מאמר זה ממשיך ומשלים את המאמר "על קיר הברזל". כאן רואה ז'בוטינסקי צורך להעניק הצדקה מוסרית לגישתו המדינית שעוסקת מטבעה בעיקר ביחסי כוח. השילוב של כוח מדיני עם דאגה מוסרית הוא ביטוי של השקפתו הלאומית-ליברלית של ז'בוטינסקי. המאמר פורסם בעיתון ראזסוויט (ברלין), ב-11 בנובמבר 1923.
אני יודע, כי לא קל לכם למלא את שליחותכם. מקוננת בכם – ובצדק – הרגשת הקיפוח. לגדולי מפקדיכם, והם גדולי מפקדים בישראל, לא ניתן בכלל להפעיל כשרונם בשרות הצבא. האלוף יגאל ידין, קצין המבצעים של המטה הראשי, אמר בנוכחותי, כי "אם גידי (הוא גדעון שלנו) יתכנן תכנית התקפה היא לא תהיה גרועה מזו שהוא (קצין … Continued
במאמר זה בגין פונה אל הלוחמים במחתרת לשעבר, לוחמים בצבא ישראל בהווה. בגין אומר שהוא יודע שהמסגרת הצבאית כופה את עצמה על היחיד, גם במחתרת ששירות בצבאה היה בהתנדבות עדיין היתה מסגרת דומה. בגין קורא להמשיך ללהלחם שתפקיד הצבא לא נגמר, ויש עוד לכבוש שטחים רבים. ולכן למרות שאנשי האצ"ל לשעבר מופלים לרעה בצבא היום, עליהם להמשיך ברוח הלחימה ולנסות ללמד מנסיונם את חבריהם.
בדברים לקראת פסח, בגין משווה בין היציאה לחרות ביציאת מצרים, כאשר כיבוש הארץ עוד לפנים לבין היציאה הדומה לחרות בדורנו. ולכן גם אם גלינו, יש אפשרות לשוב, וללחום על הארץ. לא ידוע תאריך מדוייק של פריט זה.
בנאומו דן בגין במבצע 'שלג', ומסביר את היציאה אליו, למרות שלא היתה זו מלחמת אין ברירה. בגין פותח בסקירה של המצב הבינלאומי שלפני מלחמת העולם השניה, וטוען כי אם צרפת היתה פועלת בעקבות הפרת ההסכם של גרמניה ב-7 במרץ 1936 היתה יכולה להביס את הצבא הגרמני, וכך לא היתה פורצת מלחמת העולם השניה על אבידותיה ונפגעיה, אך לא היתה זו מלחמת אין ברירה, וצרפת לא פעלה. אז עובר בגין לדבר על מלחמות ישראל – מלחמת העצמאות, ההתשה וכיפור היו מלחמות אין ברירה, שגבו מספרים גדולים מאוד של הרוגים ופצועים, ומבצע סיני וששת הימים היו מלחמות שישראל בחרה לצאת אליהן, למען בטחון תושביה, למרות שלא נשקפה סכנה אקוטית לקיום המדינה. כך, טוען בגין גם מלחמת לבנון, שמטרתה היתה להשיג שקט הרתעתי. בגין מצהיר כי ישראל לא תיזום תקיפה על מדינה ערבית, וכן כי חזונו הוא לקונפדרציה חופשית בין ירדן וישראל עם שיתוף פעולה הדדי. גרסא ערוכה של הנאום פורסמה בעתון מעריב מתאריך 20/08/1982
