מאגר כתבי מנחם בגין

אני לא מכחיש זאת – היו לי נדודי שינה במשך חודשים בעניין זה. לעשות או לא לעשות, מה יהיה עם הילדים שלנו, מה יהיה עם הטייסים שלנו. עשו לי גם לב כבד, זה אמר כך וזה אמר אחרת... אשתי שאלה: אותי מדוע אתה עצוב, ואני אמרתי: יש לי עוגמת נפש ואני לא יכול לסר. מה היתה עוגמת הנפש? אם לא נפעל, מה יהיה על העם ועל הילדים – שאלה פשוטה. אם כן נפעל, קיימים כל הסיכונים שהדבר גם לא יצליח. מה יהיה אם יפילו את מטוסינו בדרך, אם אפילו לא יגיעו למטרה או אם יגיעו חלקם ויפלו? בין שתי המחשבות האלה הייתי צריך להתהלך ולא הייתי יכול להתחלק בעוגמת נפש זו עם אף אחד.

אחר כך היו התפתחויות מדיניות והיו עניינים פנימיים, וכל מי שמנסה לנקר עיני חבר, אם הצביע כך או הצביע אחרת, אין לו מושג מה זה תהליך קבלת החלטות, מה זו דעה כנה, שחובת כל אחד להביע אותה בישיבת ממשלה, ומה זה תהליך קבלת החלטות במוסד דמוקרטי.

אך באמת, כל הקשיים הנפשיים התרכזו בשבוע שעבר; כאשר פתחתי את ישיבת הממשלה, ידעתי מה עומד להתרחש אחר הצהרים וכפי שזכור לכם, לא אמרתי מלה. אחר התכנסנו בשעה 5.00, ועד ששמעתי את ההודעה – זה לא היה מפי הרמטכ"ל, אלא מפי תא"ל פורן – שהמטרה הושמדה והבחורים מתחילים לחזור הביתה וכולם בסדר, זאת עוד לפני שנחתו, אז כבר היתה הקלה גדולה.

ברוך השם, היום זורחת השמש, אפשר לראות ילדים שלנו מצחקים והוסרה מעל ראשיהם באמת סכנה איומה. עם אינו חי על זמן שאול. נניח שמישהו ישכנע שאת הפצצה האטומית העירקאים יכולו לייצר בעוד חמש שנים ולא בעוד שלוש שנים – ההנחה הנכונה היא בין שנתיים לשלוש – מה ההבדל? עם חי על זמן שאול של חמש שנים?

קשה פשוט לתאר את הסכנה לכניעה, את התביעה האולטימטיבית להיכנע, את הסכנה הפיזית שהיתה נשקפת אלמלא עשינו ביום ראשון מה שעשינו; ובלי שום מיסטיקה אני אומר: אלוהים היה בעזרנו, כי זה מבצע. שם היו גם נ.מ, גם טילי קרקע-אויר וגם מטוסים מסביב למטרה זו להגנה על הכור, ואף אחד מהם לא עשה שום דבר, אז ברוך השם, זכינו לעשות זאת.