מאגר כתבי מנחם בגין
מנחם בגין פעל לאורך כל חייו, לאור תפיסה מקיפה ומגובשת של התורה הלאומית-הליברלית, שעיקריה ריכוז האומה, שחרור המולדת, חירות היחיד, תיקון החברה ועליונות המשפט.
במשך עשרות שנות יצירה ומעש כחניך בית"ר, מפקד האצ"ל, יו"ר האופוזיציה בכנסת ישראל וראש ממשלת ישראל, הוא השאיר אחריו אין ספור מאמרים מקיפים, נאומים חוצבי לבבות, דיונים סוערים מעל בימת הכנסת ופעילות מפלגתית, פרלמנטארית ומדינית.
מאגר מידע זה המבוסס על כתביו של מנחם בגין, הינו חוליה נוספת בפעילותו של מרכז מורשת מנחם בגין בהנחלת התפיסה הלאומית-ליברלית בקרב אזרחי מדינת ישראל ובני הלאום היהודי.
ככל מעשה אנוש עלולה ליפול שגגה בעבודתנו. אנו נשמח לקבל הערות ותיקונים כדי שנוכל לשפר מאגר מידע זה.
דמוקרטיה
הדמוקרטיה מאפשרת לעם להביע ריבונותו ולקחת אחריות על חייו, וכדברי מנחם בגין, "אין דבר נאה יותר מבחינת אנוש בן החורין מאשר חילופי
המשך קריאה
המורה, זאב ז'בוטינסקי
זאב ז'בוטינסקי, 1880-1940, אבי התנועה הרביזיוניסטית ותנועת בית"ר. מתווה הדרך ומורהו הרוחני של מנחם בגין.
המשך קריאה
תרבות ואמנות
מלבד המורשת הפוליטית והמדינית שהותירה התנועה הרוויזיוניסטית, אנשיה הטביעו חותם בתרבות ובאמנות הארצישראלית בתחומים רחבים. לעיתים
המשך קריאה
האלטלנה
בעיצומה של מלחמת העצמאות מגיעים ארגוני המחתרת להסכם שילובם בצבא ההגנה לישראל. ביוני 1948 נחתם הסכם על שילוב האצ"ל בשורות הצבא,
המשך קריאה
הסכמי השלום עם מצרים
הסכם השלום עם מצרים נחתם ב-26 במרץ 1979 על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סאדאת ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. ההסכם
המשך קריאה
בחירות
הבחירות הן יום חג לדמוקרטיה, משום שהן מימוש של העקרונות הבסיסיים עליהם מושתתת התפיסה והשיטה הדמוקרטית. אך הבחירות אינן המימוש
המשך קריאה
ירושלים
"על-יד הכותל הדרומי חשפנו את האבנים שלגיונות הרומאים הטילו מלמעלה למטה בבואם בחמת זעם להחריב בית-מקדשנו. לעולם לא אשכח את הרגע
המשך קריאה
הרשות השופטת
מנחם בגין האמין כי שמירה על עליונות המשפט היא תנאי הכרחי להבטחת חירותו של היחיד במסגרת המדינה. לאורך שירותו הציבורי, הן כיו"ר
המשך קריאה
המרד בשלטון הבריטי
ב-1 לפברואר 1944 הכריז האצ"ל על מרד בשלטון הבריטי בארץ ישראל, והחל בשרשרת פעולות נגד מוסדות המנדט. המרד היה לביטוי מעשי וחד של
המשך קריאה
הציטוט היומי
שכח את החולין. נסגור את חדרי הלב, ננעל את שערי המחשבה, מפני הרוחות המתפרצות. נעלה בהר, ונתקדש בקדושת ההקרבה העילאית, שהאירה לנו את דרכנו במחשכים ותוסיף להאיר אותה בדורות הבאים. תא המוות. הקטן בשדות הקרב עלי אדמות, ד' על ד', והמיוחד בהם. האוייב אינו מתקיף; הוא ממתין. והחזית היא כפולה: כלפי חוץ וכלפי פנים. בחזית החיצונית ניצבת ממלכה, שהדבירה עמים, כבשה ארצות, שלטת בשבעים לאומים ועל שבעה ימים. נציגיה שכנעו את עצמם, אף החידרו את אמונתם ברבים כי שלטונה הוא טבעי, טוב ומיטיב, ומי שמורד בו אחת דתו: לכלא, או למות. מול ממלכה אדירת הכוח עומד אדם, אחד, יחיד, לבוש ארגמן, בן-חורין כלוא, עושה שני צעדים קדימה ושנים אחורה, לוחם נידון. היא, כולה, נגדו; הוא, לבדו, מולה. כה צר הוא התא. כה רחבה היא החזית. החזית הפנימית, עין אנוש לא תראנה. הקרב מתחולל בין שני קולות, עולים, מקשים, משיבים, מתדיינים – בנפש, בלב, במוח, בתודעה, בתחושה. הקול האחד לוחש: אולי, בכל זאת, למרות הכל, אולי, תחיה? הקול השני משיב: החרש אין מנוס, נגזר אמות. האחד ממיעץ: חרש: בקש רחמים וחיה. השני מצווה: מות, אך אל תבקש רחמים. הקול הראשון מקשה, מפתה: אתה תלך אל מאין אין שבים עודף אחרים יחיו, יזכו. הקול השני זועק, משתיק: אני אתן את חיי, אך אחרים ילכו בעקבותי, יגשימו. הקול האחד מתחנן: ומה על אמא, שלבה חרד ועיניה כלות? הלא תרצה על כנפי נשרים, לשוב אל הביקתה הקטנה, הדלה, הרחוקה ולזכות, ולו עוד פעם אחת בלבד, בלטפת ידה, צצמה בא הרוך והחום, שטוב מהם אין? ויען הקול השני: וודאי, מי יתנני, אך אי אפשר. גבוהות החומות, סגור המיבצר, שומר הנוטר, מצפה התליין. אי אפשר ואני נשבעתי, למען כל האמהות, למען כל האבות ולמען כל הילדים, לעמול, ללחום, אף למות. תא המוות. כל תקתוק השעון מודיע: חלפה, לבלי שוב, שניית חיים, קרב הקץ. כל שקיעת החמה מבשרת: מתקרבת האפלה האין-סופית. כל זריחת השמש מזכירה: באה הפרידה מן האור. שדה קרב של ד' על ד'. שתי חזיתות, שני קולות. וכדי שהקול השני יגבר על הראשון, יריבו; כדי שהמוקד, הנידון, היחיד חסר המגן ינצח את הממלכה האדירה – מה דרוש? ראשית, אמונה: הקרבן לא יהיה לשווא. יירצה. המורד ימות, אך יחיה. יפול, אך יקומם. אחריו, במקומו, בעקבותיו, יבואו לא עשרות ומאות, אלא אלפים ורבבות, יבואו, ויילחמו, וישחררו, ויכבשו. איזו אמונה כבירה? שנית, נאמנות: הקדשתי את חיי. הקדשתם משמעותם גם הקרבתם. נאמנות ללא סייג. שלישית, מסירות: כל ימי, משחר נעורי, עמלתי למען גאולת עמי. עבד לרעיון הייתי, עבד מרצוני החפשי. מסור – עדי הנכונות למסור את הנפש. אבל האמונה, הנאמנות והמסירות, שלשתן לא דיין, כדי לעמוד בחזית הכפולה של תא המוות, לעמוד בה יומם ולילה ולנצח. לאו כל חייל אמיץ, המסתער, בגבורה, בראש, או עם, יחידתו על האוייב, יכול לעמוד בה. כי בחזית זו רובה אינו רועם, חרב אינה נשלפת, היעד אינו קיים, האוייב אינו נראה, הפקודה: קדימה! אינה נשמעת, להט הקרב אינו משכיח את הזכור, סערת המלחמה אינו נושאת אל-על. זה שדה קרב בלי שקשוק הנשק, בלי משק הכנפיים של התקדמות כובשת. דממה בה, כדי לעמוד, דרושה פלדת הנפש. הגרדום. במיבצר עכו אין מעלות לגרדום. הדרך בין תא המוות לבין תא ההריגה היא ישרה. וקצרה היא. פסיעות מספר. בחדר הגרדום אין מעלות; יש מורד. אך הוא הנישא בסולמות. ראשו השמימה. מתא המוות יוצא המורד. ברכיו אינן כושלות. ראשו זקוף. חייל צועד את צעדיו הספורים, האחרונים, למען עמו וארצו. לוחם הולך למות. והוא שר. שיר המעלות לגרדום. הללויה על הגבורה הקדושה. שיר כזה,המלווה את הפסיעות האחרונות, נהיה לאש. כל המיבצר אחוז בה. היא בוקעת מעבר לחומותיו. שומעים את השיר, רואים את הלהבה, הנדכאים, המשועבדים, הנרדפים, החולמים, ויגל לבם: יש תקווה. לעבדות אין אחרית. הרשע יודבר. שומעים את השיר, ורואים את הלהבה, המדכאים, המשעבדים, הרשעים ויחרד לבם: גבורת ההקרבה היא אמת. האמת תהיה האגדה. אי החומות, אי המיבצרים, אי הכוח, שיעמדו בפני אגדת האמת? כך חי בתא המוות, וכך הלך לגרדום, שלמה בן-יוסף, הראשון בהרוגי מלכות בריטניה, בדור האחרון לשעבוד והראשון לאתחלתא דגאולה, המפלס את הנתיב לגאולה השלמה. משהעלינוהו, בלא רשיון בריטי, מאדמת נכר לארץ האבות, לא ידענו אלא את פשטותו, את נאמנותו ומסירותו. אך מיד נתגלה הפלא של פלדת נפשו. הגורל הוציאוהו מבין הרבבות, קול ממרומים קרם לו – לעקידה עצמית. ויאמר: הנני, ביודעו, כי אין שה תחתיו. פלדת הנפש. כל פלדה, אף זו, המיוחדת במינה, זקוקה לסן ולפטיש, כדי שתיוצק ותחושל. היכן עמד הסדן, עליו יוצקה וחושלה פלדת נפשו של אחינו שמה בן-יוסף? ימים היו. עבדות היתה וממנה קמה שאיפת החרות. צעירים, עניים, נדכאים, חולמים ומאמינים באו, בתפוצות הגולה ההומיה ובמולתדת הגזולה, אל דגלו של זאב ז'בוטינסקי ועליו: מדינה, מרד, כבוש, חרות וכבוד. כך קבה בית"ר, ובתוכה הועמד וניצב הסדן. והפטיש מהו? הלא הוא שיר וסיפור ואגדת האמת מימי קדם והשיבה, מחילה הרוחנית, לאחריה הממשית, אל נכונותם ופעלם של מתתיהו ובניו, של הקנאים ומלנותיהם, של בר-כוכבא וגדודיו. כך יוצקה הפלדה; כך היא חושלה; וכך היא נוכה לעמקי לבו, למסתרי נפשו, של עולה הגרדום הראשון. שלמה בן-יוסף היה הראשון. אך הוא ידע ואמר, כי לא יהיה האחרון. ואכן, אחריו בא השני, השלישי, הרביעי, החמישי, הששי השביעי, השמיני, התשיעי, העשירי והאחד עשר להרוגי מלכות בריטניה בדור המרד והתקומה, אך הם נקרא לעקידה עצמית, ויאמרו כולם: הננו, ביודעם שאין שה תחתם. הם, כמוהו, היו בתא המוות. הם כמוהוף עמדו בחזית הכפולה, החיצונית והפנימית, בקטן, במיוחד, בשדות הקרב עלי אדמות: כל הממלכה האדירה נגדם: והם, יחידים, מולה. אף הם שרו את שיר הלהבה, אף בלבם האמונה, הנאמנות, המסירות: ובנפשם פלדה. וראה בן-אדם, פלא, המובילים לגרדום מנוצחים; הולכים לגרדום מנצחים. המוציאים להורג אינם; המוצאים להורג חיים – ויחיו לעד.
מתוך מאמר עיתון, ד' תמוז התשי"ט, 10 ביולי 1959
ההשקפה הלאומית-ליברלית
הרומן חמישתם
הרומן חמישתם ויצירתו הספרותית של זאב ז'בוטינסקי
משנתו של בגין
פרופ' אלה בלפר על משנתו הלאומית-ליברלית של מנחם בגין לאור הגותו של מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי
דברי ימי ז'בוטינסקי
הרצאתו של הרצי מקוב, ראש מרכז מורשת בגין, על חייו השקפתו הלאומית-ליברלית של זאב ז'בוטינסקי
