טקסט זה של מנחם בגין הופיע כמבוא לספרו של יצחק גוריון (זאבי המחתרתי) "הנצחון עלי גרדום", שיצא לאור ב-1963. כמי שהיה מעורב במאבק לעצמאות ישראל כמפקד האצ"ל, בגין משבח כאן את גבורתם של הרוגי המלכות – הלוחמים העבריים שהוצאו להורג על ידי השלטון הבריטי – ומדגיש את תרומתם לכיבוש החירות הלאומית. הטקסט משקף את רוח התקופה, את הערצת הגבורה היהודית המחודשת ואת הזיכרון ההיסטורי של המאבק לעצמאות, תוך התייחסות לדמויות מרכזיות כמו שלמה בן יוסף וזאב ז'בוטינסקי
במאמר זה, במלאות 15 שנה לפריצה כלא עכו, ולפני פתיחת תערוכה בנושא, בגין סוקר את המהלכים שהובילו לפריצת הכלא עכו. בגין משבח ומעלה על נס את ההתקפה אשר היכתה את הפרסטיז'ה הבריטית בישראל ובעולם כולו.בגין מציין במאמרו גם את העובדה כי גרונר, דרזנר, אלקחי וקשאני הוצאו להורג משום שהבריטים רצו להראות לאו"ם שהם עדיין שולטים בא"י.
העיתון מביא את דברי בגין בעת הלוויתו של ד"ר יוניצ'מן מ"חרות" אשר הלך לעולמו. בגין סקר את תולדות חייו והעלה על נס את אישיותו.
במאמר זה לכבוד יום תל–חי סוקר בגין את חייו ואת פועלו של יוסף טרומפלדור, ואת התפתחות הגבורה העברית כפי שהתבטאה אצל אנשים שונים. בגין טוען כי גם בימי השואה פרצה הגבורה היהודית אצל מעטים בגטאות שיצאו להילחם או ששירתו כיחידים בצבאות זרים. אין כל דירוג בגבורות אלא בכל גבורה שהיא יש ייחוד מסוים וכולן קדושות או מקדשות, מיוחדות ומייחדות. העיקרון של החשיבות למות בעד האומה הוא עיקרון חשוב מאוד ויש להחדירו בחינוך.
נאום זה של מנחם בגין לזכרו של שלמה בן-יוסף, עולה הגרדום הראשון, הוא מלאכת מחשבת רטורית המעלה על נס את מושג "פלדת הנפש". בגין אינו מסתפק בתיאור היסטורי, אלא הופך את תא המעצר הצר בעכו לשדה קרב קיומי ומוסרי, בו מתעמת היחיד חסר המגן מול עוצמתה של אימפריה חובקת עולם. בנאום טעון זה, בגין משרטט את הדרמה הפנימית המתחוללת בנפשו של הלוחם הנידון למוות – המאבק בין יצר החיים והגעגוע לבית לבין הנאמנות המוחלטת לרעיון החירות. דרך דמותו של בן-יוסף, מבקש בגין להאיר את עמוד האש שהנחה את דור המרד: האמונה כי ההקרבה העילאית היא המפתח לשבירת כבלי השעבוד
