בנאום זה בכנסת, מנחם בגין, כמנהיג האופוזיציה בכנסת בשנת 1957, מציג ביקורת נוקבת על הנסיגה הישראלית מסיני ומעזה לאחר מבצע קדש. בדבריו החדים והנלהבים, הוא מדגיש את הפער בין הניצחון הצבאי המרשים להפסד המדיני הכואב, קורא לבחינה כנה של הכישלונות ומציע חזון לעתיד שבו ישראל תעמוד איתנה על זכויותיה. נאום זה משקף את תפיסת עולמו הבלתי-מתפשרת של בגין, את מחויבותו לביטחון האומה ואת כישרונו הרטורי המרשים, שהפכו אותו לאחת הדמויות המרכזיות בהיסטוריה הישראלית
במאמר זה, בגין מגיב לתגובתם של שר החוץ לבון וראש הממשלה שרת, על מצב היחסים עם ארה"ב. בגין טוען שהמצב לא נוצר "בגלל המצב האובייקטיבי" כדברי לבון, אלא באחריות הקברניטים, ופעולתם, המוּנעת מאשליה שייתכן שלום בתנאים הקיימים. בגין טוען כי הסכמה לתנאי אי ה"התשפשטות" של אמריקה מחייבת מניעת עליה המונית שכן, ריבוי משמעותי באוכלוסייה יחייב "התפשטות". והפתרון היחידי למצב שנוצר הוא החלפת הקברניטים.
בגין תקף את הממשלה על מדיניותה. בגין יצא נגד סיכול חוקת היסוד ע"י הממשלה. עוד תקף בגין את מדיניותה הכלכלית של הממשלה המביאה להרעבת העם, ואת הפרוטקציה עבור חברי מפאי. הוא גם מזכיר שבעלים של אחד המפעלים של סולל בונה-אסר על עובדיו לשבות. כמו כן תקף בגין את מדיניות החוץ האופרטוניסטית של הממשלה הנכנעת ללחץ האומות בשאלת הפליטים וי"ם. בגין קרא להכריז מיידית על י"ם כבירת ישראל ולחוקק חוק בנושא. כמו כן הביע בגין את זכותנו המלאה על א"י השלמה משני עברי גדות הירדן.
