מאגר כתבי מנחם בגין

יוצא, כי בכל התנאים, לא רק במדינות דמוקרטיות אלא גם בארצות טוטליטריות, לא רק לאור היום אלא גם באפלת הליל, לא רק בחרות לא גם בשעבוד- לא שכחו התלמידים אלא ידעו וזכרו. זוהי הנאמנות למורה שאינה תלוייה בדבר, לא רק בחיים, אלא אף מעבר למוות. ובתלמידים כאלה חי המורה. ואם הם זוכים, כפי שזכו, להעמיד תלמידים, הרי אף בהם, בתלמידי תלמידיו, הוא מוסיף לחיות.

מדינה יהודית עד עבור שנתיים לאחר שיגור מכתבו של שר החוץ הבריטי אל הלורד רטשילד, מכתב שנודע שמו בתולדותינו כהצהרת בלפור, עדיין דיברו מנהיגי ישראל על מדינה יהודית שתקום. אולם האמת ההיסטורית היא כי בימים ההם כך דיברו רבי הקיסרות הבריטית, חובקת זרועות עולם, עטורת הנצחון ואדירת הכח. וכאשר השליט החזק אומר הן, לא נדרש אומץ-לב ואינה דרושה תבונת השכל, כדי לומר אחריו את הן – ההד. אולם כעבור מספר שנים החליט השליט לומר לאו, לא תקום מדינה יהודית בארץ-ישראל. וזאת היתה שעת המפנה הגורלית, כל מנהיגי ישראל והציונות השיבו גם ללאו הזה, בהן. זאב ז'בוטינסקי בלבד, הוא ולא אחר, הרים את נסו של הרצל המושפל והשיב ללאו הנכרי לאו יהודי. או במילים אחרות, הוא שלל את הלאו הזר וחייב את הן- העד – של ההיסטוריה היהודית. אלמלא כן לא היתה קמה ולא היתה יכולה לקום מדינתנו בימינו. זאב ז'בוטינסקי, מורה הדור הוא נושא רעיון הממלכתיות העברית בימנו.

כח עברי: עדי היום, החבוי בחיק אחרית הימים בו יוגשם חזון הכיתות של הנביאים לא תיתכן מדינה בלי כח. הייתכן כח בלי מדינה? בימים קודמים לאלה היתה השאלה אחרת. לא תיתכן מדינה בלי מדיניות; האם אפשרית מדיניות בלי מדינה? לשאלה השניה השיב הרצל, בחיוב. תיתכן מדיניות בלי מדינה – למען יצירתה. בעקבותיו השיב זאב ז'בוטינסקי גם לשאלה הראשונה. ייתכן כח בלי מדינה- למען הקמתה.... בימי מלחמת העולם הראשונה דם מיליונים התערבב ברפש של חפירות קבועות וקפואות. זאב ז'בוטינסקי נלחם ועמל על הקמת הכח העברי המזויין למען לא יוכל עוד כל שואף דמים, כל שיכור גס-רוח, כל נעול-מגף-ממוסמר להתעלל ביהודי, להשפיל כבודו, לפגוע בילדיו. והוא חזה כי יום יבוא ומעט הכח שיהיה לרשותנו, יהיה לא רק מגיננו אלא נחמתנו.

כח וזכות: זאב ז'בוטינסקי נשא את רעיון חידוש כחנו עוד לפני קום מדינתנו. אך הוא מעולם לא הטיף לאמונה האלילית בזכות הכח. נהפוך הוא. הוא נשא את התורה של כח הזכות. ממנו למדנו, כי לא לנו חלקה ש ארץ-ישראל בזכות הכח; לנו ארץ אבותינו כולה בכח הזכות.

כח מוסר: מוסר בלי כח מוליך את המחזיקים בו בלעדיו לגיא הריגה;.. כח משולב במוסר או להיפך, הלא הם שני היסודות עליהם מוקמת וקיימת אומה בת-חורין. עדי יבוא היום ההוא של הכיתות הכללי ולא יהי עוד צורך לענוש אלא במוסר. ביטוי לשלוב זה נתן זאב ז'בוטינסקי בהדרכתו ללוחמים לאמור: הא"ב של תורת הנשק הוא לדעת מתי לא להשתמש בו...

צדק ומשפט: צדק הוא קטיגוריה מוחלטת. מבחינה זו הוא ככוכב שמיימי שאליו אינך יכול אלא לשאוף, בעוד השאיפה עצמה סוללת ומיישרת נתיבות לעשיית הצדק. בפשטותם, צדק ומשפט פירושם התנגדות ומלחמה בעוול, במרמה, במזימה, בעלילה ולפני הכל בהטלת אשמת שוא על מי שהוא חף מפשע. את שני מושגי הצדק נשא עמו זאב ז'בוטינסקי. הרעיון הציוניעצמו היה לו מעל לכל ביטוי לשאיפת צדק ועשייתו. וכך גם אמר לאותה ועדה מלכותית בראשותו של הלורד פיל: כן, אנו רוצים מדינה כל עם קטן אפילו לא תרם כל תרומה לקידומה של האנושות, יש לו מדינה.

היחיד והחברה: יכול וחייב היחיד לדאוג לחברה, בתנאי שהחברה תדאג ליחיד. היחיד הוא המרכז, לא האמצעי אלא המטרה. כך לימוד זאב ז'בוטינסקי... אבל החזון חזון הוא. ועליו כתב זאב ז'בוטינסקי. אל שלטון. מינימום של כפייה: מכסימום של התנדבות מכסימום של חופש: מינימום של הגבלות.

יסודו וראשיתו לא באפס אמצעים אלא במינימום של אמצעי קיום לכל אדם באשר אדם הנהו. וכך נאמר בסעיפים ה-25 ו-26 להצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם.

Everyone has the right to a standard of living adequate for the health and well-being of himself and of his family, including food, clothing, housing and medical care… Everyone has the right to education.

... הנה כי כן, אלה הם חמשת המ"מים שהוא הנחילם לנו וכפי שמתברר לעמי תבל.

אהבת ישראל. כאשר הושמעה ההשוואה ממרעידה את עצמותינו עד עצם היום הזה, לפיה, חלק גדול מן העם היהודי הוא אבק שדינו להישחק, יצאה מלבו של זאב ז'בוטינסקי שאגת אריה המהדהדת עדיין באזנינו: ואני את כל חיי הקדשתי כדי להציל את ה"אבק" הזה. זאת היתה אהבת ישראל בביטויה העליון לכל יהודי באשר הוא יהודי. להצלתו של כל איש בישראל הקדיש זאב ז'בוטינסקי את חייו. הוא תבע שנאה לאויב מכרית ומשמיד; הוא קרא לאהוב אח ורע.

יפי – ההליכות: מאז ראינו את זאב ז'בוטינסקי והיינו בסביבתו וליווינוהו בדרכנו ויצקנו מים על ידיו ושמענו תורה מפיו – אין אנו יכולים עוד להתרשם משום איש או "אישיות", ודאי לא מבעל שררה וכח. בסביבתו נשמנו את הגדולה. ובהתנהגותו עם זקן וצעיר, עם ידיד ויריב, עם אח וזר, מצאנו ביטוי עליון ליפי הליכותיו של האדם. מאז היה לנו למופת חי ליופי זה. והוא דרוש לכל בית ישראל. אל המופת אולי לא נגיע, אך השאיפה להתקרב אליו היא עצמה המהדרת.

אשתקד, בימים בין כ"ז לכ"ט תמוז, ראינו – וזכינו. ואמרנו שבח והודייה לאבינו שבשמים, על שחזו עינינו. כדי לקבל את פני ז'בוטינסקי השב למולדת יחד עם רעייתו, אשר במותם לא נפרדו, אם כי בחייהם, כמעט מדי שנה בשנה, נאלצו להיפרד, בשרות האומה – כדי לקבל את פניו יצאו לא רק רבי מדינה, קרואי עדה, נשואי פנים, אלא בני העם כולו, לאלפיו, לרבבותיו ולמאות אלפיו. בנעוריו ובזקניו לעדותיו ולארצות מוצאם. בדומיה עמדו, ובהמיית-לב, רישית שאין חודרת ממנה, אמרו: תודה. לא, אין עמנו כחפוי טובה. אשרי הדור שזכה לראות זאת. מחר, נעלה לעיר ונעפיל להר ונתייצב בפני קברו של מורנו ורבנו כדי לשוב ולומר את אשר עשינו כל עשרים וחמש השנים האלו: נמשיך.

חי האיש, חי המורה בתלמידים שהעמיד, ברעיונות שזרע, בתכונות שהחדיר ובאמונה שנטע- האמונה בגאולה השלמה, חי הוא בדור השואה מפניה הזהיר, בדור התקומה אליה הוליך – חי ויחיה בדורות הבאים שממנו יקבלו את אגדת-האמת – באהבת אמת.