אבל למעלה-למעלה מכל אלה הוא היה לנו לאבינו הרוחני. וכבנים של אב, אנחנו תמיד רצינו לתת לו יד. הוא העשיר את ימינו, הוא קבע את דרך החיים שלנו, הוא נתן לנו אידאל. הוא נתן לנו שמחת חיים להיות מוכנים לתת את החיים למען האידיאל. אין חדוה יותר גדולה מנכונות כזו.
העיתון מדווח על דבריו של בגין בעצרת זכרון ב-28/7 במלאות 25 שנה לפטירתו של ז'בוטינסקי. בגין העלה על נס את דמותו של ז'בוטינסקי וציין כי ז'בוטינסקי היווה דמות יחידה בדורה. חוזה אשר הזהיר את יהדות ארופה מפני השואה הנוראה שהתחוללה וניבא כי שרידי השואה יראו בהתגשם חזון מדינת היהודים. בגין טען עוד כי ז'בוטינסקי הרחיק לכת מעבר לחזונו הלאומי וראה בעיני רוחו חברה חופשית שבה היחיד יהיה מרכז החברה החופשית ויוכל לכלכל את מעשיו בהתאם להבנתו ולשאיפתו. בגין ציין עוד כי תלמידיו של ז'בוטינסקי צינו כל שנה את זכרו גם אם זה היה כרוך ממרחקים ובסכנות רבות וזה כלל גם את מחנות הריכוז בימי השמדת הנאצים. בגין ציין עוד את תודת העם היהודי לז'בוטינסקי ואת האהבה הרבה מצד העם כפי שהתבטא הדבר בהלוויה ההמונית שנערכה לז'בוטינסקי בקיץ האחרון. עוד הבטיח בגין בנאומו כי תלמידיו של ז'בוטינסקי ימשיכו ללכת בדרכו ולהגשים את תורתו.
דיון בעקבות שביתת המורים בבתי הספר התיכוניים ורצונם בהכרת הממשלה בארגון המורים כארגון היציג. בגין טוען כי משרד החינוך עושה ניסיון להמריד את ההורים והתלמידים כנגד אוכלוסיית המורים על אף שזכותם להתארגן ולשבות.
במאמר זה בגין מבקר את חוסר השיוויוניות המתרחש במדינת ישראל בעוד שבמדינות אחרות המצב הפוך. הוא מביא כדוגמה את חוסר השיוויון בין מורים בתיכון לבין אקדמאיים בשאר שירותי המדינה. בנוסף, בגין טוען כי תביעת המורים להכרה בהם כאיגוד הינה צודקת בהחלט, בעוד שהממשלה לא רוצה להכיר בצדקת התביעות הללו. כך נוצר מצב שבו המורים אינם משתפים פעולה עם המנהלה ומי שנותר קורבן הוא ההורים, התלמידים והחינוך עצמו- ומי שאחראית לאנדרלמוסיה הבלתי חינוכית זו היא הממשלה עצמה המוכיחה כי לא מידת הצדק קובעת את עמדתה כלפי תביעה מסויימת, אלא מידת הלחץ, העומד מאחוריה והמופעל למענה. פורסם בחרות כמאמר מערכת ללא חתימה. נמצא בכתב ידו של בגין בארכיון האישי שלו.
