הממשלה מונעת דיון מדיני.

במאמר זה תוקף בגין את ממשלת ישראל על כך שהיא מונעת דיון מדיני על אף חתימתם של 40 חברי כנסת אשר מעוניינים לקיים דיון מדיני בנושא. בגין מציין כי אין זו הפעם הראשונה בה הממשלה מנסה למנוע דיון צבורי בפרלמנט, ובכך מונעת מבית הנבחרים למלא את תפקידו. במהלך המאמר בגין מזהיר את הממשלה מפני הסכנות שאורבות מנאצר המתכונן למלחמה עם ישראל

אלפים רבים באספות תנועת החרות בכל רחבי הארץ בגין: הלחץ להחזרת הפליטים הוא אחד הניסיונות להחריב את ישראל

העיתון מדווח על אסיפה של "חרות" בקולנוע "חן" בת"א ב- 7/12, בה קרא בגין לממשלה להתנגד להחזרת הפליטים הערביים ארצה והתריע נוכח הסכנות בהחזרתם.כמו כן מתייחס בגין לביקורו הצפוי של האפיפיור בישראל, הוא מתייחס לכך שנאמר כי הוא צפוי להגיע ל,,פלשתינה", בגין מתקן ואומר לארץ ישראל.

הממשלה הפרה החלטות הכנסת בשאלת הפליטים הערביים וחטאה לעתיד האומה

נאום בגין בכנסת בו הוא מבקר בחריפות את עמדת הממשלה ותפקודה של שרת החוץ בסוגית הפליטים, כמו כן בגין תוקף את פעולות הממשלה הסותרות את החלטות הכנסת בנושא. בסוף נאומו בגין מתייחס למצוקה האנושית האמתית עימה במוקד בעיה זו, אך מדגיש כי הסוגיה קיומה של המדינה תלוי בסוגיה זו, ולכן על הממשלה לא להראות ולו מעט חולשת לב בנושא. הנאום מופיע בדברי הכנסת מיום 02/12/1963

בגין בויכוח על הודעת שרת החוץ בכנסת: אנו דורשים מהממשלה שתלמד ממישגיה ולא תסטה עוד מהחלטות הכנסת בענייין הפליטים

דיווח על נאומו של בגין ב- 2/12 בכנסת. בגין קרא לממשלת ישראל להודיע חד-משמעית, כי היא איננה מקבלת את הצעות ארה"ב בעניין הפליטים הערביים. בגין הזכיר את החלטת הכנסת מ- 1961 לפיה אין להחזיר את הפליטים ארצה והזכיר, כי הממשלה הפרה החלטה זו בשורת הצבעות באו"ם. בגין קרא לממשלה שלא להודיע על נכונותה להכניס ארצה מספר מסויים של פליטים. הוא הזהיר, כי קיומה של ישראל תלוי על גורל המאזניים ולכן אין ליצור שינוי דמוגרפי בארץ ע"י הכנסת פליטים ערביים ארצה. (ראה/י נאום מלא: "חרות" 6/12/63, יום ו' ע"מ 3, טור 1-8)

הישיבה השלוש מאות ואחת של הכנסת החמישית יום שני, ט"ז בכסלו תשכ"ד, 2 בדצמבר 1963 – הודעת שרת החוץ על הדיונים בעצרת האו"ם – דיון

נאום בכנסת שבו בגין הוא מבקר בחריפות את עמדת הממשלה ותפקודה של שרת החוץ בסוגיית הפליטים, ותוקף את פעולות הממשלה הסותרות את החלטות הכנסת בנושא. בסוף נאומו בגין מתייחס למצוקה האנושית האמיתית במוקד בעיה זו, אך מדגיש כי קיומה של המדינה תלוי בסוגיה זו, ולכן על הממשלה לא להראות ולו מעט חולשת לב בנושא