מאמר ביקורתי של בגין נגד מדיניות החוץ של ממשלת רבין והמשא ומתן העקיף עם מצרים בתיווכו של קיסינג'ר. בגין מבקר את הסכמת הממשלה לבצע נסיגות מסיני, למרות חשיבותן הבטחונית, ללא קבלתו של הישג כלשהו בתמורה. במהלך המאמר בגין מציין דיונים בהם השתתף ואשר עסקו בחשיבותו האסטרטגית של הסכם עם מצרים, כך שהאיום המתמיד של התקפה נגד ישראל בשתי חזיתות ייפחת.
בגין מגיש הצעת החוק שלפיה ניתן יהיה להגיש הצעת אי-אמון בשר מסוים ולא רק לממשלה כולה. בגין טוען שיש צורך בחוק כזה כדי לממש עיקרון של אחריות מיניסטריאלית. בגין מביא כדוגמה מצב מערכת בריאות והתבטאויות של רה"מ רבין, שעליהם אחראית לא הממשלה, אלא שרים ספציפיים. בגין מזכיר שאחרי מלחמת יום כיפור שרים מהמערך דרשו התפטרות של שר הביטחון – ז.א. אחריות מיניסטריאלית. בתשובה לשר המפשטים, שהציעה לדחות את הצעת החוק בגין טוען, שאופוזיציה אחראית משתמשת בנשק אי-אמון רק במקרים חריגים, ולכן אין חשש לשימוש לרעה גם באי-אמון לשר.
בגין פותח במספר דברים על התנהלות פרלמנטרית תקינה, כתגובה לדבריו של מזכ"ל העבודה נגד בגין, על כך שחריפות דבריו בכנסת נגד רה"מ הציגו את רבין „כעוכר ישראל". בהמשך בגין תוקף את התנהלותו 'המקיאבלית' של רבין, במדיניות החוץ שלו, המנסה 'להפריד' בין סוריה למצרים, ובין מדינות ערב לארגונו של ערפאת, ובמדיניות פנים מתנגד להקמת ממשלת ליכוד לאומית למרות טענותיו כי הוא תומך בממשלה שכזו, ובה בעת מנסה להכניס טריז בין בגין לחברי מפלגתו.
בגין מבקר את רה"מ רבין על הראיון לעיתון "הארץ". בגין טוען שביטויו של רה"מ פגעו באינטרסים ישראליים. בגין טוען ששינוי עמדות מדיניות הנובע מהראיון אינו אושר בשום גוף מוסמך – לא בממשלה, ולא בכנסת. בגין טוען שוויתור על תביעה להסכם מדיני הוא שינוי יסודי במדיניות, שגרם נזק דיפלומטי לישראל. בגין טוען שהממשלה לא קיבלה מנדט עבור קו מדיני החדש שלה ולכן יש ללכת לבחירות.
בגין מתייחס למפלות החוזרות ונשנות של מדינת ישראל במוסדות הבינלאומיים, אך הפעם מהזווית הפוליטית הפנימית בישראל. בגין עומד על כך שתבוסות מדיניות אלו מתרחשות דווקא בתקופתה של ממשלה 'היונית' ביותר בתולדות ישראל, שמוכנה לנסיגות ללא הסכם. בנוסף מציין בגין כי הממשלה כלל אינה לוקחת אחריות על מחדליה המדיניים ומטעה את הציבור אודות מעמדה הבינלאומי של המדינה.
