הפרובוקטור

במאמר זה בגין מדבר על נסיונות איסוף המידע של הבריטים על פעילות האצ"ל. בגין מסביר ששתי השיטות העיקריות של הבריטים לחלץ מידע לא צלחו להם, שכן יהודים בדרך כלל לא נופלים בפח הטיפה המרה, וכן לא ניתן לסחוט אותם בתקופה ההיא בבצע כסף. בגין מספר על מקרה אחד של אדם בשם יעקב חילביץ' שהצליח לאסוף מידע על הארגון, למרות שלא היה חלק ממנו, ומסר מידע לבריטים בין השאר על אסתר רזיאל ובעלה (גרם למאסרם, ולהשבתת תחנת השידור שהיתה בביתם) וכן על יעקב מרידור. משהתגלה בגין לא שעה להפצרות להוציאו להורג ללא הוכחות מספיקות ודרש לזמנו לברור אליו חילביץ' סרב להגיע וברח לארה"ב. אך שם ידעו על מעשיו.

ממשלת אולטימטומים

במאמר זה בגין תוקף את הממשלה הזמנית שאינה מתנהלת כראוי בכך שאימצה את חוקי החירום הבריטיים במדינה ופועלת בסמכויותיהם של הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת כאחת. בגין טוען כי מתוקף חוקי החירום, הממשלה הזמנית פועלת כנגד האזרחים וכולאת אותם ללא משפט בעוד שהיא אמורה לפעול נגד האויבים – שאלו מהלכים אשר מורידים מן הפרסטיז'ה של הממשלה ולא מרוממים אותה. פורסם בחרות כמאמר מערכת ללא חתימה. נמצא בכתב ידו של בגין בארכיון האישי שלו.

ה"פלוורע" וה"ים"

במאמר זה בגין מתייחס להכרזת המרד נגד השלטון הבריטי, וטען כי למרות שהתייחסו אליו כפלוורע – פטפוט ארוך -, הוא היה משמעותי ביותר והפעולות הרבות של האצ"ל וההסברה הזיזו לא רק מבחינה צבאית אלא גם מבחינה מדינית את המרד. לענין פלוגת 'ים', שנקראה גם "הפלוגה השחורה" בגין מסביר כי מדובר בפלוגה שהתחזתה לערביים, ולכן הורכבה משחומי עור, אין זה אומר, מדגיש בגין, כי לא היו בה 'אשכנזים', להפך. בגין מוסיף ואומר שכחלק מהארגון השתתפו בלחימה כ-30 עד 40 אחוזים בני עדות המזרח, וכי לעניין זה לא היתה אפליה.

מחרות לחרות

מאמר זה הינו מאמרו הראשון של מנחם בגין בעיתון "חרות" לאחר הקמת המדינה, ובו הוא מסכם את מסעו של העיתון מעיתון מחתרתי תחת המנדט הבריטי לעיתון חוקי במדינה עצמאית. בגין מדגיש את חמש שנות המאבק, שבו "חרות" היה סמל לחופש, נטול צנזורה בריטית, מפחד ומשנאת אחים, תוך הטפה למרד, שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, צדק חברתי וחירות האדם. למרות הצנזורה העברית המוטלת כעת, בגין מבטיח כי "חרות" ימשיך להיות עיתון חופשי ברוחו, נאבק למען ערכיו המרכזיים: שלמות המולדת, צדק חברתי וחירות, תוך אמונה כי מאבק ציבורי גלוי יביא לחירות מלאה לעם ולמולדת

מי אחראי למותו של ברנדוט?

"גילוי דעת שנמסר בשם תנועת החרות על ידי יושב ראש המרכז הזמני מנחם בגין ביום א' ט"ו באלול (19.9.48)". מאמר של מנחם שבו הוא מפרט את הבנתו בדבר האחריות לרצח ברנדוט, שהיא בראש ובראשונה על הרוצחים עצמם, אך גם מוטלת על ארגון האומות המאוחדות, שהפך לארגון חד-צדדי ששליחיו נפתסים על ידי רבים כלא לגיטימיים, וגם על הממשלה הזמנית, שנוקטת במדיניות מקוממת.