מאגר כתבי מנחם בגין

עודנה קיימת, למרבה התמהון, מידה ניכרת של חוסר ידיעה, או הבנה, של המסד הפרלמנטרי הקרוי הצעת אי-אמון. מילא, אם מנהיגה של מפא"י מציע, כי ההצבעה על הצעה כזו תידחה לישיבה אחרת של בית הנבחרים, אפשר להבין, גם אם קשה לסלוח, את הבערות המלווה כהונה ממלכתית רמה... ...רק מי שאינו יודע כללים פרלמנטריים יסודיים, יכול להציע, כי הצעת אי אמון תישאר מוגשת ותלויה. נהפוך הוא. דווקא ממשלה, לה מוצע להביע אי-אמון, חייבת לתבוע להעמיד את ההצעה להצבעה, כלומהר להכרעה, ללא כל דחוי, זולת המתחייב מן החוק, מתקנונו של בית הנבחרים. דחיית הדיון בהצעת אי האמון לעשרים וארבע שעות לאחר הגשתה, הקבועה בדיני הכנסת, יש בה הגיון פרלמנטרי וטעם ציבורי. כל רוב, התומך בממשלה מסויימת, זכאי לדרוש, כי לא יפילוה אלא לאחר שיקבל הודעה מוקדמת על הנסיון הישיר להביא לידי התפטרותה. הצבעה על הצעת אתגר כזו אינה צריכה להתקיים בהרכב, שאינו אלא פרי המקרה. אבל משהוגשה ההצעה ונתקיים דיון בה, איך אפשר לדרוש, או לבקש, או להציע דחיית ההכרעה בה? הן בינתיים, אפילו יהיה הזמן קצר מאד, ירחף סימן שאלה מעל מעמדה של הממשלה. רק מי שהיחס בין ידיעותיו ובין ההתפארות בהן הוא הפוך לרעתן, יכול לטעון, כי יש אפילו הגיון (!) בדחיית ההצבעה על הצעת אי האמון עד לאחר תום הדיון בסקירה ממשלתית, כלומר לפחות לשבוע תמים. אך יש להודות, כי גם משקיפים משכילים העריכו בצורה לא נכונה את תכליתה של הצעת אי אמון פרלמנטרית. אנשי האופוזיציה, שיזמו את ההצעה הזאת, עם פתיחת מושבה השני של הכנסת החמישית, נשאלו, האם הם קיוו, על ידי הגשתה, להביא לידי הורדת הממשלה, ולא, מה הטעם בה? הדעה, לפיה אין להגיש לבית הנבחרים הצעה להביע אי אמון בממשלה, בו היא תלויה, אלא אם היא תביא, או עשוייה להביא, לידי פיטוריה, היא דעה מוטעית לחלוטין. אמנם, ישנם מקרים, בהם האופוזיציה מצליחה להעביר לצדה חלק מתומכי הממשלה, או להניעם להימנע מן ההצבעה, וכתוצאה ישירה, או עקיפה, ממנה נאלצת הממשלה להגיש התפטרותה. כך קרה לא רק בימי נוויל צ'מברליין, בימים הגורליים לאנגליה, בהם הן אטלי הסוציאליסטי והן לויד ג'ורג' הליברלי והן אמרי הקונסרבטיבי תבעו ממנו לאפשר הקמת ממשלה חדשה, ממשלת אחדות לאומית, בעוד דווקא האחרון צועק לעבר מנהיג מפלגתו: בשם האלהים, לך! כך אירע גם ביי רמזיי מקדונלד, או, אם לשוב למאה הקודמת, בימי פיל וד'ישראלי ועוד. אבל המקרים האלה הם מעטים מאד, ואילו הצעות אי האמון בבית הנבחרים הבריטי הן רבות מני ספור. בפרלמנט הצרפתי, ברפובליקות השלישית והרביעית, היתה הבעת אמון מכשיר ממשלתי הרבה יותר מכפי שהיתה אופוזיציוני. הממשלות הצרפתיות המתחלפות היו נוהגות להפוך הצבעה בענינים שונים להצבעת אמון, כדי ללחוץ על תומכיהן המפורדים ולהניעם להתייצב מאחוריה. בתכסיס זה נהג פעם אחת צ'רצ'יל בבית הנבחרים הבריטי. הדבר היה בראשית 1942, בתכוף המפלות הצבאיות בכל רחבי האימפריה ועמן, כרגיל, הביקורת מבית. צ'רצ'יל לחץ אז על הצבעה, וקבל את מבוקשו, כלומר גם אותה וגם את האמון במכריע שנבע הימנה. אף בבית ישראל קרה והצעת אי אמון אופוזיציונית הביאה להתפטרותן של ממשלות על הרכביהן השונים. המקרים היו שניים; את שניהם הפעילה סיעת תנועת החרות; פעם, לקראת סיום תקופת כהונתה של הכנסת השניה, פעם אחרת בימי הכנסת הרביעית. האם ידענו, או יכולנו לדעת, כי זו תהא תוצאת הצעותינו? האמת מחייבת להשיב בשלילה לשאלה זו. בשתי ההצבעות גם יחד נדחתה הצעתנו והממשלה שהותקפה על ידנו קבלה כאילו את אמון הבית, אבל בעקבות הדיון וההצבעה באה התפטרות הממשלה. תוצאה עקיפה מעין זו עשוייה גם לבוא, מבלי שנוכל לחזותה מראש, באחד מימי הכנסת החמישית. אולם, בדרך כלל, מגישה אופוזיציה הצעה להביע אי אמון בממשלה, בידעה, בפשטות, כי רוב הוא רוב ומיעוט אינו אלא מיעוט. מבקרי האופוזיציה המבקרת אינם צריכים להניח, כי, לפתע, נעלמה ממנה ידיעת לוח הכפל. בבקרו של יום א', בו החליטה סיעת תנועת החרות, להגיש, לפתיחת מושב הכנסת, הצעת אי אמון בממשלה, ידענו היטב, כי, במספרים מוחלטים, תומכיה של הממשלה מונים ששים ושמונה ואילו מתנגדיה מספרם הוא היתרה ממאה ועשרים. מוטב לשער, כי ידענו, פחות או יותר, גם מי הם הנעדרים משני הצדדים, בקיצור, מותר לכל משקיף משכיל להניח, כי ידענו, לתא פחות ממנו, את התוצאה של ההצבעה על הצעתנו. דבר אחר לא ידענו באותו בוקר: האם הסיעות שאינן תומכות בממשלה זו, יצטרפו אלינו, או יצביעו עמנו. היה עלינו לקחת בחשבות את האפשרות, כי נשאר לבדנו בהצעה, אף בהצבעה. שקלנו אפשרות זו והגענו למסקנא כי גם אם היא תיהפך מהשערה לעובדא, חובה עלינו לעשות את הצעד הפרלמנטרי הציבורי הזה. עמידה לבדית לעולם לא תרתיענו מלעשות את אשר אנו חושבים לצדק ונבון וחשוב. בדיעבד, יכולנו לציין בסיפוק, כי יזמתנו הצמיחה הצבעת אי אמון אופוזיציונית שכמותה, באופן יחסי, עדיין לא היה בכנסת מאז כינונה. ארבעים ושבעה מול חמשים וחמשה. לא רע, גם אם לא מספיק – עדיין. מה הוא, איפוא, טעמה של הצעה להביע אי אמון בממשלה, מאחוריה, כידוע מראש, יתייצב בהצבעה רוב גדול, או אף קטן, אך מספיק, כדי שתוסיף לכהן? כדי להשיב לשאלה זו, רצוי ומועיל לבדוק את מהותו הציבורית של הצעה, הנקראת, בשפת אם הפרלמנטרים, לא motion of no-confidence אלא motion of censure או, בלשוננו, הצעת גנוי. הצעות גנוי כאלו מציעה כל אופוזיציה בפרלמנט הבריטי חדשים לבקרים. צ'רצ'יל, בהיותו ראש האופוזיציה לממשלותיו של אטלי, היה מרבה בהן ופעם ספר, כדי להצדיק את רבויין, כי האופוזיציה בתקופה קודמת הגישה שלש הצעות גנוי, או כמקובל לומר אצלנו, אי אמון, במשך שבוע אחד בלבד. מובן מאליו, שכולן נדחו על ידי הרוב, הלא הם תומכי הממשלה. אם נעמוד על המהות, ולא על המינוח, נבין, כי אופוזיציה מחליטה להגיש הצעת אי אמון או גנוי לממשלה לא רק שעה שהיא חשה, כי על ידה אפשר להוריד את הממשלה – מקרים כאלה, כפי שהוכח, הם מעטים מאד – אלא בעיקר שעה שהיא מרגישה, כי חובתה, הנובעת משליחותה הממלכתית, היא לקרוא ולעודד את תשומת לב הציבור למצב מיוחד, שנוצר, על פי הכרתה, באשמת הממשלה או אחד ממעשיה הרעים. זהו הטעם; אחר אין; גם לא דרוש. טעם חשוב וחיובי הוא. רק מי שבית נבחרים של בני חורין הוא לו למעמסה, הנסבלת בדלית ברירה, יכול לטעון, כי מעל במתו מדברים ,,אל הרחוב", כך אמר, לא פעם אחת בלבד, מנהיגה של מפא"י. אך כל דימוקרט ופרלמנטרי אמיתי – והן אין דימוקרטיה בלי פרלמנט חפשי – יודע, כי שלשה הם תפקידיו העיקריים של בית נבחרים במדינה חפשית, הלא הם: לתת חוקים למדינה, לפקח על ממשלתה ולהשפיע על דעת הקהל בה. התפקיד השלישי אינו פחות חשוב משני קודמיו. מי שרוצה לשלול אותו, ועמן את השליחות של כל פרלמנט ראוי לשמו, מדבר על דיבור ,,לרחוב"; מי שמחייב אותו, יצביע על השפעה מתמדת על דעת הקהל של אומה בת חורין הנקראת להכריע, לא רק ביום האחד של הבחירות, בין דעות שונות, אשר בלעדיהן אין החופש אלא מלה בכפל-הדיבור הנודע. אופוזיציה עומד נגד ממשלה כל ימות השנה. זה תפקידה הממלכתי; זו שליחותה הציבורית. ואם יש בעל שררה, היוצא מכליו, או מאבד עשתנותיו בגלל מלוי תפקידה ושליחותה המכובדים והחיוניים, הריהו מוכיח, או שעצביו מעורערים, או שבנבכי נשמתו מפכים, על אף העמדת הפנים, יצרים טוטליטאריים, שלא באו, בגלל חוד יכולת הכפייה, לידי מימוש. האופוזיציה, היודעת את מעמדה, אינה יכולה להתרשם מהתפרצויותיו של מי שפוסלה ועל ידי כך במומו הוא פוסל. היא נקראת למלא את תפקידה כל יום, ובכל שטח, בדרך כלל לציון השוני, לעתים, למען האומה, לבטוי אחדות מרצון. אבל ישנם ימים ומקרים, בהם האופוזיציה חייבת להטיל אלומת אור מיוחדת על נקודה אפלה במיוחד במסכת מעשיה או מחדליה של הממשלה. את זאת היא עושה, ומנסה להשיג, לא בהצעה רגילה לסדר היום של הפרלמנט, לא בדיון שניזום על ידי הממשלה, אלא בהתקפה פרלמנטרית יזומה של, או בשפה המקובלת, על ידי הגשת הצעת אי אמון. כך נהוג בכל מדינה, שיש בה משטר פרלמנטרי ופרלמנט ואופוזיציה ראויים לשמם. וכך צריך שיהיה נהוג גם בישראל. איש לא יוכל לטעון, כי אנו מרבים בהצעות אי האמון או הגנוי לממשלה. להיפך. אנו ממעטים בהן. והחסכון הזה, שהטלנו על עצמנו מרצוננו החפשי, תכליתו היא בהדגשה הציבורית לאמור: הממשלה הרעה הרעה באופן מיוחד. מתוך ערנות וחסכנות אלו נפעל גם בעתיד. עוד תהיינה הצעות אי אמון בכנסת החמשית. ואנו נגישן, בשעת ההכרח או הצורך, למען מטרתן הציבורית הטבועה בהן, בין אם ניתמך על ידי אחרים ובים אם נשאר לבדנו, בין אם תוצאתן, הישירה או העקיפה, תהיה התפטרות הממשלה ובין אם לא תהיה תוצאה כזו אפילתו ימים רבים. ויואילו נא המשקיפים המשכילים, שבקרתם רצויה לנו מאד, לא לשאול עוד: מה הטעם? הוא הוברר...