מאגר כתבי מנחם בגין

השאלה, שאינה קשורה בשביתה או בשכבה, זו או אחרת, אלא בבנין חברותנו מסודו, היא האם מצד אחד, ינתן לאזרחים קיום, שהוא פחות מן המינימום ההוגן, ואילו מאידך גיסא, יקויים, בסטיות קלות, כפויות, החזיון, שאין בו לא צדק ולא קידמה, ושמו שוויוניות. הפרוכס, הטבוע במשטר מפא"י, הוא, כי שני החזיונות גם יחד הם נת חלקנו. קיום הוגן אינו מושג מופשט; אך הוא גם אינו קבוע. הוא מתחלף עם הזמנים ומשתנה כעתים. לא הרי קיום כזה במאה הזאת. ואף בין שנות השלשים לבין שנות הששים ההבדל בין המושגים רב הוא. אנו כמובן מדברים בתקופה שלפנינו. ועובדא היא, כי במשטר, הקיים בישראל, ישנם רבבות בתי אב, אשר למפרנסהם ניתן שכר שהוא פחות מן המינימום ההוגן. מצד שני ישנה נטייה, הקרויה אידיאולוגית, לקיום השוויוניות. כדי שהיא לא תינטש חלילה לחלוטין, הוטל לחלל עולמנו המונח, הדוחה בצלילו: פער. בשמעך את המלה המלאכותית הזאת, מיד הנך רואה, מחמת מוצאה האתימלוגי, את הפה הרחב המוכן לאכול כל חלקה טובהף או את התהום, הפעורה לרגליך, או דברים אחרים... הייתי מציע לדבר על תמורתיות. במונח זה יש גורם השוני: תמורה (של) דרגות השר. אבל יש בו העיקר: תמורה (ל)מאמץ וידע ומומחיות ופריון. וחובה לומר, למען עמנו וכל בניו, ללא פנייה וללא חשש, כי אסור שתונהג, או תימשך, בו השוויוניות המשתקת; צריך שתקום בו התמורתיות המעוררת, הצודקת המקדמת... בשוויוניות אין שום צדק. יש בה עוול רב, לא רק ליחיד, המשקיע מאמץ, אלא גם לכלל, החייב להתקדם, אם אין הוא רוצה לסגת. יש בה גם כפי שלמדו קיבוצינו וקבוצותינו מידה רבה של צביעות. לעומתה, התמורתיות היא לא רק צודקת; היא גם מאפשרת התקדמות כללית מעל למינימום ההוגן.