מאגר כתבי מנחם בגין

האמונה השלמה מחייבת התחברות נפש האדם עם הטוב ועם הצודק, והשאלה הראשונה שאנו חייבים להציג אותה ולהשיב עליה היא: באיזה משטר משני המשטרים הקיימים והאפשריים בעולם, אפשר לשאוף לטוב ולהשיג במידת היכולת האנושית את הצדק?
ישנו היום משטר בו אין זכות ואין אפשרות של בעלות פרטית עם על אמצעי הייצור; ויש משטר בו זכות ואפשרות זו קיימת. באיזה משניהם יש לבחור? בלמדנו ממורה המורים, הנסיון, אנו נאמר לנוער העברי כי אפשר לשאוף לטוב ולצודק רק במשטר החברתי-הכלכלי בו ניתנת הזכות וקיימת האפשרות של בעלות פרטית גם על אמצעי הייצור. האמת לאמיתה היא כי המשטר הזה איננו מונע אי צדק; אך הוא, בתור שכזה, איננו מחסל חרות. המשטר, בו הזכות והאפשרות של בעלות פרטית גם על אמצעי הייצור אינן קיימות, אף הוא איננו מונע אי-צדק, אך הוא מבטל חרות. עבדים אינם יכולים להשיג צדק, קודם כל עליהם להשתחרר... לכן אנו אומרים, כי מבחינת השאיפה אל הצדק החברתי ואל חרות האדם, "חברור" אמצעי הייצור, - בלע"ז סוציאליזציה – איננו יכול עוד להיחשב בימינו לרעיון מתקדם. אמת היא כי בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, נחשב הרעיון הזה, כפי שכתב זאת זאב ז'בוטינסקי, כזהה עם הקדמה האנושית. אבל מאז הוברר, על יסוד הנסיון, כי "חברור" הוא רעיון ריאקציוני מובהק. במשטר של חברור כללי אין העובד השכיר פוסק להיות שכיר; הוא פוסק להיות בן חורין. "מחבררים" הם לאו דווקא חברים. במשטר של אי-חברור העובד השכיר יכול להיות בן-חורין, ולהלחם, עם חבריו, על הטבת תנאי קיומו, על התקדמות אלי צדק חברתי.
אולם מהי נקודת המוצא של השאיפה לטוב ולצודק?
לא עוד אפס אמצי קיום, יש חרות אחת אשר יש לשלול אותה בכל מדינה, והיא החרות לרעוב ללחם. לא אפס אמצי קיום, אלא מינימום שלהם. מבחינה זאת לא יוסיף עוד שום איש על חמשת ה"מ"מים" שניתנו לדורנו ע"י ראש בית"ר: "מזון, מלבוש, מעון, מרפא, ומלמד". זוהי נקודת המוצא וממנה יכולה האנושות, הרוצה בטוב ובצודק, להתקדם לקירוב הקטבים. לכסוי התהומות החברתיות. אולי היא לא תגיע, לצדק המוחלט, אולי עדיין השכל האנושי איננו מסוגל להשיג מהו. אולם צעד אחרי צעד, תתקדם האנושות, למידה המקסימלית האפשרית של הצדק.
האם הדבר הוא בבחינת חזיון שווא, או הוא ניתן להגשמה? לנגד עינינו, ב-50 השנים האחרונות, בשטח, אשר אולי אין חשוב ממנו מלבד עצם הקיום, הועתקה נקודת המוצא לקראת ההתקדמות האנושית. כוונתי להשכלה. עוד לפני 50 שנה- אילו המונים היו אשר לא ידעו קרוא וכתוב, ואיזה מיעוט מבוטל היה בעל השכלה? היום, אילו המונים עצומים קבלו השכלה יסודית, ואיזה חלק קטן והולך של האנושות נשאר בבערותו. אם זה היה אפשרי, למה אין אפשרות להעתיק את נקודות המוצא האחרות- מחוסר כל למינימום הוגן של אמצעי קיום?
במשטר של בני-חורין, בו לא המשטרה החשאית קובעת את דרך החיים, אפשר לקיים את נקודת המוצא הזאת וממנה להתקדם לקראת קירוב הקטבים.
ביסוד הדברים אפשר להבחין את ההלכות הבאות:
ההלכה הסוציאליסטית לפיה המדינה יכולה וחייבת לעשות הכל- גורסת, כי למען הצדק, כפי שהיא רואה אותו- מותר ומוטב להקריב גם את החרות. ההלכה שאפשר לכנותה "ליברליסטית" לפיה על המדינה ל לעשות מאומה אלא לשמש בבחינת "שומר לילה"- טענה, כי למען החרות מותר ומוטב גם להקריב את הצדק. ההלכה הפשיסטית אשר אם אחת לה ולהלכה הקומוניסטית, היא הטוטליות, הטוענת כי האדם נוצר למען המדינה ולא המדינה נוצרה למען האדם- המפלגה הפשיסטית ניסתה להוכיח כי למען המדינה מותר להקריב גם את החרות וגם את הצדק.
אנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, נושאי השקפת העולם הלאומית-ליברלית, מביאים בפני עמנו את הרעיון הזה: במדינה עברית, אשר עליה חלם ראש בית"ר כי היא תהיה בבחינת מעבדה לחידוש הרעיונות הנבואיים בימינו, נקים משטר בו אין מוותרים לא על החרות ולא על הצדק. בו אין מקריבים למען החרות את הצדק, אלא מקיימים במציאות החיים חרות עם צדק.