מאגר כתבי מנחם בגין

עלי, לומר, כי הנכונות מן הסוג הראשון לא יכלה לעורר בלבנו שמ­חה; אך לא היתה לנו סבה להתעצב על הנכונות מן הסוג השני. אפס, ה­השוואה בין שתי ה"נכונויות״ אינה יכולה להוסיף תוקף לטרוניה המוזרה של הסיעה הליברלית, על אשר סיע­תנו נקראת, לא בלי התאמה לתקנונה של הכנסת, וגם קוראת לעצמה, בהת­אם למציאות המדינית, סיעת האופו­זיציה הראשית. בדיעבד הודו גם אנשי הקואליציה, כי אנו צדקנו בעמדתנו. גם קול יש­ראל, בשדרו פעמים מספר את הידיעה החשובה על החלטת הכנסת, החל מן הסוף, כלומר מן העיקר, מקביעתו של בית הנבחרים, כי אין להחזיר את ה­פליטים הערביים לשטחה של ישראל וגו'. וכך היה בחוץ לארץ. הכל הבינו, דווקא מן החלק הזה של ההחלטה, כי הכנסת קבעה הפעם, בצורה שאינה משתמעת לדו-פנים, את עמדת ישראל בשאלת הלחץ האפשרי להחזרת ה­פליטים הערביים. מותר לי, איפוא, לומר, כי סיעת תנועת החרות עשתה. בייזמת הדיון ובגבוש הסיכום, שרות טוב לאומה. ותוך כדי עשייתו הוכח, לעיני כל, כי, על אף רבוי המפלגות, יכולה אומה זו להתאחד ולקבוע, ב­שאלות הלאומיות הגדולות, עמדה משותפת לרוב המכריע של בניה החפשיים... מנהיגה של מפא״י שב והעלה ב­כנסת את מה שהוא חושב לחזון מפ­לגות שתים בישראל. הוא טען, בפעם אין עוד כוח לספור, כי המפלגות בישראל, למעט אחת, ולרבות אלו, עמן כרת ברית, או, כדבריו המוזכרים, עשה, או התיר לעשות, קנוניה, כדי להתייצב בראשה, - כי כל המפלגות הללו אינן אלא כיתות, שאחת דתן - את המלה דת בהקשר זה הוא בוודאי יאשר-: להיעלם. מקוד הרע ב­ישראל, ממנו גם נובע ה,,הכרח״ לע­שות קנוניות, הוא בכך, אמר, שאין לנו שתי מפלגות. סוף פסוק הפסוקים. משאמרתי לו, בקריאת ביניים פר­למנטרית, ,,אין״, כלומר: יש יותר משתי מפלגות, או, במלים אחרות, זוהי המציאות המדינית שלנו, השיב לי, ברוגזה נבואית ממש: ,,הן עוד יהיו, אדוני, עוד יהיו״. נבהלתי. לא מפני הרוגזה, אלא מה­נבואה. משום כך היטיתי אזן קשבת, ואף שמתי עין תובעת, לדברי החזון הנשנים על שתי המפלגות. הפעם ש­מענו, בגירסא מילולית אחרת, כי ה­אחת תשא את התמורה הגדולה, ואילו השניה, שתתייצב נגדה, תשמור על הקיים. פשוט. חלק. מבדיל מאד. סבורני, שלא אגזים, אם אומר, כי רק מי שניתק את עצמו, כמעט כליל, מן המציאות, והוא ממיר ההזייה בחזון, יכול לטעון לקוו מבדיל שכזה בין מפלגות מדיניות בימינו. אולי הוא עבד בימים, בהם נולדו, בשמותיהם המקוריים, הלגלגניים, ה­טורים והוויגים, או ברבות הימים, השמרנים והליברלים באנגליה. אולי זה עדיין היה כך, לפחות להלכה, בימי ד׳ישראלי וביסמארק, אם כי נעשו, תחת שלטונם השמרני, תמו­רות חברתיות רבות בארצותיהם. אבל בימינו? אי המפלגה שאינה רו­צה בתמורה, בשנוי? אי המפלגה שתסכים, כי אין לנגד עיניה אלא שמירת הקיים? אין זה מקרה, כי מפלגתו של מר דיפנבייקר בקנדה, שנוצרה בדמות תבניתה, או תכניתה, של מפלגתו של מר מק־מילאן, קו­ראת לעצמה: השמרנים־המתקדמים. סתירה מניה וביה? פרדוכס? לאו דווקא. מר דיפנבייקר, מכל מקום, בא לציין, כי אמנם אין הוא רוצה להחריב את הקיים, אך הוא שואף ל­התקדם ממנו, לא לשמר, אלא לש­פר, אותו. הוא הדין באמריקה. שם אין, לכאורה, אלא שתי מפלגות. אבל שתיהן טוענות לקידמה, להתקדמות, להעלאת רמת החיים, לרבוי השכלה, לחיסול משכנות העוני, לשנויים מת­מידים. הן נבדלות, לעתים, ביחס לדרך בה צריך, או ניתן, להשיג את התמורה אל על, אבל לא הדימוקרטים ולא הריפבוליקנים יסכימו להדביק להם את תוו הדריכה במקום. לעומת התפתחות אנושית זו, הח­לה, כמובן, על ישראל, ניצב מנהיגה של מפא״י, מושיט את אצבעו הקטנה, ואומר ברוגז: אינני רוצה, איני רו­צה, צריך שלא תהיינה אצלנו אלא שתי מפלגות, ואחת מהן תודיע במ­פורש, כי תכניתה ושאיפתה ומאוויה, וחלומה וחזונה הם בשמירת הקיים ואינם אלא בשמירתו. והשניה? היא תשאף לתמורה. במלים אחדות, הא­חת חייבת, על פי צוו משליט החוזה, לקדש את כל הרע שבקיים ואילו לש­ניה יש להעניק את כתר המלכות־ והכהונה־והנבואה של עושי הטוב, מ­מירי הקיים. האחת חייבת להכריז על עצמה כעל אגואיסטית, מעשירה את האמידים ומרוששת את הדלים; השניה תוכר כאידיאליסטית, העוזרת לדלים׳ לבל יישארו עניים. האחת, ל­בה אבן; השניה, לבה כולו אהבה. האחת אומרת: מה לי עמיתי, ורעי מה לי — יגוועו. השניה מקיימת: ואהבת לרעך כמוך. כאלו צריכות ל­היות שתי מפלגותינו, נוסח ראש מפא״י. מילא, לו, לפחות, הוא היה מסכים להתייצב בראשה של זו, אשר הטיל עליה את התפקיד היחידי של שמי­רת הקיים?