בגין נושא הספד לזכרו של פרץ לסקר ז"ל (שהיה חבר בית"ר בגטו ורשה) בגין טוען כי על העם היהודי לללמוד מספר לקחים ממרד גטו ורשה – 1. אין לזלזל בהצהרות אויב להשמיד את העם; 2. לא לשאול מה יגיד העולם, שכן הם לא ירחמו על היהודים; 3. החזיקו נשק למדוהו וקדשוהו; 4. שמרו על כבוד היהודי, שלא יהיה עוד מושפל; 5. דעו להתאחד מול האויב; 6. לא להגיע לגיטו, ולא לצורך למרוד. – ללמוד ממצדה איך לא להגיע אליה, וממודיעין איך לעשותה. התאריך המצויין אינו מדוייק.
מאמר זה של בגין, מוקדש לזכרו של אליהו מרידור. בגין מפרט על הכרותו איתו החל מהיותם סטודנטים, אז למדו לא רק לבחינות, אלא גם מלחמה באנטישמיות. עד לימיו בבית"ר בארץ, באצ"ל, וכעורך דין, וחבר כנסת פעיל.
נאום בגין בועידה של סיעת תכלת לבן, בו הוא מסביר את חזונו החברתי ועומד על המתח שבין אחריותה של המדינה לשמור על כבוד אזרחיה לצד חובתה לא לפגוע בחרות אזרחיה. כמו כן בגין עוסק בסוגיה של מפרנס שליט, שתחת מפא"י פוגעת הן בחרות האזרחים והן בהתפתחות הכלכלה.
דברי ברכה לכבוד יובל להולדתו של אריה בן אליעזר. בגין סוקר את הכירותו רבת השנים מהישיבה בורשה בה שונה הנדר הבית"רי דרך הפעילות במחתרת ועד העבודה המשותפת בסיעה.
בטקסט מרגש ואידיאולוגי זה, שהתפרסם לציון שנה לפטירתו של ירמיהו הלפרין, קושר מנחם בגין בין דמותו של "ירמה" לבין חזון הקמת הכוח המגן העברי. בגין פותח בתיאור קיומו של צה"ל כדבר המובן מאליו בימיו, אך מזכיר כי בעבר רעיון הצבא העברי היה מושא ללעג בקרב הציבור היהודי. הוא מציג את הלפרין כהתגלמות ה"קצין העברי" הראשון – שילוב נדיר בין חלום ומעש, הדר וקשיחות, שהיה חלוץ הקצונה ביבשה ובים (בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה). דרך דמותו של הלפרין, בגין מעלה על נס את תרומתה של תנועת בית"ר ותלמידי ז'בוטינסקי לשיקום הכבוד הלאומי, ומשרטט את דיוקנו של איש מופלא שסתר בתכונותיו את גלותיות העבר והניח את היסודות לצבאיות היהודית המודרנית
