מאגר כתבי מנחם בגין

לפני 15 שנה יצאתם, אחי גיבורי התהילה, לאחד הקרבות הגורליים, המכריעים בכל המערכה להקמת המדינה והבטחת קיומה. עוד היום נעים לנגד עיני רוחי, הטורים הארוכים ממחנה-דב, לעבר הסימטאות האלו, אשר האויב הפכם לביצורים, הוא חשבם לבלתי נכבשים.
היה זה סמל המפנה ההיסטורי בתולדות האומה מדינאי השווה את שחרורה של אומה מעול זרים, לרעידת אדמה. אך היציאה המן המחתרת של חיל שחרור, להפצעת השחר תידמה. ביציאה זו עצמה – הוכחה לנצחון המעטים על הרבים.
באתם לחזית זו לא מן המנוחה, או ההפוגה, אף לא ממעמד של ליגליות (?) למחצה, אלא מקרבות רבים, ממערכה מתמדת, מבתי-כלא ומחנות-ריכוז, מכאב ויסורים, לא אמרתם: דיינו! כי העם קרא, ונקראתם להושיעו.
לא מיד כבשתם. עמדתם, ימים ולילות, מול כדורי-אויב, בעוד גידופים מאחוריכם. קשה לעמוד מול הראשונים ולהתקדם; קשה לעמוד לפני האחרונים ולא לסגת, לא נסוגתם. התקדמתם. ופרצתם, הכנעתם, הדברתם, נצחתם.
ביום החמישי לקרב הדמים הגעתם לשפת הים, הוד קדומים מבית החשמונאים, נסוך מעליכם, מששבתם והנחלתם חוף ים זה לישראל.
ותל אביב נושע משפך דם, מסיוט, מאיום – אין תימה שביום ההוא יצאו רבבות מתושביה לרוות עיניהם בדגל הכחול לבן שהונף והתנוסס מעל צריך המסגד ממנו פלטה אש, במשך חדשים רבים, לעבר בתיהם, נשותיהם וילדיהם. ואלפי משפחות משכונות אלו, שמצאו מקלט בימי האימים מתחת למדרגות ברחבי תל-אביב שבו לבתיהם.ואין עוד מחריד.
אך לא לתל-אביב בלבד הבאתם ישועה. הדברתם את יפו והברחתם ממנה את כל כוחות האויב כשלושה שבועות לפני סילוק השלטון הבריטי, הכרזת העצמאות והתחלת הפלישה... יודעים אנחנו כי אין אנו יכולים לקדש כברת אדמה זו; היא מקדשת אותנו כי רוותה דם גיבורים ומשחררים, אשר בזכותם אנו בחיים ויחיו בנינו אחרינו.