באזהרה זו, מובא תזכיר אזהרה נגד המשך ההתעללות של המשטרה והאדמיניסטרציה הבריטית באזרחים יהודים, בהריגתם בפעולות משטרתיות, במעצרם ללא משפט ובעינויים. בגין טוען שזה יחס שלא שונה מזה של הנאצים נגדם הנציגים הממוענים נלחמים. חשוב לציין כי באתר יזכור מובא תאור ענינים שונה למותם של מנחם לונץ ודרוקר)
בגין טוען שלא ניתן לשמוח בהתקפת בעלות הברית על גרמניה, שכן, המלחמה על שחרור הארץ רק בתחילתה. בגין מדגיש שחשוב לא להגרר לאמונות כאילו יש פריצות בגזירות הספר הלבן, והדרך היחידה לבטל אותו היא להלחם, שכן זה רק מצג שוא שיש עליה שזורמת שכן גזירות אלה גורמות להשמדה של יהדות הגולה. בגין טוען שהם לא רוצים מונופול על הלחימה, והיו דווקא רוצים שכולם ישתתפו בלחימה ביחד, בלי לריב. גין מתיחס להשוואה בין המלחמה לשחרור א"י לבין המרד האירי, לבין המרד בגיטאות. בגין מתיחס להסתה נגד הנוער הלוחם, וטוען כי היא לא נשאה פרי, וכאשר עיתונאי אמריקאי מתאר את הצב בארץ הוא כולל כנראה גם את ההגנה בתור אחד מהארגונים הלוחמים הפאשיסטים בארץ. בגין טוען שהיה מעדיף לבנות את הארץ מתוך שלום ואחוה, אז זו לא אפשרות. המאמר התפרסם בחוברת מ-1944, ללא תאריך מדויק.
הנוער הלוחם לא יירתע מפני קרבנות ויסורים. דם, וסבל, הוא לא יכנע, לא ינוח, כל עוד לא יחדש את ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מולדת, חרות, כבוד, לחם, צדק ומשפט. ואם עזור תעזרו לו, הרי תחזינה עיניכם בקרוב בימינו בשיבת ציון ותקומת ישראל.
במאמר השלישי והאחרון בסדרה, בגין בוחן את התנהלות הממשלה ביחסיה עם ארה"ב ועם ברית המועצות. בגין מתיחס למאמר שפורסם בניו-יורק טיימס בו נעשתה סקירה של המודיעין הישראלי, האמריקאי והאנגלי. וטוען כי ישראל צריכה להזהר מאוד מהטעות שעשתה בזמנה פולין ובה יכולות הריגול של המדינה נוצלו בעיקר לריגול ובילוש פנימי, על אנשיה שלה, ולא על אויביה מבחוץ מה שהוביל למפלה. כן תוהה בגין כיצד מידע על שירות הידיעות הגיע לאיש זר כאשר יש חברים בממשלה עצמה שלא יודעים פרטים אלו. בגין מדגיש כי עדיפה לנו החברות עם ארה"ב הדמוקרטית, מאשר עם רוסיה הקומוניסטית, ויש להזהר בכפילות היחסים הזו, כי היא עוד עלולה להתנקם בנו בסופו של דבר. בגין גם מדגיש כי יש להקפיד לא להתייחס לארה"ב כעליונה, אלא כבת ברית נגד התפשטות סובייטית, וכי חשוב להבין כי האינטרס האמריקאי הוא ארצות הברית, ולא ישראל וכך גם ישראל צריכה לנהוג. חלק ניכר ממאמר זה צונזר בעיתון חירות, הטקסט המלא מופיע על פי פרסום פנימי של תנועת החרות.
