בגין מציג את הצעת החוק שלפיה מדינת ישראל תוכל להעמיד לדין פלילי גורם זר, אשר השמש בעינויים נגד אזרחיה, במידה והוא יימצא "בתחום שיפוטה".
בגין מגיב לכינוי שבן גוריון הטיח בלבון, כ'זמרי', ומזכיר שבן גוריון גם קרא לבגין דתן ואבירם, בתחילה בגין תוהה האם הסבה לכינויו זה טמונה בכך שהוא (בגין) הלשין לשליט הנכרי נגד יהודי כמו שדתן ואבירם עשו, אך מציין כי ההפך הוא הנכון. לכן הוא נאלץ לתת הסבר בחקר הנפש לפיו גם זמרי וגם דתן ואבירם מתו מיתה משונה, ובן גוריון מייחל למותם של מתנגדיו. בהמשך מתייחס להשוואתו של בן גוריון לעוסקים בעסק הביש לדריפוס (הקצין הבכיר) וזולא (בן גוריון עצמו הנאבק למען האמת). את כמיהתו של בן גוריון לצדק ממחיש בגין גם בתפקודו בפרשת רצח אלרוזרוב ובפרשת עינויו של יהודה אמסטר.
בגין מגיש ומנמק את הסתיגויותיה של החירות להצעת החוק, הנותנת לממשלה את האפשרות "להודיע לכנסת על רצונה" להחיל רציפות על דיון בהצעות חוק.
במאמר זה מתייחס בגין להתנהגותו של בן–גוריון הדורש לתקן את מסקנות ועדת השבעה שניקו את לבון בפרשה. בגין מזכיר את התנהגותו של בן–גוריון לאורך כל פרשת לבון ואת דרישתו של בן גוריון שחברי ממשלה ימנו ועדת חקירה שתקבע אם התנהגות הממשלה בועדת השבעה היתה הוגנת. בגין טוען כי אין בסמכותה של הממשלה לנהוג כך וכי רק בית המשפט או הכנסת יכולים לנהוג כך. בגין טוען גם כי אין צורך להתפלא על בן–גוריון אשר נוקט בלשון גסה נגד יריבים פוליטיים שכן שנים הוא כבר נוהג כך כלפי אנשי האצ"ל ומכנה אותם מניאקים, שודדים, ועוד. בגין מזכיר אף את כינויו של ז'בוטינסקי בפי בן-גוריון שכונה בשם ולדימיר היטלר. בגין מציין כי עתה כל גידופיו של בן-גוריון מופנים כלפי מפא"י.
במאמר זה דן בגין בגילויים האחרונים בפרשת התעללות אנשי הש"י באנשי האצ"ל בגין טוען כי ההסתה נגד תלמידיו של ז'בוטינסקי החלה עוד בימי רצח ארלוזורוב וכי בארי שהיה ראש הש"י גדל באוירה של הסתה זו.בגין מספר על יהודה אמסטר אשר נחקר בעינויים ע"י אנשי הש"י וכך נהגואנשי הש"י גם באנשי אצ"ל אחרים.בגין מזכיר גם את פרשת רציחתו של ידידיה סגל אשר נרצח ע"י ההגנה. בגין קורא להקמת ועדת חקירה אשר תחקור ענין זה.בגין יוצא נגד דברי רה"מ אשכול אשר טען כי אין כל צורך בהקמת ועדת חקירה על רציחתו של ידידיה סגל.
