Subjects: מחתרות

בגין מתייחס לנסיונות פיצוץ ופגיעה במערכת ובבית הדפוס של השבועון "העולם הזה". הוא מציין שלמרות שקווה למצוא הודעות גינוי לפעולות בעיתונים התומכים במפא"י לא מצא שכאלה. הוא מציין שלאורך כל פעולתם שלו ושל חבריו במחתרות, למרות שהיתה להם היכולת לא פגעו, ולא העלו על דעתם לפגוע בעיתון שהוציא את דבתם, שכן ערך חופש הביטוי מקודש להם. הוא מתייחס לכך שהמשטרה והשב"כ עוד לא מצאו חשודים, אלא רק בזבזו את כספי משלמי המיסים, כאשר פשוט להסיק שהיו אלה תומכי מפא"י שהושפעו מדברי מנהיגיהם בתקשורת לגבי ה"עולם הזה". בגין מציין שעתון זה לא חסיד של חרות, ולא מפרסם עליהם בהכרח דברים טובים (גם כי אין להם כסף לקנות זאת) אך הפגיעה הזו בחופש העתונות היא עניין חשוב לכשעצמו.

במאמר זה, בגין מבקר את הנהגת המדינה, שצמחה מהנהגת היישוב, על צביעותה באשר לללגיטמיות של השאלה הידועה "מה יאמרו הגויים". בעוד שבימי המחתרות והמאבק על הקמתה של המדינה, היו אלה אנשי הסוכנות והנהגת היישוב שהטיחו שאלה זו באנשי האצ"ל, על פעולותיהם נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל, הרי שלאחר הקמת המדינה התהפכו היוצרות, עם הבדל יסודי: ממשלת ישראל עושה את עצמה כמי שאינה מתחשבת במה יאמרו הגויים, כאשר בפועל היא נכנעת ללחצים בין-לאומיים בצורה עקבית, ותנועת החרות, שצמחה מן האצ"ל, היא זו שמטיחה בה את השאלה היותר חשובה, שאיננה "מה יאמרו הגויים", אלא "מה עושים הגויים". בגין מראה כיצד מעשיהם של הגויים, הקרובים והרחוקים, מעמידים את ישראל בסכנה מתגברת, ללא תגובה והיערכות הולמות של ראשי המדינה. בגין מזהיר מפני מדיניות זו, המשולה בעיניו למדיניותו של נוויל צ'מברליין

במאמר זה הדן בכיבוש יפו מתייחס בגין לנאומו של בן –גוריון אשר טען כי ההגנה היא זו ששיחררה את יפו. בגין טוען כי ההגנה דרשה שלא לפעול ביפו עד ה-15 במאי והאצ"ל צדק בכך שהוא לא שמע להגנה וכך ת"א ניצלה מפלישה מצרית. בגין מעלה על נס את ה"מרד" בבריטים וטען כי בלעדי מרד זה המדינה לא היתה קמה.בגין יוצא נגד דברי בן-גוריון שטען כי גם האצ"ל וגם הפלמ"ח רצו להקים צבא פרטי וטוען כי אין זה נכון. כמו כן בגין מספר על רצונו של בן –גוריון להשמיד את האצ"ל ב"סיזון".בגיו מתיחס למחלוקות בין הפלמ"ח ובן –גוריון וקובל על כך עתה בלבד מגלים אנשי הפלמ"ח כי ב-48 פוספה הזדמנות לכבוש את כל הארץ .