"גילוי דעת שנמסר בשם תנועת החרות על ידי יושב ראש המרכז הזמני מנחם בגין ביום א' ט"ו באלול (19.9.48)". מאמר של מנחם שבו הוא מפרט את הבנתו בדבר האחריות לרצח ברנדוט, שהיא בראש ובראשונה על הרוצחים עצמם, אך גם מוטלת על ארגון האומות המאוחדות, שהפך לארגון חד-צדדי ששליחיו נפתסים על ידי רבים כלא לגיטימיים, וגם על הממשלה הזמנית, שנוקטת במדיניות מקוממת.
בנאום שנשא בגין בראשון לציון הזכיר את פעילות המחתרת הלוחמת, ואת חשיבותה בהקמת המדינה, ובשינוי דעת העולם שתרמה להקמתה. בגין טוען כי אין להסכים אוטומטית עם החלטות האו"ם כי הן מובלות מאינטרסים שונים שלא בהכרח מיטיבים עם ישראל. כמו כן מזהיר בגין מהחלטות המערבות את עבדאללה מלך ירדן. בגין יוצא נגד חוקי החרום והשתלטות מפא"י על כל עמדות המפתח במדינה, וטוען כי זוהי דיקטטורה במסווה קואליציוני.
בנאום שנשא בגין ברמת גן הוא מספיד את עולי הגרדום ומזכיר את גבורתו של דב גרונר בפעולה ברמת גן. בגין מבקר את מדיניות החוץ של הממשלה הזמנית וטוען כי אסור להסכים לויתורים ואין לזלזל באדמה שנכבשה בדם, וכי הגבולות הקיימים הם לא הגבולות הסופיים של ארץ-ישראל, וכשתנתן הזדמנות יש להמשיך לכבוד. בגין מבקר את מדיניות הפנים, ומדגיש את הפחד מהתבצרות מפאי בעמדות מפתח שלטוניות המבטיחה את שליטתה הבלעדית.
בנאום שנושא בגין בירושלים, בגין טוען שירושלים היא בירתו היחידה של ירושלים, ובה צריכה לשבת הממשלה. בגין מתרעם על פספוס ההזדמנויות להגדיל את שטחה של הארץ. בגין מוסיף שמששוחררה המדינה יש להלחם על מדיניותה שתהיה מדינת חפשית, ומתוך כך מתייחס למעצרים מתוקף חוקי החרום של חמישה אחרי פרשת אלטנלה. בגין מביע תקווה שהארץ תעובד ותיושב מהבשן לשומרון, לנחלת ראובן ומנשה ותהיה מדינת חרות ושוויון.
מאמר זה פורסם בעיצומה של מלחמת העצמאות, במהלך תקופת "ההפוגה השנייה". באותם ימים, ירושלים העתיקה נפלה בידי הלגיון הערבי, והעיר החדשה בקושי שוחררה מהמצור. מעל לכל ריחפה תוכניתו של המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, שהציע תוכניות שכללו בתחילה את מסירת ירושלים לשליטת עבדאללה מלך ירדן, ובהמשך את פירוזה והפיכתה לשטח בינלאומי. בגין תוקף בחריפות את ההצעה לפירוז ירושלים ומגדיר אותה כ"תרמית" פוליטית וצבאית שנועדה להחליש את הצד היהודי ולהעניק יתרון אסטרטגי לאויב הערבי. הוא טוען כי בעוד שהפירוז יאלץ את הכוחות העבריים לסגת פיזית מעמדותיהם ולהפקיר את מרכז העיר, הכוחות הערביים יוכלו לשמור על עמדות הארטילריה שלהם בנבי סמואל ובסביבות העיר, ובכך להמשיך ולאיים על האוכלוסייה היהודית תחת מעטה של "שקט". הוא מזהיר כי הפירוז אינו מטרה כשלעצמה, אלא שלב מקדים של מתווך האו"ם פולקה ברנדוט למסירת העיר לידי עבדאללה מלך ירדן בחסות בריטית. לסיכום, בגין דוחק בממשלה הזמנית לחדול מהסתמכות על האו"ם, לנצל את הכוח הצבאי הקיים, ולהכריז לאלתר על ריבונות ישראלית מלאה בירושלים כבירת המדינה כדי למנוע את הפיכתה לשטח בינלאומי מופקר.
