על ארבעה מ"מים

הממם הראשונה פרושה – משפט. ערב חג-האסיף נקראתי לבית-המשפט בתל-אביב, כדי לחתום על ערבות בשביל ידידי, נציב בית"ר שמיר, אלקיים, בר-לבב ומלאך. השופט, מר ידיד הלוי, אשר זכיתיט, בהזדמנות זו להכירו, הרים את קרן המשפט בישראל על ידי יחסו האדיב והלבבי הן לערבים, הן לאסירים והן לשוטרים. בזמן שידידי חיים מגורי-כהן ואני חתמנו על התחייבותנו, אמר כבוד השופט: "היום יום טוב – יום שחרורים הוא". לאחר שהערבים סיימו את מלאכתם, אמר להם השופט: "רבותי, זכיתם למצווה והריני מאחל לכם, כי תזכו למצוות", ולסמל המשטרה אמר: "שחרר את האסירים, גם אתה זוכה עכשיו למצווה". שמעתי את כל הדברים האלה, ויגל לבי: כך נאה וכך יאה לשופט בישראל!

אולם משיצאתי מלפני כבוד השופט ועברתי את אולמות ביתה משפט ואת מסדרונותיו, לא עוד שמח לבי, אלא כחו עיני. אל אלוהי הצדק, באיזה תנאים נאלצים שופטינו לעבוד, באיזה בנין שוכן המשפטבישראל? הבנין הוא צר, דל ועלוב, מן העלובים בבניני העיר; ולו מר לבנון היה מחליט להצקיב פרס עירוני עבור שמירת הנקיון בבתים וסביבם, מסופקני, אם בנין בית-המשפט היה יכול לזכות בו.

הייתי במדינות שונות, גדולות וקטנות, עשירות ועניות; בכולן מצאתי, כי היפים בבנינים הציבוריים נמסרו לבתי המשפט וודאי, אין זה מקרה. האזרח חייב להתיחס בכבוד למשפט; ובבואו לבית-המשפט הוא חייב להילך בו מתוך יראת-הכבוד. לסידורים חיצוניים נודעת במקרה זה חשיבות פסיכולוגית רבה; איך תתכן יראת כבוד בתוך רעש, המולה ולכלוך? את אשר הבינו עמים אחרי, לא הבין עדיין, במדינתו, העם, אשר למד רבים מהם חוק ומשפט; לא ינוד לנו כל משקיף נכרי.

במדינה הזאת, אשר ממשלתה פושטת יד ומקבצת נדבות, יש כסף לכל, אף להקמת ארמונות. אולם למטרה אחת אין כסף: להקמת "היכל-צדק", הראוי לשמו, בו יינתן לשופטים לעבוד, לחשוב לשקול ולפסוק בשקט, ובו יהלכו מתדיינים וסניגורים, קטיגורים ושוטרים, ביראת-הכבוד הדרושה. אכן, הרוצה לדעת את נפש המישטר בישראל, ישים פעמיו, קודם, לרחוב ארלוזרוב ויבוא, לאחר מכן, לרחוב יהודה הלוי, מי שישווה את הארמון, בו שוכנת ה"הסתדרות", (המפריזה" בעשיית עסקים אפילו לפי דעת מר מורגנטאו) עם הבנין העלוב והמעליב, בו שוכן לא-כבוד המשפט בישראל – הוא ידע. ואת ממשלתנו, שאינה יודעת, תרתי משמע, משפט בלתי-תלוי, אשאל: כלום יהיה צורך בשנות התקציב הבאות להכריז על מגבית מיוחדת למען הקמת בנינים הגונים בשבתי בתי-המשפט בישראל?

המ"ם השניה היא – מעצר. לאחר שהנציב שמיר שוחרר מכלאו, שאליו במישרין ליחס אליו, הוא בשלו: היחס היה טוב מאד. בעקשנותי וסקרנותי, כי רבות הן, הוספתי לשאול אותו "לפרטי" היחס. בין השאר שאלתי, האם שומריו הירבו להוציאו לטיול. שמיר אמר: "לא". שוב שאלתיו, האם ה"לא" הקצר שלו פרושו, שלא הירבה לטייל בימי מעצרו, או לא הוצא כלל לטיול. התברר, כי בכל חמשה עשר ימי המעצר לא הוצא האיש מתאו האפל אפילו לחמש דקות לנשימת אוויר צח!

ודאי, פתחיה שמיר ועצורינו האחרים, שישבו באותם התנאים,י לא "התרשמו" המתעללות זו, ואף לא התאוננו; בנים הם "לגזע" מסויים. אולם, אנחנו, רבבות האזרחים, החפשיים אשר לא נהנו מכלכלת-החינם של אדון בן-גוריון, איננו יכולים "לא להתרשם". הלצינוק יהיה תאו של האזרח, שנאמסר כחשוד, או כנאשם? כלל הוא, כי היחס אל האסיר קובע את מידת התרבות, האמיתית, הפנימית ולא "הדקורטיבית", של כל מדינה; והשאלה היא, אם במדינתנו תהיה תרבות עברי, או "תרבות" צ'קיסטית? שאלה גורלית היא; לא ליחיד בלבד, אלא לאומה כולם.

המ"ם השלישית משמעותה – משטרה. עלי לומר מיד, כי יחסי למשטרה, לובשת חמדים, אינו כיחסי לסוכני הש"י. אני משוכנע, כי הרוב המכריע של השוטרים העברים הם אזרחים, הורצים לשרת את הציבור בנאמנות, ולא לרדות בו. או להתעלל בו. בנעיני, אין הם "שוטריו של בן-גוריון"; הם שוטרינו, שוטרי ישראל.

אולם דווקא משום כך זכותי וחובתי להזהיר את המשטרה שלנו מפני התנהגותם העלולה להפוך אותה ממשטרת-המדינה" למשטרת המישטר". הדבר תלוי, בוודאי, במפקדת המשטרה. ואם המפקדה לא תקפיד אעל מעשיה והוראותיה, עלול חלק ניכר מציבור האזרחים להסיק מסקנה, שתהיה, קודם כל, לרעת המשטרה עצמה. למען הנמקת אזהרותי אביא, מתוך מספר רב של עובדות, שתי דומאות בלבד.

מר יהודה שניאורסון, איש לח"י וותיק כותב לי בקשר עם החפוש, שנערך בביתו, ערב יום הכפורים:

"...דפקו בדלת. שאלתי "מי שם", אמרו "משטרה". פתחתי את הדלת. אמרו לי, כי רוצים לערוך חיפוש, שאלתי "היש לכם פקודת חיפוש חתומה על ייד שופט"? כתשובה לכך קיבלתי תשובת פוגרום ממש (גם ההדגשה במקור). נפרצו דלתות. נשברו רהיטים. כל הבא לידם נהרס ונשבר..."

מר יהודה שנאורסון, איש לח"י ותיר סיכן את נפשו למען שחרור עמנו, הוסיף להסביר לי במכתבו, כי פעמים רבות ערכה המשטרה הבריטית חיפושים בביתו, אך לעולם לא קרה בדירתו הדלה מה שקרה בחיפוש הלילי, שנערך על ידי שורטים עבריים. יודעני, כי מר שניאורסון אינו היחידי, העושה את ההיקשים האלה ; הפורענות שלחולי השררה כה רכתבה במדינתנו, עד אשר רבים נושאים עיניהם לימים עברו ואומרים "הבריטים היו טובים יותר, אדיבים יותר". לכל אלה, לוחמים, ידידים, אזרחים, רחוקים וקרובים, אייעץ לעיין בדבריו של חכם מכל אדם. וכה אמר קהלת: "אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". התרחקנו מן "הימים הראשונים" בהם שלטו בנו זרים; שכנו את "תכניותיהם ואת מעשיהם. אבל האמת עובדתית היא, כי שוטרי בריטניה התעתדו להסגירנו לכלייה בידי שלטון ערבי. אלמלא קמנו – מבחינה היסטורית: ממש ברגע האחרון - נגד השלטון הנכרי ואלמלא הצלחנו לסלקו, היינו היום חיים אף לא תחת שלטון, המרשה פוגרומים או מארגנם, אלא היינו קורבים מאד למצבם של שוכני הגיטאות... אל נא, איפוא, ידידים, אל תעשו כל היקשים בין "הימים הראשונים" לבין "הימים האלה".

אולם שום מעשה-זוועה בריטי אינו יכול, כמובן, להצדק מעשה התעללות של משטרה עברית. את אשר עשו השוטרים הירושלמיים בביתו של מר שניאורסון אין לכנות אחרת, אלא כמעשה זוועה-והתעללות. שוטרים, הפורצים לביתו של האזרח לי צו של שופט מומך, או בניגוד לחוק, הם פורצים ולא שוטרים, מפירי חוק ולא שומריו. אם המשטרה אינה רוצה ללמד את האזרחים ןלהפר את החוק, או להתחמק מן האחריות עבור הפרתו, הרי היא חייבת להעניש את השוטרים הברוטליים, שהשתוללו בביתו של האזרח שניאורסון; ומה שחשוב עוד יותר; הקצין האחראי לחיפוש הבלתי חוקי ולהסגת גבולו של האזרח, חייב להיתבע לדין ולתת את הדין. הברירה האחרת היא, - שהמשטרה תשניא את עצמה על הצביור. כלום היא רוצה בכך?

את הדוגמא השניה שוב אשאב מנסיונם האישי של העצורים המשוחררים. הם ספרו לי, כי קצין המשטרה פרג אמר להם, בשעת החקירה, כי הם "בוגדים". אינני מכיר את מר פרג, בימים עברו, הייתי חבר לאגודה, בה הוא היה פעיל, אמנם, לאגודה "לאסירינו" נרשמתי לא בשמי הנכון, אלא בשמי "המאומץ" ד"ר קניגסהופר, אבל עובדא היא, שעזרתי למר פרג במלוי תפקידו. אף היום הנני רוצה לעזור למר פרג. משום כך, אזכיר לו, כי הודות לאלה, אשר כלפיהם הוא נבל את פיו בקללת "בוגדים", הוא הצליח להמיר פקידות באגודה טרום-ממלכתית בקצינות במשטרה הממלכתית. וגם עצה טובה לי לקצין המשטרה פרג: אם בתוקף תפקידך החדש מוטל עליך לחקור אזרח עברי, יהיה אשר יהיה, חקור אותו, אך אל תנבל את פיך ונצור את לשונך – הבנת?

המ"ם האחרונה פרושה – מישטר, או ביתר דיוק, משהו על המישטר.

"לפני שנים מספר נודע על עיסקא, אשר האפוטרופוס על הרכוש הנטוש, איש מפא"י, "מכובד", עשה עם עצמו ועם חשובי המנהיגים של מפלגתו, לרבות שרי ממשלה.מהות העיסקא ידועה היום לכל אזרח: חלקות אדמה "נמכרו" לעסקנים מסויימים "במחיר", אשר בינו ובין ערכן הממשי לא היה כל יחס, כדי להקים עליהן שכון צנוע, הקרוי בלע"ז "ווילה". משנודע הדבר ו"העסקנים החשובים", לרבות אחד שר, נתפסו בקלקלתם, הודיע אחיו של אותו שר, כי העיסקא תבוטל. ואכן, היא בוטלה. האדמה בככר ז'בוטינסקי(דווקא שם הם הלכו!)

חזרה לבעליה החוקי, למדינה, ובעלי העיסקא נצטוו להוציא את סכומי הכסף, שהם השקיעו במימונה. אלא מה? הסתבר, כי איזו וועדה, השומרת בוודאי על טוהר המנהגים במדינה, החליטה, כי על כל לירה, אשר העסקנים-העבריינים נתנו לאפוטרופוס, תוחזרנה להם שלוש לירות.

את המספרים האלה כדאי להשוות עם מפרים יסודיים אחרים. לפני שנתיים, בפרוס הבחירות לכנסת,הבטיחה הגברת מאירסון "שכון עממי"; ורבבות תמימים נרשמו בתורים ארכים לקבלת אותו שכון ממשלתי, גואל. מאז זרמו מים רבים בירדננו. והנה הגיע אלי מכתבם של "המשתכנים האלה מחיפה – מור להניח, כי רובם הם אנשי מפא"י או תומכיה – מתאוננים מרה על העוול הכפול שנעשה להם. ראשית, דורשים מהם עתה לא אלפיים וארבע מאות לירות, אלא קרוב לחמשת אלפים לירות עבור דירתם. שנית, הדירה היא מן הטיב הגרוע ביותר – ממש תרמית. וכך מסכמים המשתכנים המרומים את טענותיהם:דירה היא רעה, אך מחירה הוא כמעט מחיר של דירת-מותרות!

בטיב הדירה לא אוכל לטפל; אבל באריתמטיקהאפשר וצריך לדון. צאו וראו: אם משתכן "פשוט", אף איש מפא"י, מכניס לפני שנתיים על חשבון דירתו 2,400 לירות, דורשים ממנו השתא להכפיל את סכום השקעתו; במלים אחרות, הלירה של אותו איש פשוט ערכה בעיני הממשלה היא חמשים גרוש; אבל אם "מנהיג" מפא"י עושה עיסקא בלתי-חוקית ובלתי מוסרית, היתה הלירה שלו שווה, לאחר שנתיים, שלש מאות גרושים. אכן, לו היה ציצרו חי בימינו ולו ידע את שפתנו הוא היה זועק: א זמנים א צדק מרכסיסטי, א שוויון סוציאליסטי, א משטר הישר של מפא"י!

כתבתי על ארבע מ"מים. אך יתכן, כי מראשיתו של המאמר ועד סופו, חשב הקורא כי הסדר, או המגיה, טעה, וכי צריך היה לכתוב לא מ"מים כי אם מומים. עלי להגן על ידידי הסדר והמגיה. הם, אמנם, לפעמים טועים, כחבריהם למקצוע בכל הזמנים, בכל הארצות ובכל העתונים; הפעם לא טעו. אף-על-פי-ככן, אם אתה, הקורא הנכבד, תתעקש ותאמר: אל תקרא מ"מים אלא מומים - גם אתה לא תטעה.