מאגר כתבי מנחם בגין

לאחר ה-14 ביולי, לא בפריס אלא, להבדיל הבדליים, בבגדד, עלתה הטענה, כי איחודם המדיני של בני ערב הוא בלתי נמנע... מיד כתבו כל עתוננו השואבים את השראתם מן הקריה, כי לנו, לבני ישראל, אין בעצם שום סיבה לשלול את שאיפת הערבים להתאחד במסגרת ממלכתית אחת. הצרה היחידה היא, כי תנועת האחדות שלהם מתייחסת באיבה לישראל. לו התנועה הזאת היתה משלימה עם ישראל, היינו אפילו מברכים עליה, על הבלתי נמנעת. כך אמר, במפורש, נבחר השליש, המתיימר לאחריות עליונה. לו... מעולם עוד לא הושמע משפט אווילי כזה. התנאי, המתחיל במלה העצובה "לו" יכול לחול על העבר. לעתים יש בו ענין של מחקר, או תכלית של לקח. אפשר להטיל את התנאי על העתיד. יש בו טעם של הנחה, או של השערה, העשויות להתאמת, או העלולות להתבדות. אבל מה ללו ולהווה? התנועה לאיחוד כל-ערבי, תחת שרביטו של נאצר, תובעת את הכחדתה של ישראל. איך אפשר, ולמה צריך, לברך עליה? האם "בעצם" אין לנו לבני ישראל, סיבה לגלות את פרצופה האמיתי של תנועה זו בעיני העולם התועה? אך אם חייבנו איך נסביר? אם ברכנו, גמרנו. העולם, כידוע, לא אימץ את הכלל, לפיו עליו לקבוע את יחסו לאנשים, למדינות או לתנועות על פי השאלה - היחידה ! - אם הם אוהבים את ישראל, או שונאים אותו, או אותה.על רקע זה, כדאי להתבונן באבחנתם של אלה, שלמדו בבית הספר המדיני של זאב ז'בוטינסקי...