Subjects: מלחמת העצמאות

כשנה לאחר מבצע קדש המוצלח מבחינה צבאית אך הכושל מבחינה מדינית, נשא מנחם בגין את הנאום הלוהט ומעורר ההשראה הזה בפני קהל תומכים ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. בנאום זה, ששיקף את השקפת עולמו הנחרצת כיהודי גאה ומבקר חריף של מדיניות ההבלגה והנסיגה, מנתח בגין את המצב הפוליטי-אסטרטגי של מדינת ישראל מאז הקמתה: מצב מלחמה מתמשך עם הערבים, הכולל התקפות גרילה והצהרות השמדה, ומציג שלוש תגובות אפשריות – הבלגה, תגמול או שחרור והיאחזות. בגין מבקר בחריפות את לחץ ארצות הברית על הנסיגה מסיני, קורא לברית עם צרפת ולחרם נגדי על הערבים, מתנגד נחרצות לקבלת שגריר גרמני בישראל, ומחווה כבוד לזאב ז'בוטינסקי ולצבא ההגנה לישראל. הנאום, רווי אמונה בחירות, בצדק ובניצחון היהדות, משמש עדות חיה לרוחו הלוחמנית של בגין

העיתון מדווח כי ועדת הכנסת דנה בחילופי הדברים בין בגין לרה"מ ב-6/3 . בגין טען כי הוא מוכן להוכיח את אמיתות דבריו.

המאמר שלפנינו עוסק בוויכוח היסטורי מכונן שהשפיע על המאבק הציוני להקמת מדינה יהודית ריבונית. במרכז המאמר עומדת השאלה הטעונה: האם השימוש בכוח היה הכרחי, מותר או אפשרי כדי לממש את זכותו של העם היהודי למולדת חופשית? בגין מציג שני מחנות מנוגדים בקרב הציבור היהודי: אלו שדחו את השימוש בכוח, ותמכו בדיפלומטיה, עליונות מוסרית או רכישת קרקעות בדרכי שלום, ואלו, כמוהו, שראו בהתנגדות מזוינת אמצעי הכרחי לשחרור לאומי. המאמר, שנכתב חמש שנים לאחר קום המדינה, משקף את תוצאות הוויכוח האידיאולוגי הזה, מבקר את מדיניות ההנהגה הישראלית לאחר העצמאות, ומדגיש את המתח המתמשך בין המושגים "זכות" ו"כוח" בעיצוב גורלה של האומה

בגין סוקר ומבקר את מדיניות החוץ של הממשלה ושל שר החוץ משה שרת בפרט אשר מתייחס אליה כמדיניות הפכפכה. הוא מזכיר את הפקודה שניתנה במהלך המלחמה שהחלה ב14 במאי לסגת ממהלך של כיבוש העיר העתיקה על אף שכבר היו שם כוחות מוכנים. הוא מבקר את חוסר המוכנות להעביר את מוסדות המדינה לירושלים ומבקר את המוכנות להכיר בשלטון עבדאללה בירושלים. יוצא בקריאה למשה שרת להתפטר.הנאום המלא מובא גם בדברי הכנסת 2/1/1950