בגין מספר על שני האישים שהשפיעו עליו – הרצל, ותלמידו ז'בוטינסקי. בגין טוען ששניהם, שימי השנה לפתירתם חלים בתמוז, חזו את החורבן, בזמן שסביבתם לא קיבלה את חזונם וחשבו שהם מרעים את המצב. בגין עומד על ההבדל בין שניהם, וטוען שהרצל הגה את הרעיון, וז'בוטינסקי, הנהיג את המלחמה בשם הרעיון, וחינך את הדור שילחם למען הגשמת הרעיון.
בגין טוען שלא ניתן לשמוח בהתקפת בעלות הברית על גרמניה, שכן, המלחמה על שחרור הארץ רק בתחילתה. בגין מדגיש שחשוב לא להגרר לאמונות כאילו יש פריצות בגזירות הספר הלבן, והדרך היחידה לבטל אותו היא להלחם, שכן זה רק מצג שוא שיש עליה שזורמת שכן גזירות אלה גורמות להשמדה של יהדות הגולה. בגין טוען שהם לא רוצים מונופול על הלחימה, והיו דווקא רוצים שכולם ישתתפו בלחימה ביחד, בלי לריב. גין מתיחס להשוואה בין המלחמה לשחרור א"י לבין המרד האירי, לבין המרד בגיטאות. בגין מתיחס להסתה נגד הנוער הלוחם, וטוען כי היא לא נשאה פרי, וכאשר עיתונאי אמריקאי מתאר את הצב בארץ הוא כולל כנראה גם את ההגנה בתור אחד מהארגונים הלוחמים הפאשיסטים בארץ. בגין טוען שהיה מעדיף לבנות את הארץ מתוך שלום ואחוה, אז זו לא אפשרות. המאמר התפרסם בחוברת מ-1944, ללא תאריך מדויק.
מאמר שהופיע ב"חרות", גליון כ"ז, מיום 28.2.1944. בגין מתייחס בו לפרסום פעולת האצ"ל על משרדי ההגירה בירושלים, חיפה ותל אביב. הוא מציין בסיפוק שעורכו של העיתון ה"פלסטיין-פוסט" של הלילה הבין את הקשר בין היסוד הפוליטי לבין פעולות הקרב של המחתרת כי יש לו אינסטינקט פוליטי שלא כמו עורך החדשות של משמרת היום.
