Subjects: מחתרות

במאמר זה בגין דן בווינסטון צ'רצ'יל שהלך לעולמו באותו שבוע. בגין סוקר את מדיניותו של צ'רציל כלפי ישראל. בגין מזכיר את הספר הלבן (1921) של צ'רצ'יל אשר קרע את עבר הירדן המזרחי מארץ ישראל השלמה. בגין מזכיר כי במשך השנים השמיע צ'רצ'יל דברי ידידות כלפי ישראל אך לא הצליח למנוע את מעשי האיבה של הערבים. בגין מזכיר כי במלחמת העולם השנייה היווה צ'רצ'יל יריב מר לאצ"ל לאחר שרדף ותבע להשמיד אותו. בגין טוען עוד כי גם כשעבר צ'רציל לאופוזיציה ב-1945 היה יריב זועם לאצ"ל שכן הפרסטיז'ה הבריטית שהתמוססה על ידי האצ"ל היתה חשובה לצ'רציל מאוד. מצד שני טוען בגין כי צ'רצ'יל אומנם היה יריב אך הוא נקט ביריבות מסייעת כאשר ניצל את בעיית ארץ ישראל להוכיח כי ממשלת אטלי איננה ראויה לשלוט ותבע בנאומיו בפרלמנט כי בריטניה תפנה את ארץ ישראל ועודד את כינוס עצרת האו"ם במאי 1947. בגין חולק לצ'רצ'יל כבוד וטוען כי למרות שצ'רצ'יל עשה דברים שונים שבחלקם הצליח ובחלקם נכשל הוא ייזכר לעולמים כאחד ממתנגדי הנאציזם הגרמני והיה לאחד ממצילי האנושות.

בגין מגיב למכתב עליו חתומים 'קרואי שם' המבקש להגן על ההגנה לאור הפרסומים והביקורת כנגד הארגון בשל הפרסומים האחרונים על עינויו של יהודה אמסטר. בגין עומד על כך שהגלויים האחרונים לא קרו בשל היחסים בין ההגנה לפורשים, אלא בשל מאבקים פנימיים, וגילויים חדשים מבנו אל איסר. בגין מציין כי בן גוריון, כשוחר אמת, בחר לבקר את איסר בארי לא בגלל העינויים שהנהיג, אלא בשל העבירה הקשה של זיוף המסמכים נגד אבא חושי; אך, מנגד, החשש מפגיעה בשמה של 'ההגנה' מצדיק את ההשתקה ואי חשיפתה של האמת על דרכי פעילותה של ההגנה. בגין מציין כי פנחס רוזן איבד את אמונו שבן-גוריון הוא איש מוסר, בגין מזכיר את עלילת הדמים סביב רציחתו של ארלוזורוב, הסזון והאלטלנה ומציין שאלו לא פגמו באמונו של רוזן במוסריותו של בן-גוריון.

בגין מכריז על כוונת סיעתו להתנגד בהצבעה ומנמק את הכוונה הזאת בכך, שמפא"י הוכיחה חוסר אמינות שלה. בגין מציין, שהתעסקות של הממשלה ב-"פרשות" ובשערוריות פוגע בתיפקודה גם במדיניות החוץ וגם במדיניות הפנים.