Subjects: דיפלומטיה

במאמרו בגין מבקר את מדיניות החוץ של הממשלה בכלל מהלכים מול ארה"ב בפרט.

בהתייחסו למלחמת קוריאה שנסתיימה טוען בגין כי הלקח החשוב ממלחמה זו שזאת לא הפנימו אנשי מפא"י הוא כי כל שטח של אדמה חשוב במלחמה וזאת על אף כל ההתפתחויות הטכנולוגית המודרנית. עוד טוען בגין כי בכל מלחמה יש צורך בחיל רגלים . וכי היסודות הראשוניים במערכות מלחמה לא ישתנו .עוד מתייחס במאמר זה בגין למותו של הסנאטור טאפט מארה"ב שאותו מגדיר בגין כסנטור ענק וידיד ישראל

במאמר זה מתייחס בגין לחידוש היחסים בין ברה"מ לישראל ולצהלה שפשטה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל נוכח מהלך זה .בגין טוען כי "חרות" תמיד טענה שיש לקיים יחסים תקינים עם ברה"מ משום שאי קיום יחסים כאלה יגרום לארה"ב להתייחס לישראל כבעלת חסות מובנת מאליה ויגרום לה לפזול לעבר מדינות ערב.בגין יצא נגד אי עקביות משרד החוץ ביחסה כלפי ברה"מ ובטענות שהשמיעה כי ברה"מ רוצה לרכוש את לבן של ארצות ערב . בהתייחסו לזעזועים העוברים על ברה"מ טוען בגין כי ברה"מ לא עומדת לפני קריסה כי כוחה חזק עדיין וכי הסיבה שחודשו היחסים בין ברה"מ לישראל היו עקב סיבות מדיניות של ברה"מ וזאת לאחר שישראל הבטיחה לברה"מ כי לא תשתתף בבריתות נגדה.בגין טוען כי כמו שתנועת "חרות" לא נכנסה לאבל עם ניתוק היחסים כך גם היא לא פותחת בצהלות שמחה עם חידוש היחסים כי "חרות" בניגוד "ליהודונים" לא מגזימה ולא מתרפסת לפני אחרים וזהו ההבדל האמיתי בין עבד נרצע לבין חורין

המאמר שלפנינו עוסק בוויכוח היסטורי מכונן שהשפיע על המאבק הציוני להקמת מדינה יהודית ריבונית. במרכז המאמר עומדת השאלה הטעונה: האם השימוש בכוח היה הכרחי, מותר או אפשרי כדי לממש את זכותו של העם היהודי למולדת חופשית? בגין מציג שני מחנות מנוגדים בקרב הציבור היהודי: אלו שדחו את השימוש בכוח, ותמכו בדיפלומטיה, עליונות מוסרית או רכישת קרקעות בדרכי שלום, ואלו, כמוהו, שראו בהתנגדות מזוינת אמצעי הכרחי לשחרור לאומי. המאמר, שנכתב חמש שנים לאחר קום המדינה, משקף את תוצאות הוויכוח האידיאולוגי הזה, מבקר את מדיניות ההנהגה הישראלית לאחר העצמאות, ומדגיש את המתח המתמשך בין המושגים "זכות" ו"כוח" בעיצוב גורלה של האומה