מאגר כתבי מנחם בגין

אפילו נשארת הממשלה על כנה והרוב דוחה את הצעת אי-האמון, גם אז יש טעם בהצעה זו. להבהרת הדבר נפנה שוב לאנגליה, שמבחינה פארלאמנטרית, דמוקראטית, אופוזיציונית, וממשלתית, עשויה יא ללמדנו הרבה. למה שאנו מכנים בשם הצעת אי-אמון קוראים באנגליה motion of censure , או הצעת-גינוי, הצעת-נזיפה. גם באם הפארלאמנטים יודעת האופוזיציה את יחסי הכוחות וכן יודעת היא, שהרוב התומך בממשלה יכשיל את הצעת-הגיוני. צ'רצ'יל מספר, כי בזמנו הגישה האופוזיציה שלוש הצעות אי-אמון בשבוע אחד וכולן נפלו. הוא מסביר, כי הצעת-גינוי כזאת מוגשת על-ידי האופוזיציה כדי לרכז את תשומת-לבו של הציבור למעשה של הממשלה, שהיא, האופוזיציה, רואה בו מעשה רע באון מיוחד. הסבר זה יש בו כדי לדחות דחייה מוחלטת את הטענה המושמעת מעל בימת הכנסת, מפי דובר רשמי, שמעליה מדברים כביכול "אל הרחוב". אדם אינטליגנטי עלול "להזדעזע": לא יפה, לא נאה "לדבר אאל הרחוב" מעל בימת הפארלאמנט. אבל טענה כזאת אופיה אנטי-דימוקראטי, שהרי אחד מתפקדיו המובהקים של כל פארלאמנט הוא לפנות אל דעת הקהל. לא נכון הדבר, שהעם שופט את שליטיו ביום אחד, הוא יום הבחירות, כפי שכתב בשעתו מונטסקייה. העם צריך לשפוט בכל יום ובעיקר בכל יום שבו מתכנס הפארלאמנט לישיבותיו. בכל יום צריך העם לשפוט את שני הצדדים: הממשלה מציעה, האופוזיציה מסכימה או להיפך. החופש האזרחי קם תוך כדי ויכוח. העם שומע וקורא ושופט. שפיטתו היא תהליך של ימים רבים עד שמגיע היום שבו הוא מטיל את הפתק ומוציא את פסק-דינו. משום כך, משנוכחה האופוזיציה לדעת, שהממשלה עשתה מעשה רע באופן מיוחד והיא מבקשת לרכז את תשומת-לבו של הציבור למעשה הזה, היא אינה מסתברת בהצעה-לסדר-היום ובהצעת-חוק, אלא קובעת באופן דראסטי: בגלל המעשה הזה יש להביע אי-אמון בממשלה. ודאי, את יחסי-הכוחות בכנסת יודעים הכול מראש; אבל תשומת-לבה של דעת הקהל הופנתה לנושא זה.