במאמר זה בגין מסביר את תפקיד האופוזיציה כמרכיב הכרחי במשטר דמוקרטי. בראשונה אופוזיציה צריכה להדגיש שוני מהמשטר הקיים, על ידי התנגדות לחוקים 'רעים' (בגין מביא כאן לדוגמא את חוק המשמעת הקואליציונית), הצעות אי אמון (שתפקידם הוא לא רק להפיל את הממשלה, אלא להביא לתשומת לב הציבור התנהלות בעייתית של הממשלה), והקמת ועדות חקירה פארלמנטריות. תפקיד נוסף עליו עומד בגין הוא להוכיח אחדות מתוך רצון חופשי של המתאחדים (לא חד-מפלגתיות). תפקידה השלישי של האופוזיציה הוא שאיפה לחילופי שלטון
הוועידה מטילה על המרכז לנקוט בצעדים הדרושים למען תוקם סיעת עובדים בתוך הסתדרות העובדים הכללית מקרב חבריה שהם חברי תנועת החרות. הנאום מתייחס לפולמוס החריף שהסעיר את הועידה, הנאום מלא בהתייחסויות אישיות לדרך הויכוח ותוכנו ורצוף בשנינות ודוגמאות ומשלים היסטוריים, הן בהקשר של התנועה, ראש בית"ר ואף תיאור ויכוחו עם בגין בועידה ב 38, והן בהקשרים רחבים יותר (התייחסות לכינוי ליהודי כ'עמלק', קרבות נפוליאון). בגין מנתח את הסיבות להצטרפות להסתדרות העובדים הכללית, מקשר את המהלך למשא ומתן עם המפלגה הליבראלית, ועומד על החשיבות של שבירת הרוב המוחלט של מפא"י בהסתדרות). כמו כן, בגין מתייחס לחיוב שחילוקי הדעות החריפים בוועידה ובחשיבות של הדברים לתנועה דמוקרטית ולאוטונומיה של ההסתדרות הלאומית כמנגנון עצמאי.
מאמר של בעקבות לחץ כבד של מפא"י בבאר שבע על חברי מועצה להחליף את נאמנותם, כך שיוכלו להדיח את ראש העיר המכהן ולשים מפא"יניק תחתיו. המאמר מתייחס קצת לשיטות המגוונות של מפא"י למנוע ממפלגות אחרות להוות לה אופוזיציה, ועל אי נכונותה של חרות להכנס לקואליציה כלשהי עם מפא"י
טקסט זה של מנחם בגין הופיע כמבוא לספרו של יצחק גוריון (זאבי המחתרתי) "הנצחון עלי גרדום", שיצא לאור ב-1963. כמי שהיה מעורב במאבק לעצמאות ישראל כמפקד האצ"ל, בגין משבח כאן את גבורתם של הרוגי המלכות – הלוחמים העבריים שהוצאו להורג על ידי השלטון הבריטי – ומדגיש את תרומתם לכיבוש החירות הלאומית. הטקסט משקף את רוח התקופה, את הערצת הגבורה היהודית המחודשת ואת הזיכרון ההיסטורי של המאבק לעצמאות, תוך התייחסות לדמויות מרכזיות כמו שלמה בן יוסף וזאב ז'בוטינסקי
בגין מדבר על חשיבותו של ,,ירמה" בגיבושו של כוח צבאי לוחם של בית"ר וישראל ביבשה ובים
