכה בעיני הממשלה הוא חמישים גרוש; אבל אם "מנהיג" מפא"י עושה עסקה בלתי-חוקית ובלתי מוסרית, הרי הלירה שלו שווה, לאחר שנתיים, שלוש מאות גרושים. אכן, לו היה קיקרו חי בימינו ולו ידע את שפתנו, הוא היה זועק: "א זמנים, א צדק מרקסיסטי, א שוויון סוציאליסטי, א משטר הישר של מפא"י!"

ו.

כתבתי על ארבע מ"מים; אך יתכן כי מראשיתו של המאמר ועד סופו, חשב הקורא כי הסדר או המגיה טעה, וכי  צריך היה לכתוב לא מ"מים, כי אם מומים. עליי להגן על ידידיי הסדר והמגיה. הם, אמנם, לפעמים טועים, כחבריהם למקצוע בכל החוגים, בכל הארצות ובכל העיתונים; הפעם לא טעו. אף-על-פי-כן, אם אתה, הקורא הנכבד, תתעקש ותאמר: "אל תקרא מ"מים, אלא מומים" – גם אתה לא תטעה.